אופניים הם האמצעי הכי רגיש לתחושת תוואי השטח. כשהולכים ברגל, שיפועים קטנים אינם מורגשים – השלד והשרירים מפצים, ורק כשהשיפוע נעשה משמעותי נתחיל לחוש בו, בעיקר בעליה. ברכב ממונע בוודאי זה פחות מורגש. אבל באופניים – שיפוע הכי קטן בירידה, והעסק מתגלגל קדימה. שיפוע הכי קטן בעליה – לא יעזור, אם לא נדווש קדימה, נתדרדר לאחור…

חיפה עתירת השיפועים אינה ידידותית לרוכבי אופניים. מראה הבנות החינניות המשוטטות להן על אופני עיר בתל אביב נעדר מחיפה ההררית, ורכיבה מנהלתית בעיר היא נחלתם של שוחרי ההילוכים הנמוכים באופני ההרים. כשגרים בגושדן, אפשר לצאת מהבית לרכיבה מישורית ולהגיע ליעדים נכספים, למשל חוף הים של תל אביב. בחיפה היעד הנכסף יכול להיות הים ויכול להיות הכרמל, מה שאומר שאם חושקים ברכיבה מהבית ללא הקפצה בעזרת מנשא על הרכב (תנאי הכרחי לתחושת הכיף), מדובר בגישור ממוצע של 250 מטר אנכיים, סוג של "יותר מדי” לרכיבת כיף של סופשבוע.

ובכל זאת, ביציאה מאזור הטכניון, אי שם בגובה 210 מטר מעל פני הים, פארק הכרמל, היעד הנוכחי, נראה בהישג רגל על דוושה. הנה מגדל האוניברסיטה – שם לא רחוק – במבט אלכסוני…

ואז הגיע בירם

אחרי שנדמה שהבנו מה זו עלייה ברחוב אינטרנציונאל, מתעקלת הדרך ומגיעים לרחוב בירם. ארתור בירם, המנהל הראשון של בית הספר הריאלי, היה שמח לשמוע שהוא הרחוב המרכזי המקשר בין האקדמיות של חיפה, אבל היה מתאכזב לשמע הביטויים שפולטים רוכבי אופניים שלומדים להתמודד עם הטופוגרפיה של חיפה. בירם משופע עד כדי כך, שאם נשארתם על הילוך ראשון ועצרתם לרגע לנוח, תתקשו לעשות אחר כך זינוק בעליה. עם האופניים, כן?!

לאחר נצח השיפוע מעט מתמתן, וכדי לספק פינאלה משובחת, סובל החיבור של בירם ואבא חושי מעלייה רצחנית. הבונוס של חיפה הוא שאפילו ממקום מכוער כמו תחנת דלק, נשקפים הנופים המופלאים של ההרים והים.

ההר הירוק

אחרי הסיום המוצלח של מבצע בירם, המשך העלייה כבר נעשה נעים יותר, שכן הירוק הכרמלי כבר מבצבץ בעיניים. מאמץ אחרון, ומגיעים לשיא הגובה החיפאי – אוניברסיטת חיפה שעל הר טללים, כ-460 מטר מעל פני הים. הראות היום מעולה אחרי גשמי הבוקר, ובנוף דרומה רואים בבירור גם את מגדלי רמת-גן ותל אביב. 80 קילומטר של מישור החוף נפרשים מול העיניים ומזכירים שוב את התהייה מה לעזאזל כל כך אטרקטיבי בגושדן.

את האווירה הפסטורלית משדרגות פרות עסיסיות

ופריחה נאה של בן חצב סתווי (צמח צנוע במיוחד, צריך להתכופף היטב כדי ליהנות ממנו), שחובר בימים אלה לסתווניות למופע ורוד-סגול ססגוני של סתו

אחרי סיום ההתלהבות מהפריחה, ממשיכה הרכיבה כברת דרך קצרצרה לתצפית מצוק הארבעים. כאן נפרש לפנינו מפרץ חיפה במלוא הדרו, מקושט בעננים ובשתי לבניות, שמאז שביקרתי בתוכן השתנתה לי הפרספקטיבה על החיים עלי אדמות.

אור השקיעה עושה טוב גם לאחד המבנים המעניינים והפחות מוכרים באוניברסיטה

ולמגדל אשכול של אבא חושי, אוסקר נימייר ושלמה גלעד, עם עצי אורן נאים, המעטים ששרדו באזור למוד שריפות זה של הכרמל.

הירידה הגדולה

כאילו לא מספיק הכרמל המשכר, הכיף הגדול עוד לפנינו – 250 מטר אנכיים, והפעם – בירידה!

בירם יסלח לנו הפעם, כי המסלול עתה ישודרג כדי לתת כבוד גם לאלמוגי מרמת אלמוגי (יוסף אלמוגי, שבין השאר היה ראש עירייית חיפה). אבל בדרך הפתעה – מה זה המספר הזה שתבוע על המדרכה?

ובכן המספר הזה משולב בריצוף של מרפסת תצפית מעניינת לזכרו של שאול זייד, חיפאי יקר ומראשוני המודדים בארץ.

שני קווים מאונכים זה לזה חוצים את המרפסת, והמספרים 150843 ו-242046 מציינים את הקואורדינטות של נקודת הטריאנגולציה שנמצאת במרכזם:

אין ספק שדרך ההנצחה המקורית הנה אלמנט מרגש עבור גיאוגרף שכמוני.

משם ממשיכה הירידה ברחוב יקינטון החביב, ממנו ראוי לעצור לתצפית נאה (אם לא הקלקתם על התמונות כדי לפתוח אותן בגדול, זה הזמן לעשות זאת)

במרכז התמונה שכונת רמות רמז, בצד ימין מבצבץ הטכניון, ובצד שמאל נָוֶה שאנן.

לאחר מכן נמשיך לרדת דרך בי”ח פלימן, ובהתאם לשילוט נרגיש לרגע כאילו אנחנו נוסעים באנגליה. מצד שני מוטב לא באמת לציית לתמרור המקורי הזה, למרות שאני רוכב עם קסדה:

משם נגלוש מטה חזרה הביתה לאחר שלוש שעות רכיבה משובחה, כדי לגלות שהבולם האחורי באופניים סיים את חייו באופן רשמי (לא סתם קיטרתי בבירם). תודה GT-XCR-4000, שרתתם אותי 10 שנים בנאמנות, עכשיו אני עובר ל-HardTail :)