סוף אוגוסט 2006
הטלפון מצלצל ועל המסך מופיע המספר 0000014. סוג של התרגשות, כי שיחות מהגוֹלה אינן תופעה נפוצה בטלפון שלי. על הקו "מיטל". מבריסל, בלגיה.
"אנחנו מכירים?"
"לא, אני עובדת בארגון 'ידידי ישראל באירופה' – European Friends of Israel - EFI. אנחנו עומדים לערוך ערב גאלה וזקוקים לתמונות של ישראל, ורציתי לדעת כמה זה יעלה לנו".
המממ. אירוע השקת ארגון פּרוֹ-ציוֹני באירופה? נשמע מעניין. בלי לחשוב יותר מדי אני עונה "רגע, אולי פשוט תזמיני אותי להציג את ישראל ונופיה בעצמי?" וממשיך ומספר לה על העניין שמעוררות ההרצאות/מצגות שאני נותן בארץ, במטרה לשכנע שאין כמו דמות אובייקטיבית שלא קשורה לאף מוסד רשמי, כדי להציג את אוצרותיה של ישראל.
מסתבר שמיטל לא הופתעה - "נשמע לי מצוין, בדיוק חסר לנו מישהו כמוך באירוע".

אחרי יומיים העניין מתחיל לצבור תאוצה. מיטל 'מכרה' אותי בהצלחה למישל גור-ארי, ה"אבא" של הארגון. התמונות מיועדות לחוברת שתופק לאירוע, ועניין המצגת נשקל ברצינות, בכפוף לתכנית הגדושה של הערב – יש נואמים למכביר, יש הופעת מחול, ויש גם נינט. נינט! רק בשביל להתחכך בנינט יהיה שווה לבוא.
הימים הבאים עומדים בסימן עבודה קדחתנית עם סטודיו "הגרי" שמפיק את החוברת. הם רוצים תמונות, ועוד תמונות, ועוד קצת תמונות, ואני צריך גם להכין פוסטרים לדוכן, ולערוך את "מצגת המצגות".

12 ספטמבר 2006
הרגע הגדול מגיע. שלוש ושלושים אֶיי-אֶם, ואני נכנס למונית.
"בוקר טוב !!! קלטתי אותך!!! איזה באסה הנסיעות האלה לחו"ל, הא???"
שוּ בּאסה? מה אתה רוצה מהחיים שלי? אחרי שאני מנסה להבין אם עכשיו אתמול או מחר, אני מרגיע את הנהג שאני לא מאלה שחיים באווירון. הוא משתכנע ועושה הסבה מפסיכולוג ארגוני ליועץ נישואין. "אתה אני קולט אותך, אתה תמים, בחור טוב, אבל תמים, שלא תתפוס אותך מישהי..."
"כן..."
"שתוק!! תשמע מה אני אומר לך.... שלא תתפוס אותך... רק הסכם ממון... רק הסכםםםםם ממוןןןןןןן......".
מתברר שנהגים כאלה יש לא רק במערכונים. ארבע ועשרה בבוקר. הסיוט נגמר, בוקר טוב נתב"ג.

לאווירון אני תמיד אוהב להיכנס בין האחרונים, כדי להמתין כמה שפחות להמראה. אף פעם לא הבנתי מה הביג דיל לטוס ביזנס קלאס. אני רואה את הנוסעים שם יושבים נרגנים בזמן שכולם עוברים על פניהם ומסתכלים בבוז לתוך כוסות היין שלהם. חוץ מדני יתום. הוא יושב בניחותא ומברך את הבאים בשלום לבבי.

מי שמטייל הרבה לא יכול להיפרד מתחושת הטיילוּת גם כשהנסיעה היא בעניינים רשמיים. בנסיעה האחרונה מטעם העבודה החזקתי את התרמיל 20+70 שלי ביד אחת ואת הלֵפּ-טוֹפּ ביד השניה. בנסיעה הזאת יש כביכול עליית מדרגה – אני מצויד בטְרוֹלי ובתוכו בלייזר ועניבה. אבל ההיבט הטיוּלי לא נעדר גם הפעם – הרי מלכתחילה אלה הטיולים שהביאו אותי לאירוע הזה. הצילומים הם פרי היותי מטייל לפני שאני צלם, ולולא השוטטויות לא הייתי נמצא כאן עכשיו.

התרגשות. אני עומד לנחות בארצם של רנה מגריט, ז'אק בּרל וסנדרה קים. סנדרה קים ונינט. שתיהן עברו לעולם הכּוכבוּת בּן-רגע בזכות בחירה של אלפי צופי טלוויזיה. אלא שיש בכל זאת הבדל. סנדרה קים הייתה רזה ונהייתה שמנה, ונינט להפך.

ליד המסוע של המזוודות אני פוגש את לימור. לבנת. "שלום לימור". אני מציג את עצמי ומסביר לה יפה את הסיבה שבעטיה אנחנו עתידים להיפגש מחר בערב. היא משחררת חיוך דל, מרכיבה משקפי שמש ענקיים ויוצאת לאוויר של חו"ל.

בריסל מקבלת את פני בסבר פנים בהיר ויבש, ואני מתמקם במלון. את יתרת היום אני מבלה בשוטטות "הכר את בריסל". בפינת רחוב קטנה עומד ילד משתין קטן וצוחק על העולם. צוחק על אירופאים, על אמריקאים, על אסייתים ואפריקאים, והם צוחקים אליו בחזרה. מעניין שמכל המקומות באירופה, בחר פרלמנט האיחוד האירופאי לשבת דווקא בעיר שהאטרקציה המרכזית שלה היא ילד משתין.
הבתים בבריסל נאים. ה"גראנד פלאס" מדהימה. באחד הגנים הקטנים אני פוגש את דני. יתום. מסתובב הוא בגינה, גם הוא מצויד במפה של העיר (בתור ראש המוסד לשעבר הוא לא אמור להכיר את בריסל בעל פה?). איש שיחה נעים, אנחנו מחליפים כמה מילים על העיר ועל האירוע הצפוי מחר.

13 ספטמבר 2006
אחת ההוכחות לכך שטייל נשאר טייל היא הדחף הבלתי נשלט לקחת הביתה את הסבונים המפנקים מהמלון, ולהכין סנדביצ'ים מהלחמניות הבשרניות של ארוחת הבוקר. כדי להתגבר על הלהט המגונה האחרון אני אוכל ארוחת בוקר איטית ודשנה במיוחד, שמאפשרת להחזיק מעמד עד הצהרים פלוס. הפער עד לארוחת הערב נסגר ברכישת מטעמים בסופרמרקט. כאן ראוי לנפץ מיתוס אירופאי – מחירי מוצרים בסופרמרקטים באירופה דומים למחירים בארץ, ויש גם בונוס – באירופה לא צריך להביא בלשים כדי למצוא יוגורטים אמיתיים עם שלושה אחוז שומן ומעלה – כל היוגורטים פה הם כאלה!

היום זהו יום האירוע הגדול והיום אני עומד להגשים חלום. לא, אני לא מתכוון לפגישה פנים מול פנים עם חבר הכנסת אבשלום אבּוּ-וילן. היום אני הולך לבקר באטוֹמיוּם. יותר סגירת מעגל מאשר הגשמת חלום: כשהייתי ילד קטן סבתא שלחה לי גלויה משם, ומאז אני מפנטז על ביקור במבנה האגדי הזה עם הכדורים הענקיים שאפשר לטפס לתוכם.
כדי להגיע נוסעים במטרו. המטרו של בריסל מעולה. אין הרבה מדרגות, וכל תחנה מעוצבת בצורה אחרת, כמו במטרו של פריז, כך שהנסיעה היא חוויה בפני עצמה. כל עצירה חושפת מוזיאון עם תצוגות דוממות וקומפוזיציות של אנשים חיים.

את האטוֹמיוּם פתחו מחדש רק לפני כמה חודשים אחרי שעבר שיפוץ מקיף, וטוב שכך – מבנה המתכת הענק עומד על תלו כבר 48 שנים – מאז תערוכת אֵקספּוֹ 1958. אם לשפוט לפי הגלויות העתיקות שהונפקו מחדש – מתחם אקספו נראה אז הרבה יותר זוהר. איפה הימים שבהם באמת היו קפיצות מדרגה טכנולוגיות במקום עוד חצי קילוביט לשנייה קצב גלישה בסלולרי עם מסך בגודל אפונה. כשמבקרים באטומיום חוזרים לימי הילדות של הגלויות מסבתא. מדרגות נעות בתוך צינורות מובילות לכדור שבתוכו תערוכה פסיכודלית, מעלית סופר מהירה עד לכדור העליון, ותצפית על העיר, ועל שני חבר'ה שבדיוק היום החליטו להתאמן בסנפלינג מהכדור העליון. לא פלא שמביאים קבוצות של ילדים לישון כאן בלילה.

בצהרים אני נוסע לאולם. האירוע נערך ב"אלברט הול", שהיה פעם שילוב של אולם קולנוע ואולם נשפים, והוסב לאולם אירועים מפואר בן שני מפלסים. המפלס התחתון הוא מפלס קבלת הפנים, שם נמצאים הסטנדים של המציגים - עיריות, חברות מסחריות ומשרדים ממשלתיים, וביניהם סטנד אחד ש-EFI נתנו לו את הכותרת A Different Look at Israel, שם יתמקם הנציג הבלתי רשמי שיחשוף את נופי ישראל. אני תולה את הפוסטרים הענקיים שסחבתי מגולגלים מהארץ, ומחבר את המחשב למסך הפלזמה. פלזמה זה מסך תותח. הקשת מעל מצדה והדמומית האדומה מקבלות כאן חיים חדשים. המראה מסביב מקסים – התצוגות הצבעוניות, עבודות של הפסל אבי קינן, תאורה נעימה, בר משקאות מדוגם.
שרלוט גוטמן, המייסדת הבלתי נלאית של חברת יחסי הציבור CGP מחלקת לי דגל ישראל ורצה לאולם הראשי לערוך סידורים אחרונים של שולחנות האוכל. אני נכנס אחריה ונפעם, אם כי אין זמן להתלהב - צריך לעלות לעמדת הטכנאים ולארגן את המחשב עם מצגת המצגות, שתוקרן על המסך הענק באולם. אני מתבשר שנינט בסוף לא תגיע, אולם הפיצוי הוא שיהיה מספיק זמן להקרין את תמונות ישראל, לא לפני כיוּל מקרן הברקו הענק, שמתעקש להכביר בגוון אדום לתמונות.
כולם מתרוצצים מסביב. הקודקוד דימיטרי מספיק עוד לארגן מסיבת עיתונאים. באולם עשרות אנשים עמלים על ההכנות האחרונות – סידור השולחנות, ניקיונות, כיוון פנסים...
פתאום אני שם לב שכבר כמעט חמש. אני עוד צריך לחזור למלון להתלבש ולשוב בשש לקבלת הפנים.

העניבה מסודרת מבעוד מועד באדיבות אבא, וכשתהליך לבישת התחפושת מסתיים, מסתבר שדווקא נחמד להתהדר בז'קט ועניבה. במונית מהמלון לאולם נוסע אתנו חבר פרלמנט מסלובניה. הבן שלו שהה בישראל עשר שנים. הוא מספר שכמעט לא הגיע לאירוע – סכסוך גבולות פרץ שוב בין סלובניה וקרואטיה, סביב שטח סלובני שעודנו כבוש. הוא מספר לנו על חלקם האכזרי של הקרואטים בשואה - כל יהודי קרואטיה נרצחו אז. עד היום יש אנטישמיות רבה בקרואטיה, ומכל מדינות אקס-יגוסלביה, היא המדינה הכי בעייתית. הסיפור הזה מנפץ לי את תדמית קרואטיה השלווה והיפה ומוציא לי את כל החשק לנסוע לשם.

אני מתמקם בתצוגה. אט אט זורמים המוזמנים לאולם, נוטלים כוסות יין וכיבודים, מתחככים ומשוטטים בתצוגות. גברת חביבה ניגשת ומסתכלת בעניין בנופים. "אני שגרירת בלגיה בישראל". מתברר שהיא החלה את תפקידה בארץ רק לפני חודש. אני נותן לה סקירת נוף זריזה ומארגן לה את הלו"ז המומלץ לביקורים בצפון ובמדבר. למרות מעמדה הדיפלומטי היא משוחחת אתי בגובה העיניים. אחרי כמה ימים אני קורא אודותיה באתר האינטרנט של שגרירות בלגיה בישראל, ולא מופתע – דניאל דל מרמול אוהדת ישראל, פעילה נגד אנטישמיות, וביקשה להיות שגרירה בארץ הקודש. סקרנים נוספים פוקדים את התצוגה ומופתעים לראות את נופי הארץ – נציג המיעוט התורכי בפרלמנט של בולגריה, וחברת פרלמנט צעירה מצ'כיה שלמדה בעבר בישראל, חברי פרלמנט מגרמניה ועוד ועוד. מישל גור ארי עושה סיור בתצוגות ומציג גם אותי בפני אחת האורחות הבכירות - בניטה פררו-ולדנר, חברת הפרלמנט האירופאי ואחראית על קשרי ומדיניות חוץ.
בכל הטיולים בעולם, גם באירופה וגם מחוצה לה, אני פוגש צעירים אירופאים, שמגלים עניין והערכה כלפי ישראל. תמיד הציקה לי הגישה הטוטלית של "אירופה האנטישמית" שרווחת מזה שנים בישראל, אולי בהשפעת משקעי השואה. אין להתכחש לגילויי אנטישמיות באירופה, אבל אין זו סיבה להזניח את טיפוח הקשרים עם האירופאים או להניח שאין שם עם מי לדבר. ההסברה שלנו הייתה ועודנה עקב אכילס איום.

חיפה מיוצגת בכמה תצוגות באירוע, ושלמה גלבוע, חבר מועצת העיר, עולה לדבר. "ירושלים היא העיר הכי יפה בעולם, אבל חיפה הכי יפה בישראל". את חיבתי ליופייה של חיפה אני לא מסתיר, אבל המשפט של גלבוע אינו תקף לוגית, אלא אם כן ישראל היא לא חלק מהעולם. כך או כך, דבריו על הטילים שנחתו על חיפה לא מזמן נגעו ללב האורחים, והוא זוכה במחיאות כפיים אוהדות.

הערב מגיע לשיאו כשהאורחים עולים לאולם הראשי. על המסך רצה מצגת המצגות. 300 תמונות של ישראל מתחלפות בזו אחר זו, ארבע שניות לתמונה. שטפונות במדבר, שלג בירושלים, בניינים בתל אביב, פרצופים ישראליים, פרחים... אחר כך עולות בנות ה"תנועתרון" במופע "פיסול קינטי". איזה יופי. כל שולחן נושא שם של עיר בארץ. אפילו פתח תקווה כאן. לכל אורח תפריט עטור בתמונות ישראל שלי, ואני מבסוט.

חברי פרלמנט אירופאים עולים בזה אחר זה לדוכן הנואמים ונושאים דברי ברכה לרגל ייסוד ארגון EFI. הדברים מחממים את הלב - חלקם משמיעים הצהרות שכמו נאמרו על ידי פטריוטים ישראלים. אחד הדוברים הבולטים הוא גונר הוקמרק, יו"ר ועדת ההיגוי של EFI בפרלמנט האירופאי. הוא מציין שזו הפעם הראשונה שבה מתכנסים יחדיו תומכי ישראל רבים כל כך מקרב הצמרת הפרלמנטרית באירופה וקורא לחברי הכנסת שבאולם להעביר לירושלים את מסר התמיכה האירופאית בישראל.

אחר כך שמים את ה-DVD עם הברכה של ראש ממשלתנו אהוד אולמרט. אני לא מצליח להתרכז בנאום שלו. משהו בנחמדות המונוטונית שלו גורם לי לאבד סִנכרוּן. חוץ מזה שלמרות שהוא קורא מכתוב בעודו יושב מול מכשיר וידאו, הוא משמיע פעיות "אֶה" חוזרות ונשנות ואם לא די בכך, עודף הצבע האדום במקרן נותן את אותותיו - הלשון של אולמרט מקבלת הדגשת יתר, ואני לא יכול שלא להתמקד ברקמה הסמוקה בתוך הפה שלו בזמן שהוא מדבר.
בינתיים האווירה באולם מתחממת, ולו בגלל שאירופה כידוע אינה מצטיינת במיזוג. אני מזיע מתחת לשכבות הרשמיות. כנראה שאני לא היחיד, ומתברר שהתפריט עם תמונות ישראל שינה את ייעודו למניפה.

אחרי הסלמון והנאומים המסך מוחשך. "מיטל מה קורה? שישימו תמונות!" מיטל בודקת עם דימיטרי. "אי אפשר, מחכים לביבי". אחרי שתי דקות מופיע בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו בשידור ישיר באמצעות לווין. ביבי עוקף את אולמרט בסיבוב. הוא פונה לאירופאים מבעד למסך ומספר שהוא מדבר מקרית שמונה פגועת הקטיושות. אמנם יש מן תחביב כזה להגיד דברים לא חיוביים על ביבי, אבל לזכותו יאמר שאין ראוי ממנו לעמוד בראש פונקצית ההסברה שאין לישראל. בעצם זה עצוב, שהוא הפוליטיקאי היחיד בישראל שמסוגל לדבר אנגלית שוטפת ברִיֶיל-טַיים וגם לענות לשאלות יותר ארוכות מהתשובות שנשאלות במבטאים אירופאיים דרך טלפון סלולרי. והוא הולם באירופאים – "איראן מסוכנת לכם כמו לנו", "איראן מתבטאת כמו השלטון הנאצי", "חזבאללה וחמאס מסוכנים גם לכם"... היה קצת חסר לי ה"אנחנו". אחרי הכל בימים אלה אירופה וישראל באותה ביצה. מילה לא הזכיר ביבי על הטרור העולמי, הטרדה המוכרת לנו שהכי רלוונטית כרגע לאירופאים. אבל ידידי ישראל מוחאים כפיים בהתלהבות. המטרה הושגה.
האזכורים של איראן וחזבאללה על רקע האידיליה שבאולם מעוררים מחשבה אירונית - בסופו של דבר העולם מנוהל ע"י לובשי חליפות תאבי חיים טובים במסיבות עם מצגות והופעות, ע"י לובשי חליפות אחרים – בעלי ממון תאבי שליטה, וע"י לובשי גלימות עטויי זְקָנים תאבי הרס.

אחת הנשים הנאות בקהל זוכה לביקורים תכופים של מעריצים. אחר כך יתברר שבעבר מילאה תפקיד רם דרג בפרלמנט האירופאי. לא קלים חייהם של חברי הפרלמנט. הם צריכים להיאבק כדי להיבחר, ואחרי שהצליחו, הם רק מתחילים את הנסיעה ברכבת השדים שעוברת בביצה הפוליטית. לעומתם נראה ששפר מזלם של הדיפלומטים.
לפתע היין שנשפך כמים התערבב עם פונקציית הטיילוּת שצרובה אצלי חזק במוח ואני מוצא עצמי מהרהר בהשוואה הבלתי נמנעת בין מטיילים ודיפלומטים - ישויות ששוהות בחו"ל ונפגשות עם בני לאומים אחרים.

	דיפלומט	מטייל
מסיבה	קוקטיל	פוּל מוּן
CD	מה שרשום ליד לוחית הרישוי של המרצדס שלי	מה שאני שומע בזמן נסיעת לילה באוטובוס מצ'וקמק
מימוּן	משלמי המיסים	משלמי הטיפּים
לבוש	חליפה ועניבה	דגמ"ח וחולצת טריקו קרועה
גילוח ותספורת	כן וכן	לא ולא
משכן	אחוזת אנאפורנה	גסט האוס אנאפורנה
רחצה	אמבט, בריכה, מזלף שישה מצבים	דלי מים חמים
דיווחים הביתה	"פגשתי את שרת החוץ הדנית. אישה חזקה ומרשימה, אך גילתה קרירות כלפי ישראל".	"פגשתי את אינגה הדנית. פצצת אטוֹמיוּם, אבל לא נתנה לי".
משימות	לעשות חיים ולעזור לישראל	לעשות חיים ולחזור לישראל

אומרים ש"כל מטייל הוא שגריר", וכל מי שטייל זמן רב ופגש מטיילים אחרים מהעולם יודע עד כמה המשפט הזה נכון. פניה של ישראל נשקפים דרך מאות אלפי התיירים הישראלים שמסתובבים כל שנה בעולם יותר מאשר דרך מאות אנשי שירות החוץ הישראלי. יתר על כן, לאור העובדה ש-EFI נוסד כסוג של תחליף לדיפלומטיה הרשמית של ישראל, אפשר לומר שיותר מאשר "כל מטייל הוא שגריר" – "כל שגריר הוא מטייל", אחרת קשה להסביר מדוע צריכים יהודים אמידים להקים ארגונים שיעשו מה ששירות החוץ הישראלי לא עשה במשך 58 שנים.

הערב עומד להסתיים, ומצגת המצגות מלווה שוב את האורחים בדרכם החוצה. נראה שהאירוע נחל הצלחה, ואני מקווה בכל לבי שהייתי עד לאירוע היסטורי, שיחולל מפנה חיובי ביחסי ישראל-אירופה. המפנה צריך להיות לא רק בגיוס דעת הקהל באירופה, אלא עוד לפני כן בציפיות ובאמונה שלנו שאפשר לשנות את הגישה באירופה, ואין זמן נכון יותר מעכשיו לעזור לאירופה לעכל את המציאות הבעייתית שגם היא נגררת אליה.

העונג על הכבוד שנפל בחלקי ליטול חלק באירוע מיוחד כזה עומד קצת בצל משמעות הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה" שמתחוורת לי היום. למדתי עד כמה שברירי קיומה של מדינת ישראל. במלחמת לבנון האחרונה היו אלה גופים פרטיים ומסחריים שהחזיקו את העורף, ואת יחסי החוץ שלנו מובילים ארגוני שדולה כמו AIPAC בארצות הברית ו-EFI המתהווה. היהודים בתפוצות מחזיקים את ישראל בתרומות ובהשפעה. אולי טוב שהם מעדיפים להישאר שם - נראה שביום שבו כולם יחליטו לעלות לציון, יקיץ הקץ על מדינת ישראל.



קישורים:
גלרית תמונות ומדיה מהאירוע - עם כיתובים באנגלית
ערב הגאלה - כתבה קצרצרה בעברית מ-YNET
ערב הגאלה - כתבה קצרצרה באנגלית מ-YNET
מוסדות האיחוד האירופאי
דברי ברכה לבביים של שגרירת בלגיה הנכנסת
הדף של בניטה פררו-ולדנר
אטומיום