בפעם האחרונה שדיברנו על הגשר , המתינה פתח-תקווה בהתרגשות להריסת גשר הפרסה הישן. את טקס ההריסה המרגש פספסתי כי בדיוק באותו רגע שבתי מ טקס מרגש לא פחות בבריסל, וכשהגעתי בשעטה לאתר, כל שנותר מהגשר הייתה חתיכת בטון קטנה וערימה של פסולת בניין.

כזכור, הגשר נחנך ברוב הוד ב-6 בספטמבר 2006, אלא שמתכנן הגשר לא יכול היה להגיע לאירוע, ולכן הוחלט בעיריית פתח תקווה לערוך שידור חוזר של הטקס ב-14 בדצמבר 2006, והפעם, בנוכחות סנטיאגו קלטרווה הגדול. המוזמנים התקהלו ונאמו, וקלטרווה הנרגש, אחרי שהודה לעושים במלאכת בניית הגשר, הודה לאלוהים על שהבנייה הסתיימה ללא אף תאונה.

טקס גזירת הסרט היה מרגש לא פחות, והעושים במלאכה לא הסתירו את התרגשותם - ראש העיר איציק אוחיון גוזר, המתכנן קלטרווה ממתין לתורו, ותוחמות אותם נשות הנדל"ן מרים דורון ועליזה יפו, המופקדות על חברת "רמט", האחראית לפרוייקט הגשר.

גם הפעם לא נפקד הסיור במעלית, אותה מעלית-קומבינה עליה סופר בהרחבה בכתבה הקודמת. אלא שכבר כאן אפשר היה לראות רמז לגורלו העתידי של הגשר - בלי בושה, לעיניהם של המכובדים, התנוססה על משקוף המעלית (בתחתית הימנית של התצלום) הידיעה המרעישה - "יוליה הזונה".

חלפה חצי שנה, והגיע הזמן לראות כיצד נראה הגשר בקיץ הלוהט של תשס"ז.

טרם העלייה לגשר, מתבקש הציבור להיפטר מעודפי חפצים שהביא עמו מהקניון.

אלא שהפתרון עולה על גדותיו, וצליחת הגשר הארוך היא משימה כל כך קשה עבור הציבור, עד שרבים לא עומדים במעמסה ומשליכים מעליהם את המשקל העודף בעודם על הסיפון.

היות שאין פתרונות סילוק אשפה מובנים בגשר, מצא הציבור פתרונות יצירתיים. למשל, למרזבים בצדי הסיפון יש כעת תפקידים נוספים...

אחת הבעיות המרכזיות היא מה לעשות עם שאריות הקפה המגעיל מהקניון,
ואין כמו קישוט סיפונו הצחור של הגשר, כדי להוסיף מימד אותנטיות ליצירת האמנות האורבנית.

ועכשיו שימו לב - התדעו ילדים לזהות מה יוצא דופן בתמונה?

כן כן, זהו הקונוס המכסה את חיבור הכבל, שנעלם!

במקומו נפתח פח זבל על הגשר. העם היהודי יודע להיאבק!

והמכסה? הוא בכלל הלך לחקור את מרומי הכבל...

מלבד המעלית, זכה הגשר לתוספות חדשות, שיש להניח שלא היו חלק מן התכנון המקורי.
צליחה מתישה כבר אמרנו, אז הרי לנו ספסל חדש למתעייפים:

ו-ההומלס של הגשר

ועכשיו, ברשותכם, כמה מילים לקלטרווה.
מילא גשר לבן במדינה מאובקת כמו ישראל.
מילא גשר עתיר קווים גאומטריים בסביבה עמוסת תכסית.
אבל גם בעניין התאורה לחפף?

את הסיפון מאירים מלמטה נאונים, אלא שהם ממוקמים בצמוד למרכז הסיפון בלבד:

מלבד העובדה שהתאורה אינה יכולה כך להאיר את הסיפון באופן אחיד, הגישה לתחזוקת הנאונים מסובכת, והנאונים שנשרפו יכולים רק לצעוק עד השמיים "החלפה". התוצאה - הסיפון נראה בלילה כמו תפאורה לא מוצלחת למסיבת סיום עירונית של שנות השמונים.

גם מיקום הנאונים אינו מוצלח, והם פולטים אור הצידה שמקלקל את חזותו הלילית של הגשר מרחוק.

בקיצור, חלטורה או לא חלטורה, עם או בלי הרצון הטוב של קלטרווה,
אנחנו תושבי ישראל יודעים בדיוק מה מתאים לנו.
עזבו אותנו ממשטחים לבנים, רצפות זכוכית ואלמנטים סטריליים.
יוחזר גשר הבטון הישן!

מן הראוי להזכיר, שבימים אלה נבנה האח הגדול והמפלצתי של הגשר - בכניסה לירושלים הקדושה. לכו מהר לראות את הסיפון הצחור שצומח מעל לכבישים הסואנים. עוד מעט הוא יהיה שחור.

על הגרסה הירושלמית, כמו גם על עוד פרוייקטים מגלומניים בבירה, תוכלו לקרוא במצגת "ירושלים - על בניינים ואנשים". (הקישו קליק ימני על הקישור ושמרו את המצגת אצלכם במחשב לפני פתיחתה).