"קלטרוויון" הוא שמו בקרב תלמידי ארכיטקטורה. "ה-ז' של אולמן" הוא הכינוי המועדף על תלמידי פיזיקה. קבלו את "האובליסק" – נקודת הציון של לב קמפוס הטכניון.
הפסל המיוחד נהגה ותוכנן על ידי הארכיטקט-מהנדס-פסל הנודע סנטיאגו קלטרווה, הידוע בישראל בעיקר בזכות גשרי המיתרים שלו – זה שבפתח-תקווה עבור הולכי הרגל, ואחיו הנפיל בירושלים עבור הרכבתקלה (ראו קישורים בתחתית הכתבה). הפסל נבנה להנצחת התרומה של קרן ראסל ברי לטכניון, בסך 26 מיליון דולר, להקמת מרכז ראסל ברי לננוטכנולוגיה (בעקבות התרומה יצאת הדופן גוייס סכום זהה מממשלת ישראל, וסכום נוסף מידידי הטכניון, ובסך הכל תקציב עתק של 100 מיליון דולר למרכז). קלטרווה עצמו תרם את התכנון, וציין: "עיר הטכניון בחיפה נראית כמו פארק גדול. למרכז הקמפוס חשיבות מיוחדת. תכננתי פסל קינטי אנכי זה, המשלב יופי עם מכניקה, כך שיראה מכל מקום". כך או כך, ה"אובליסק", תוספת חדשה יחסית לנוף הטכניון, נחת על המוסד בקול זעקה – הפסל המתוחכם סבל מחבלי לידה, והשמיע קולות "בכי" (לדברי הארכיטקטים) או "צרימה" (גרסת הפיזיקאים. כל פקולטה והאסוציאציות שלה…), עד שהטכנולוגיה הצליחה לשרת נאמנה את היופי.
גובה האובליסק הוא 28 מטרים. הוא מורכב מ-224 צלעות מתכת (28 צלעות בכל אחת מ-8 ה"קומות"). מנוע הנמצא בראש האובליסק מניע את הצלעות כך שנוצרת תנועה כמו-גלית במפרקי הצלעות, דבר שמעניק אשליה של אורגניזם "חי ונושם". הרמיזה לטכנולוגיה ברורה, אם כי היו שתהו מדוע תרומה למחקר ננו מונצחת על ידי איבר כה אנטי-ננו. כך או כך, מיקומו האטרקטיבי של האובליסק הפך אותו לחלק מחיי הקמפוס, ואטרקציה צילומית משובחת. קבלו את "גלריית האובליסק", המנציחה את הפסל הקינטי במבחר רגעים מאקלים השדרה המרכזית של הטכניון.
חיים ומתים בחיפה – אם לא המצגת+מידע עשיר, מי היה יודע על הפסל בטכניון ? (למעט הסגל+סטודנטים.
יישר כח!