כיצד נהפוך התרפקות נוסטלגית למקור השראה ואימון אישי?

המצב השילטוני חברתי בישראל, השובר מדי יום שיאים של טמטום, טירוף והזיה, לצד קשיי היומיום המתגברים של מעמד הביניים, מביאים אותנו למבטים נוסטלגיים. לאחרונה קבוצות "זכרונות ילדות" בפייסבוק הפכו פופולריות במיוחד, וההתרפקות על היבטים פשוטים ויפים שהיו לנו בחיים הפכה עבור רבים לתחביב מהנה לסופי שבוע.

ואולם, מלבד להיזכר ב"בילבי", "גוגואים" וסרט ערבי במקרה הבסדר, ולארגן מפגש מחזור במקרה הסבבה לגמרי, האם אנחנו באמת לוקחים את המבט הנוסטלגי וממנפים אותו לאמצעי המאפשר להתבונן פנימה, וללמוד מהעבר למען ההווה והעתיד? כמה מאיתנו ירגיעו את השימוש בסמארטפון או יוותרו על בילוי בקניון או יחליטו לנסוע יותר באופניים ופחות במכונית? אולי אפשר להיזכר בחוויות אישיות-משפחתיות מהעבר וללמוד מהן משהו, שיאפשר להיות שלמים יותר עם עצמנו וחיינו?

כתוצר של שנות השבעים איני מתפלא שרוב המועדים ל"נוסטלגיזציה" הם ילידי שנות השישים-שבעים, הנמצאים היום בשנות הארבעים לחיינו. אמצע החיים זה זמן טוב להסתכל איפה היינו, מה עשינו ולאן מועדות פנינו. יש המסתכלים על התקופה באופן שלילי יותר – ידעתם שיש ערך בויקיפדיה שנקרא "משבר אמצע החיים"? אז במקום להגדיר את התקופה משבר, הבה נראה כיצד אפשר להפוך משבר להזדמנות, ואיך הנוסטלגיה היא כלי עזר חשוב.

הנה שלוש דרכים למנף נוסטגליה, ואדגים כל אחת מהן באמצעות סיפור אישי.

ערכים מהעבר שכדאי ואפשר לשחזר

ברמה הפשטנית ביותר, הבה נתבונן על הערכים שאנו מתגעגעים אליהם, ונחשוב ברצינות איך אפשר לשחזר ולהביא אותם לתוך חיי היומיום. תופתעו לגלות שאת רוב הערכים האלה אפשר לשמר גם היום. עבורכם ועבור ילדיכם. אפשר לעשות טיול בוקר עם הילדים לגן או בית הספר במקום להסיע אותם במכונית. אפשר לשחק עם הילדים במשחקי קופסה במקום לשבת יחד מול מסך. אפשר לגלות שלנסיעה בתחבורה ציבורית יש יותר יתרונות מאשר חסרונות ולהגיע למסקנה שמספיקה רק מכונית אחת בבית.

באופן אישי, במשך שנים פיתחתי אמצעי הגנה נגד שטיפת המוח המטריאליסטת שכותשת את הערכים עליהם גדלנו והורסת את חיינו. אני קונה חפצים חדשים רק כשבאמת צריך ולא כי אמרו לי בטלוויזיה שזה יעשה אותי "יותר שמח" ושאני צריך "להתקדם". כשאני רוצה להיות שמח אני שוהה במחיצת בני משפחה וחברים שאני אוהב ועושים לי טוב, או מנגן או עושה משהו בחוץ כמו הליכה, שחיה בכנרת (מהר כי תיכף תיגמר) או רכיבת אופניים (בלי לשדרג אותם כל שבועיים!). כשאני רוצה להתקדם אני לומד משהו חדש שאני עוד לא יודע (קריאה ב-Scientific YNET לא נחשבת), ועדיף מיומנות חדשה (מישהו יכול לעזור לי עם אימוני החד-אופן, אגב?). מזה שבע שנים אין לי רכב (אחרי שהייתי עם רכב צמוד מעל 15 שנים), בפייסבוק אני משתמש רק במחשב נייח כשאני בבית, וזה לא קורה הרבה, כי את עיקר הזמן אני מעביר מחוץ לבית, ב"עולם האמיתי", שם קורים הדברים המעניינים – בעבודה, בטיול, במפגשים אקראיים, עם אנשים שאני מכיר ובעיקר עם אלה שאני לא מכיר. ו… אל תגלו, אבל אני לפעמים חוטא בצפייה בנטפליקס. אבל רק ב-Stranger Things. בכל זאת נוסטגליה.
 

 

טיול במירון 1980 – חוויות במקום חפצים (עד כדי חולצת סטיב אוסטין ואדידס רום).

אירועים מהעבר שמעידים על מי אנחנו

יש הרבה ערך במבט לאירועים אישיים שחווינו בעבר. לא צריך טריגר לטיפול פסיכולוגי על מנת לחפור ב"מי היינו ומה עשינו", תתפלאו לדעת שזיכרון אירועים מהעבר, במיוחד כאלה שעוררו בנו תחושה חיובית, אוצרים רמזים רבים למי אנחנו ומה אנחנו.

לאחרונה תירגלתי עם חברה טובה תהליך למציאת ה"דרייב" הפנימי. המתודולוגיה של התהליך מתבססת על כתיבת סיפורים מהעבר – סיפור הוא תיאור של אירוע ספציפי שהותיר בנו חותם רגשי משמעותי. במסגרת התהליך מנתחים יחד את הסיפורים על מנת לזקק מהם את אותו "דרייב" פנימי, שבמידה רבה שוכן עימנו מגיל צעיר.

בתום התהליך המועיל שמתי לב שאחד הסיפורים ליווה אותי במשך שנים כאירוע שתמיד אהבתי להיזכר בו כנוסטלגיה נעימה. הייתה זו הופעה בכיתה י"ב בפסטיבל שירים עירוני עם שיר שכתבתי והלחנתי, ולהקה שהקמתי לצורך העניין, וכל זה בתקופה מלחיצה של הכנה לבגרויות. רק באמצעות התהליך הבנתי שאותו אירוע היה התעלות נפש של ממש, שכן היו בו מרכיבים רבים שהביאו לידי ביטוי את מי אני ומה אני, מרכיבים שמנחים אותי עד עצם היום הזה. כלומר משהו מבפנים דאג כל השנים לשמר ולהזכיר לי את האירוע הזה כאבוקה לדרך, והתהליך שעשיתי בימים אלה גרם לי להבין את משמעותו.

אגב, הניסיון עם תהליך מציאת ה"דרייב" הזה היה מוצלח כל כך, עד כי שנינו התחלנו לתרגל אותו על חברים נוספים ולהציע את שירותנו. לפרטים נוספים שלחו לי מייל או וטסאפ.

כבר אז, ב-1990, חשתי בחשיבות אותו אירוע מוזיקלי מכונן ודאגתי שיתועד היטב. קבלו את להקת Interrupt בשיר "ג'וק בראש", שהקדים את זמנו ורלוונטי יותר מתמיד.

אנשים קרובים מהעבר שמשמשים לנו מקור השראה

אנחנו טיפוסים חברתיים, ואם אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו מושפעים מאד מאנשים מסביבנו. עד כדי כך, שגם כשאנחנו רוצים להתרחק ממקורות השפעה אנושיים אנחנו פעמים רבות הולכים לבן אנוש כדי שיעזור לנו בזה. מבט נוסטלגי עשוי להיות לעזר רב כאן, במבט חיובי המאפשר לדלות השראה וכוח מאנשים שהשפיעו עלינו לטובה.

כשהייתי ילד, סבא שלי היה דמות ציבורית ידועה בארץ. כילד לא הבנתי בדיוק מה הוא עושה, אבל אהבתי לבלות במחיצתו ובמחיצת סבתי, חשתי שהוא תומך מאוד בדרכיי, והייתי שמח לראות אותו מדי פעם בטלוויזיה, אם כי זה בדרך כלל היה בהקשר של צעקות ומריבות במדינה. בשנת 2009, אחרי שכבר לא היה עימנו כמה וכמה שנים, הוחלט לקרוא על שמו רחוב בתל אביב, העיר בה חי ופעל. לקראת טקס חנוכת רחוב "ירוחם משל", ניצלתי את ההזדמנות לנבור בארכיון הערוץ הראשון ולהעלות מהאוב כתבות על סבא. צפייה בכתבות הללו סחפה אותי לא רק למסע נוסטלגי על הארץ שהייתה ומוסדות שאינם, אלא למסע אישי בו אט אט גיליתי כיצד דמותו של סבא עיצבה אותי במשך השנים והשפיעה על מהלך חיי, הכיוונים בהם בחרתי והערכים שמנחים אותי. המבט – הנוסטלגי לכאורה – מאפשר לי לחדד תובנות אלה. נקודתית, סבי משמש השראה בימים אפלים אלה של העדר מנהיגות בישראל (ובעולם). סגרנו מעגל.

סבא מדבר על אחריות. עוד השראה מבית סבא תמצאו בערוץ הוידאו.

 
 

כתיבת תגובה