חגי ראשית תשס"ח חלפו עברו להם, וזו הזדמנות נהדרת לחלוק כמה ממראות "מאחורי הקלעים" שסיפקה ארץ ישראל לתושביה.

ונפתח בערב ראש השנה, בתמונת מוכר הפרחים הישראלי. הוא התמקם על מדשאת הנוי לצד הדרך כדי למכור זרי פרחים לחג. הממטרות קצת הפריעו לו, אז הוא כסה אותן בדלאים, בעודו מזליף על פרחיו טיפות למראה מרענן ונעים.

דמדומי טרום-חג הם לעולם עת משובחת לרכיבת האופניים לאורך הירקון בואכה תל אביב.
מזה זמן-מה אימרה נושנה מקבלת ברוח "הזקן" את פני הבאים לפארק מתחת לגשר הרכבת שליד אצטדיון האתלטיקה.
שמא הבועה שבה אלינו?

עם כל החיבה לפארק הירקון, אין להסתיר התלהבות מהפארק הלאומי ברמת-גן. הסנטראל פארק החביב הזה, הנו נקודת אור ירוקה בגוש-דן. גם כאן לא נפקדת היסטריית ה"בואו ניקח פינגווין / אריה / פרה / גלובוס או סתם חפץ אידיוטי כמו כיסא, וניתן לאמנים ולסלבריטאים (הגבול מטושטש בימינו) לכלות בהם את זעמם".

למען הגילוי הנאות אציין, שהגעתי לפארק כאורח המפגש השנתי של כותבי ועורכי "ויקיפדיה" העברית. האירוע היה חגיגה בפני עצמה, וכדי לקצר עניינים רק אגיד "שאפּוֹ" מאה ומשהו פעמים לכל אלה השוקדים מאחורי הקלעים של אחת התופעות המופלאות באינטרנט (למצולמים אין קשר לפיסקה).

אין חופשה שלמה ללא טיול הגון למדבר, ואין מופלאה יותר מנהיגה בכבישי-נגב נידחים בשעות לא הגיוניות של הלילה.
זוהי גם ללא ספק הדרך הבטוחה ביותר להגיע לכל מני מקומות בחג, מה שמוביל לתהיה - לאור תרבות הנהיגה הזוועתית של נהגי ישראל, איך זה שיש כל כך מעט תאונות קטלניות בכביש הערבה?

אפרופו תרבות, אילת תמיד הייתה עיר של תרבות, וגם בתרבות השפה יש לה מה לחדש.
יש לקוות שקברניטי דוקטור לק מספיק אופטימיים, כי מספרים שקהילת האנדרוגינוסים באזור אילת לא משהו.

יש בכלל משהו מטריד בדאון-טאון של העיר הדרומית, שנראה יותר כמו דאון מאשר טאון. מעבר לעובדה שחופי העיר היו נטושים ביום הביקור מפאת הביוב שחמק לים, משהו בתמונה יצר את ההרגשה שהעיר הזו "יושבת על חבית נפץ".

אממה, מספיקה רבע שעה של נסיעה מחוץ לעיר, כדי לגלות עולם מופלא.
בפעם האחרונה שביקרתי שם, חרפו בבריכות המלח עשרים פלמינגואים. הפעם היו מאות, והם נמצאים שם כל השנה.
מכל אטרקציות החרטה של אילת, הפלמינגואים שווים הכל. המהנדסים שבינינו לא יוכלו להתעלם מהעובדה שמראה פלמינגו תוקע ראשו במים הרדודים בחיפושיו אחר הסרטן הטעים שלו מזכיר טרנזיסטור של פעם על מעגל מודפס.
איך מגיעים? מכביש הערבה פונים מזרחה בדיוק במקום בו מתחילה מערבה הדרך המובילה לעמודי עמרם.

המבנים הנראים בתמונה אינם שכונה לפקידי הממשל בעירק בעידן האמריקאי.
כך נראית היום באר-אורה, דה נקסט ג'נריישן. מי שעובר בימים אלה ליד כלא נפחה יחשוד מיד שמדובר באותו אדריכל.
המבנים של בה"ד 1 מעולם לא נראו מושכים יותר.

ונעבור לירושלים, שם אנחנו מוצאים על הקירות את התשובה של עיר הקודש ל"דרושים עובדות". פה היא מגיעה בצורת "דמויות מפוקפקים", ומי שביקר בסוכת ראש העיר, ייאלץ, כך מתברר, לכסוס ציפורניים עד יום כיפור הבא.

אם יש משהו שמוכיח שהלכנו ארבעים שנה במדבר לפני שהפכנו לעם, זו הכמיהה הבלתי נלאית של בני ישראל לשוטט ב"אתרי מים". המעיינות הם אתרים מועדפים, ואין חג שאינו שלם בלי ביקור באיזה מעיין. הנה לכם למשל "עין עוזי", חצי שעה הליכה קלילה מחרבת סעדים, למרגלות מושב עמינדב.

פגם גנטי נוסף שפקד את עמנו הוא הנטייה להפוך (גם) את אתרי המעיינות למזבלות.
בעין עוזי תפסו כמה מחכמינו יוזמה, וקישטו את האתר בשלטים מקוריים. אז איזה סוג של אנשים אתם?

לא רחוק משם נמצא השלט הבא, ואת המראה הנצפה בדיוק עשרה מטרים ממנו אחסוך מכם, אם כי לא תתקשו לדמיין.

החג הסתיים, איך לא, באירועי ה"הקפות השניות" בצ'כונה. אם מצב התנועה הוא נייר הלקמוס של חופשות עמחא ישראל, הרי שהעם התעייף מהחגים כבר במוצאי שמחת תורה, ובאופן מפתיע ויתר על עוד גשר.

אבל המהדרין לא ויתרו על האפטר-פרטי האמיתי של החג - חגיגת הספורט העממי המשובחת ביותר של העם היושב בציון. וכמו ששמחת תורה מסמלת את תחילתה של הישורת הארוכה של ה"אין חגים" עד בערך פסח, כך מסמלת צליחת הכנרת את יציאת מצרים. אין כמו מראה 7000 בני ישראל עולים אל החוף לאחר שחיה של ארבעה קילומטרים מאי-שם - חזון קריעת ים סוף מודרני.

מי שהשתתף אי פעם באירוע יודע שלצליחת הכנרת סגולות מיוחדות, המעניקות כמויות בלתי נדלות של אדרנלין, סרוטונין וחשקומיצין לשנה שלמה. מובן שהשחייה היא רק תירוץ להגיע לחוף צמח, לטקס ההתחברות לפן הילדותי / ערסי במגלצ'ה האדומה.
ושתהיה לכולנו המשך שנה משובחת!