|
כנרת, התפלה, ומה שביניהם
סקירה על משק המים בישראל, בעקבות המצגת "חוף ירדן כנרת"
בערב ראש השנה תשס"ט הפצתי מצגת שכותרתה "חוף ירדן כנרת – תמונת מצב". המצגת עוררה תגובות רבות מסוגים שונים, כמה מהן תהו על ה"שורה התחתונה" שהצגתי – "התפלה עכשיו". לכל אלה אשר תהו, אביא כאן סקירה זריזה על משק המים של ישראל, ואפרט את השיקולים אשר הובילו למסקנה זו.
מבוא
מזה עשרות שנים, הכנרת אינה עוד אגם אלא מאגר מים. מאגר מים המושפע מחסדי הטבע ומשליטה אנושית. גרמו לכך שני מפעלים עיקריים: הקמת סכר דגניה והקמת המוביל הארצי (גם למפעל ייבוש אגם החולה יש השלכה על הכנרת, אך לא ניגע בסוגיה זו כעת).
ואולם, הכנרת היא משאב החיוני לא רק כמקור אספקת מים, אלא גם בהיבטים אחרים כגון: נוף, תיירות, ובלי ציניות, אפילו המורל הלאומי. בהיבטי תיירות חשובה הכנרת לא רק לציבור הישראלי אלא לצליינים נוצרים למשל. תיירות היא מקור הכנסה חשוב מאין כמוהו, ומנוע צמיחה מרכזי בישראל.
נוצר מצב שכיום רשות המים וממשלת ישראל, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד, הפכו למעשה לבעלות שליטה על משאב טבעי החיוני לעולם בהיבטים רבים, אך הן מנהלות אותו מתוך ראיה צרה של מאגר מים שמפלסו עולה ויורד על פי גחמות רשות המים במקרה הטוב ועל פי גחמות הקדוש ברוך הוא במקרה הרע.
חוסר הראיה המערכתית וחוסר הבנה "היסטורי" בפיתוח בר קיימא עומדים בבסיס הבעיה. כפי שאסביר בהמשך, הכנרת היא רק דוגמה מוחשית למצב הבעייתי של משק המים, והפתרון המתבקש הוא יצירת מקורות מים חלופיים שאינם פוגעים במשאבים הטבעיים ואינם תלויים בתופעות מזג האוויר.
מקורות מים בישראל
מאגרים טבעיים
1. הכנרת - הכנרת מספקת כרבע מתצרוכת המים בישראל, כ-420 מלמק"ש (מיליוני מטרים מעוקבים בשנה). עם השנים הפכה התנודתיות במפלסיה קיצונית יותר, בשל כמויות המים הגדלות הנשאבות ממנה, המורידות את גובה המפלס דרסטית בשנים שחונות (ראוי גם לציין ש-55 מלמק"ש מועברים לירדן במסגרת הסכם השלום).
בעיות: פגיעה קשה במשאב חיוני לישראל, ותרתי משמע "יריקה לבאר ממנה שותים" עקב סכנת המלחה ופגיעה באיזון אקולוגי. בנוסף, ישנן עלויות גבוהות של האדמיניסטרציה הכרוכה בניטור הכנרת בשל השאיבה.
2. מי תהום - מי התהום, בעיקר אלה הנמצאים תחת מישור החוף (אקוויפר החוף, מספק 250 מלמק"ש), ותחת שדרת ההר המרכזית (אקוויפר ההר, מספק 350 מלמק"ש). גם שם מצב המפלסים חמור, אלא שבניגוד לכנרת, מה שהציבור לא רואה, הציבור גם לא יודע. קיימים גם מאגרי מי תהום מקומיים נוספים בצפון ובדרום, למשל בערבה. מי התהום נשאבים מבארות מקומיות הפזורות בכל רחבי הארץ (כ-2650 במספר).
בעיות: האקוויפרים סובלים משאיבות יתר, הגורמות לכניסת מי ים והמלחת המים. כמו כן סובל אקוויפר החוף מזיהום שנובע מחלחול חומרים רעילים שמקורם בפעילות האנושית הענפה מעליו - מפעלים, בורות ספיגה ומערכות ביוב תקולות, מזבלות, דלקים, חומרי הדברה, ועוד. מן הראוי לציין שבארות רבות יצאו מכלל שימוש עקב הזיהום ושאיבת היתר.
ירידת מפלס אקוויפר ההר גורמת לפגיעה בנחלים. מקורות הירקון כבר מזמן אינם מספקים מים לנחל, והוא מוזן "מלאכותית" מהמוביל הארצי... דוגמה נוספת לפגיעה דומה היא נחל נעמן בצפון.
מאגרים מלאכותיים
מלבד המאגרים הטבעיים קיימים ונמצאים בתהליכי הקמה מאגרים מלאכותיים, שמטרתם ללכוד מי גשמים / נחלים, לשמש כמקור ישיר לאספקת מים או להעברת מים מן המאגרים לשם החדרתם לתוך מפלס מי התהום. מאגרים רבים קיימים ברמת הגולן ובנגב הצפוני. המאגר הגדול ביותר בישראל מפותח באזור נחל הבשור ויהיה מסוגל לקלוט עד 9 מלמ"ק מים. לפי נתוני רשות המים, ניתן להפיק ממי השיטפונות כ-65 מלמ"'ק מים בשנה בממוצע.
בעיות: גם כאן יש תלות גבוהה באיתני הטבע – שנים שחונות עלולת לפגוע קשות במקור מים זה. הכמות הכוללת אינה משמעותית מאוד ויש לה מחיר כבד:
הקמת מאגרים ותחזוקתם כרוכה בפרויקטי תשתית לא זולים. ספציפית, המאגרים הדרומיים דורשים טיפול מתמשך בסחף הנאגר בהם.
מאגרים צורכים שטח אדיר. בעוד שבדרום הארץ נוח יותר למצוא שטחים כאלה, במרכז ובצפון אין קרקע זמינה וזולה דיה כך שפתרון זה יהיה קוסט-אפקטיבי.
יש לזכור גם את מחיר הפגיעה בסביבה ובנוף כתוצאה מהקמת מאגר.
בעיה קשה נוספת היא חוסר יעילות: המאגרים חשופים לאיבוד משמעותי של מים עקב אידוי.
טיהור שפכים ("השבת קולחין")
מדינת ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בטיפול וניצול מי שפכים. המפעל הגדול ביותר בישראל לטיפול במי שפכים הוא מכון טיהור שפכי גוש דן (שפד"ן), המטפל בכשליש מכמות השפכים הנוצרת בישראל. תוצר השפכים המטוהרים הם מי "קולחין" המשמשים להשקיית גידולים חקלאיים. רוב השטחים החקלאיים במישור החוף הדרומי וצפון הנגב ניזון ממים שהתחילו דרכם בכיורים ובאסלות של גוש דן. בימים אלה מוקם קו המאסף המזרחי של השפד"ן, במטרה לחבר רשויות נוספות למפעל זה. המפעל השני בגודלו הוא תשלובת הקישון, ומהמים שהוא מפיק נהנים חקלאי עמק יזרעאל. מפעלים מקומיים נוספים פזורים בכל רחבי ישראל.
היות שישראל מתקדמת עד מאוד בנושא זה, הרי שנושא טיהור השפכים מתקרב כבר לכדי מיצוי הפוטנציאל.
בעיות: סוגית ההתמודדות עם הבוצה (תוצר הלוואי של הטיהור) מעוררת ויכוח בין שוחרי סביבה. כמו כן, ישנם מומחים הטוענים שמינרלים שנשארים במים לאחר הטיהור עלולים לפגוע בפוריות הקרקע בטווח הארוך.
שיטות נוספות לניצול מים
-
מחזור ביתי של "מים אפורים" – מים אפורים הוא כינוי למים שנשארו אחרי רחצה בכיורים, מקלחת, אמבטיה או מכונת הכביסה. ישנן כיום חברות המתמחות בהתקנת מערכות למחזור מים אלה, ושימוש בהם להדחת אסלות (הצורכות כמות ניכרת מתוך הצריכה הביתית!) והשקיית גינות.
הבעיה – מערכות אלה יקרות למדי, ודורשות שינויים בתשתית הצנרת בבית. בעוד שיהיו אלה אשר יתקינו מערכות כאלה בבתיהם הפרטיים, הרי שרוב תושבי ישראל גרים בבתים משותפים, מסובך עד מאוד להכניס כאלה מערכות לבניינים קיימים, וקבלנים לא ישקיעו מרצונם החופשי בהקמת מערכות כאלה בבניינים חדשים.
בעיה נוספת היא פיקוח - כיצד ניתן לוודא שהמערכות הפרטיות עובדות ללא דופי? תקלה במערכת כזו פרושה פגיעה במי התהום, וחזרה למעשה לעידן "בורות הספיגה" שעדיין קיימים בישובים כפריים שונים בארץ.
למרות הנאמר, יש משפחות רבות אשר נוטלות יוזמה, ובאמצעים פשוטים ביותר מנצלות בחכמה מים. למשל, בעת מקלחת, לאסוף לדלי את המים שמתבזבזים בזמן שממתינים עד שיגיעו לטמפרטורה הרצויה...
-
עיבוי מי מזגנים – בקיץ ההביל בישראל, מפיקים המזגנים כמויות אדירות של מים. דווקא במקרה זה קל יחסית לנצל את המים, אם זה בבתים פרטיים להשקיית גינות, או אפילו בדירה בבית משותף.
ישנם מכשירים ביתיים להפקת מי שתיה מתוך הלחות שבאוויר, אך מחירם אינו שווה לכל נפש.
-
"קציר גשם" – אגירה פרטית של מי גשם. פתרון נאה למגזר הכפרי ולמוסדות, אך זניח היות שכמעט בלתי אפשרי ליישמו במגזר מגורים עירוני. מן הראוי לציין שמשרד הבריאות מתנגד להקמת מערכות כאלה.
-
גינון אקולוגי - שם כולל למגוון שיטות המיושמות בגינון ומאפשרות ניצול חכם של מי השקייה, דבר המביא לצריכת מים נמוכה בהרבה מהמקובל בשיטות גינון מסורתיות. בישראל הצטבר ידע רב בנושא זה. יישום שיטות שכאלה עשוי להקטין את צריכת המים לגינון באופן משמעותי, אך הוא כרוך בשינוי תשתיות ובמערך הדרכה שגם עלותם ניכרת.
-
החלפת צנרת מים ברשויות מקומיות – מים רבים הולכים לאיבוד בצנרת ישנה של רשויות מקומיות. הבעיה – החלפת צנרת ישנה פירושה פרויקטי תשתית יקרים ורחבי היקף, שלמרבית הרשויות המקומיות בישראל אין את המשאבים לבצע,
ועל כן אין זה פתרון מעשי כרגע.
למרות זאת, ציוד מתוחכם מאפשר כיום לאתר את הנקודות הבעיתיות, כך שניתן להכין תכניות מתועדפות, ולו ארוכות טווח, לטיפול במוקדים בעיתיים.
נחמה פורתא - האקוויפרים נהנים מתקלות אלה.
התפלה
התפלה (desalination בלעז) היא שם כולל למגוון שיטות ותהליכים לסילוק מלחים ומינרלים, בדרך-כלל מתוך מים, במטרה לקבל מים ראויים לשתייה או השקיית גידולים חקלאיים. התפלה היא שיטה פופולרית במיוחד להפקת מי שתייה במזרח התיכון המדברי אך הנגיש לים.
התפלה בישראל אינה דבר חדש. רבים לא יודעים, שמי השתייה בעיר אילת מקורם במי מפרץ אילת, באמצעות מתקני התפלה שהוקמו בעיר החל בראשית שנות השישים. גם תושבי הערבה נהנים ממים מותפלים באמצעות מתקני התפלה מקומיים, המתפילים את המים המליחים של אקוויפר הערבה.
בשנים האחרונות התפתחו עד מאוד טכנולוגיות ההתפלה, ומפעלי ההתפלה המודרניים מייצרים מים בעלות שאינה גבוהה באופן משמעותי מעלות חפירת בארות ושאיבה.
היתרון הגדול הוא שאספקת המים אינה תלויה בחסדי השמים.
בשנים האחרונות הוקמו שני מתקני התפלה גדולים לחופי הים התיכון – באשקלון (מספק 110 מלמק"ש) ובפלמחים (מספק 30 מלמק"ש). בסוף 2009 יתחיל לפעול מתקן ההתפלה בחדרה שיספק 100 מלמק"ש ובכך יעלה את כמות המים המותפלים ל-240 מלמק"ש (שימו לב – שלושה מפעלים יספקו כמות שוות ערך לזו הנשאבת מכל הבארות במישור החוף!)
בעיות: ישנן טענות שהמלחים המופקים בתהליך ההתפלה עלולים לגרום לפגיעה סביבתית. עם זאת הבעיה המרכזית הנוגעת להתפלה בישראל היא פוליטית. לדברי ד"ר דורון מרקל מרשות המים, התפלה "היא בגדול הפתרון ארוך הטווח למשק המים ולכנרת". למרות זאת, מדינת ישראל נזכרה לקדם את נושא ההתפלה רק בשנת 2000. מן הראוי לזכור שהקמת מתקני התפלה היא תהליך ארוך ומורכב שאורך לפחות 5 שנים לכל מתקן. ולמרות זאת, ממשלת ישראל של 2003 ביטלה את החלטות ממשלת ישראל של 2000 וצמצמה את היקף ההתפלה. בשנת 2007 לעומת זאת, החזירה הממשלה את החלטות ממשלת 2000.
החלטת הממשלה האחרונה מיום 1.6.08 (החלטה מספר 3533) קובעת כי ממשלת ישראל החליטה להגדיל את היקף התפלת מי ים מ- 505 מלמק"ש (עד שנת 2013) ל- 750 מלמק"'ש עד לשנת 2020. האם זה מספיק?
במקביל ישנן טענות לסחטנות מצד מגישי המכרזים לפרויקטי ההתפלה. מובן שעצם העובדה שזכיינים מנסים לסחוט את ממשלת ישראל, אינה מבטלת את חיוניות פרויקטי ההתפלה. מצופה מממשלת ישראל ורשות המים, שיעמידו את המנגנונים הראויים לפיקוח ובקרה על עלויות ריאליות של מכרזי ההקמה ומחירי המים.
סוגיות נלוות
בין חיסכון לניצול יעיל של מים
מבין התגובות למצגת עולה, שרבים אינם מבחינים בין "חיסכון במים" ל"ניצול יעיל של משאב המים".
"חיסכון במים" הוא מונח בעייתי, המתקשר לסיסמה הישנה "חבל על כל טיפה" או הסיסמה החדשה "ישראל עוברת מאדום לשחור". מן הראוי לזכור, שמה שהיה נכון בצוק העיתים של קום המדינה, אינו מתאים למדינה המתיימרת ליישר קו עם העולם המערבי המפותח.
רשות המים מובילה כיום קמפיין הפחדה תחת הכותרת "אין לנו מים לבזבז", קמפיין המהווה למעשה הודאה בכשלונה של הרשות לספק די מים לצריכה בישראל. המרגיז הוא ש"בסרט הזה כבר היינו", והרשויות בישראל לא למדו דבר: היות שלא יעלה על הדעת מצב שבו חברת החשמל תאיים עלינו שאם לא נחסוך בחשמל לא יהיה לנו יותר חשמל, לא יתכן מצב בו צרכן מים בישראל לא יקבל מים הדרושים לו.
לצורך העניין, אם תושב כלשהו בישראל מעוניין לצחצח את מכוניתו מדי יום באמצעות מים, יש לאפשר לו זאת, בתנאי שישלם על כך בהתאם.
ראוי לציין שרשות המים נדרשה לסוגיה, והובילה מהלך לתמחור דיפרנציאלי של המים בישראל. לפי היוזמה, מחיר המים למטר מעוקב לצרכן יעמוד על שיעור מסוים עד כמות מסוימת נצרכת, ויהיה גבוה בהרבה לאחר חציית הכמות. כך, מי שירצה להשתמש במים לשימושי "מותרות" כגון השקיית גינה פרטית או רחיצת מכונית, ישלם על המים מחיר גבוה במיוחד.
ים המלח
אי אפשר לדבר על משק המים בישראל מבלי להזכיר את ים המלח הגווע, תוצאת לוואי נוספת של מדיניות מים אנטי סביבתית של ישראל ושכנותיה. הקמת סכר דגניה, כמו גם סכרים ירדניים על נחלים המזינים את ים המלח, גורמת לכך שכמות המים הנכנסת אל הים קטנה מדי, והוא מאבד כמטר ממפלסו מדי שנה.
הפתרון הפופוליסטי המקודם בימים אלה הוא הקמת תעלת מים ממפרץ אילת לים המלח, פתרון שזוכה להתנגדות גדולה של מומחים ומדענים, אשר מצדדים דווקא בהתפלה מאסיבית של מי הים התיכון והזרמתם דרך אפיק הירדן אל ים המלח כבימים ימימה. והרי עוד טיעון חיובי התומך בהתפלה.
אחרית הימים
יום יבוא וכמות המים המותפלים תאפשר להיפרד משאיבת המים מהכנרת, ותכלול גם מכסה לטובת ים המלח.
מה נעשה עם המוביל הארצי? ובכן ניתן יהיה להפוך את כיוונו, ולהזרים מים אל הכנרת. במקום לצרוך כמות אדירה של חשמל כדי להעלות את המים מהכנרת אל הגליל התחתון, נוכל לייצר חשמל מהפרש הגבהים...
לסיכום
מאגרי המים הטבעיים של ישראל נמצאים כבר שנים רבות במצב מסוכן של "קווים אדומים" ובתהליך מתמשך של פגיעה אקולוגית. עצם הפיכת משאבי טבע אלה ל"מאגרים" הוא בעיה, הבאה לידי ביטוי בשיאה בפגיעה באגם הכנרת.
לפיכך יש להקטין משמעותית את התלות במאגרים הטבעיים (כנרת ומי תהום), ולתת עדיפות מיידית ואף להאיץ תהליכי הקמת פרויקטים חלופיים לאספקת מים, שלא יהיו תלויים בחסדי שמים או יפגעו במאגרים אלה. מבין כל הפרויקטים, מתקני התפלה הם הפתרון המרכזי שיכול לענות על הצורך בכמות הנדרשת ומבחינת עלות-תועלת.
במקביל יש לבחון מחדש את מדיניות תמחור המים בישראל לצרכנים השונים, ולהנהיג מנגנון תמחור דיפרנציאלי בהתאם לכמות המים הנצרכת. כמו כן יש לדאוג למנגנונים בלתי תלויים לבקרה ופיקוח על משק המים בישראל, בכלל זה פרויקטי הפיתוח ומחיריהם, ולמנוע מצב שבו פקידים חסרי הבנה מערכתית ומקצועית שמים מקלות בגלגלי בעלי המקצוע.
קריאה נוספת
רשות המים
איגודן – איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה (שפד"ן)
התפלה
משק המים בישראל
|
|
להורדת המצגת
הקישו כאן
|