בלוג

נתחיל בגילוי נאות: אינני מתיימר להיות מומחה לג'אז. אני סתם שוחר מוסיקה ובמיוחד אירועי מוסיקה, בהם העניין הווקאלי מתמזג עם חוויות נוספות. נראה לי שלא יהיה מוגזם לומר, שפסטיבל "ג'אז בים האדום" הוא אחד מאירועי המוסיקה המשובחים בארצנו. בוודאי בגלל המוסיקה עצמה, אבל גם בגלל ה"מסביב". בכתבה הזאת נדבר בעיקר על ה"מסביב", אז אם אתם מחפשים ביקורות מנומקות על ההופעות, לא זה המקום…

בפעם הקודמת (שהייתה לפני זמן רב מדי) ביקרתי באירוע "כמו שצריך", זאת אומרת עם כרטיס ה"ג'אז זהב" דאז שאיפשר כניסה לכל המופעים. מלבד הגודש המוסיקלי שזה יוצר, יש משהו קצת בעייתי עם הנוהל שמאפשר תזוזה חופשית בין המופעים. זה מזמין חוסר אחריות. בדיוק כמו התופעה של מועד ב' בבחינות הבגרות – ממילא לוקחים את התוצאה הכי גבוהה, אז אפשר לבוא סתם בלי ללמוד. במקרה של ג'אז, הרי שג'אז, כמו בירה, הוא "טעם נרכש" – לא רק במובן הגלובלי, אלא גם ברזולוציה של ההופעה – מופע ג'אז הוא פעמים רבות אוקיינוס עולה ויורד של עניין, ומי שמחליט "לחתוך" אחרי רבע שעה למופע הבא, עלול להחמיץ את המיץ. מצד שני יש בזה משהו מתאים לרוח התקופה – עידן קבצי המוסיקה ונגני ה-MP3  הוא בבחינת "הקלות הבלתי נסבלת של החלפת שירים", ומעמד ה"אלבום", ובמקרה זה ה"הופעה" הולך ומיטשטש.

כך או כך, את הפסטיבל ה-23 במספר עשיתי בשיטת ה"קוויקי" עקב אילוצי זמנים, דהיינו – ליל פסטיבל ארוך, בדגש על החוויה במתחם וחווית הג'אם סשן, תענוג בעל פוטנציאל עינוגים לא פחות מאשר ההופעות בנמל, ובמחיר שווה לכל נפש – חינם.

השנה פתחו את אירועי היום הרכבים צעירים לא בהכרח קבועים, שעל רקע הרי אדום המאדימים לקראת שקיעה הסבו נחת לחבריהם ללימודים ולקהל שהקדים להגיע וליהנות ממוסיקה מרעננת.

אמרנו "מסביב". יש משהו מופלא בנמל אילת כאתר לפסטיבל שכזה. תפאורת המכולות, רחבת האספלט הענקית עם פסי הסימונים, משבי הרוח החמים כמו שיש רק באילת (אפילו שהם כאילו מישהו פתח מייבש שיער ענק), השחור של הים ואורות של עקבה שמסודרים בצורת משולשים של מניפות סחף, שלא לדבר על האפשרות לצלול או לשנרקל וליהנות מהצבעים התת-ימיים בבוקר, ובערב ליהנות מצבעי המוסיקה. וכמובן, כמו בהרבה מופעים, הקהל הוא אטרקציה לא פחות מעניינת…

פה ושם נראות דמויות מוכרות. הנה דובי לנץ, האיש וקול הג'אז הזה, ששולח זרועות תמנון למוסיקה באשר היא:

והנה אבישי כהן, האיש, האגדה ו… ההורים, מתייצבים לצילום משפחתי נדיר:

אבישי כהן, בסיסט ומוסיקאי מוכשר שנסק בסצנת הג'אז העולמית וכעת נוגע ומושך מעלה את המיינסטרים המוסיקלי של ארץ הקודש. מהשנה הוא המנהל האמנותי של פסטיבל ג'אז בים האדום. אגב – אביו גרשון הוא מפיק ומנהל פסטיבל המוסיקה באבו-גוש ואמו אורה שולחת מיתרי קולה בתחום והשתתפה בפרויקטים של הבן.

פתאום שמתי לב, שגרשון נועל סנדלי "צ'אקו", שהם היום ה"קרוקס" של סנדלי המטיילים. ומדוע אני נטפל לפרט שולי זה? בגלל שהוא לא שולי כלל! אחד המאפיינים הבולטים של פסטיבל הג'אז הוא שהקהל, כמו גם האמנים, מגיע בלבוש בלתי פורמלי לחלוטין. בשילוב החום והשאנטי האילתי, האלמנט האופנתי הבולט ביותר באירוע הוא עושר מיני הכפכפים והסנדלים, בהם בולט במיוחד ז'אנר סנדלי הטיולים. הממצא הזה הוצלב עם רמז חיוני אודות פעילויות נוספות האהודות על הקהל – הזוג בני החמישים פלוס שלקחו אותי טרמפ מהנמל לג'אם סשן סיפרו באריכות על טיולי התרמילאים שהם עורכים בעולם.

האקוסטיקה במתחם הפסטיבל היא עניין מעט בעייתי, אך טומן בחובו הזדמנויות. לפעמים צלילים ממתחם הופעות אחד מתעופפים באוויר וחודרים למתחם שכן. כשעומדים בשטח הפסטיבל מבלי להיכנס למתחמי ההופעות, אפשר לשמוע (מינוס תחום תדרים מסויים בתחום הגבוה) את המופעים. התופעה מעניינת במיוחד כשבוחרים לעמוד בנקודה שבה נשמעת באוזן ימין הופעה ממתחם "מועדון" ובאוזן שמאל הופעה ממתחם "היכל": בגלל מאפייני האימפרוביזציה של הג'אז והסולמות האופייניים, שני המופעים עשויים להתמזג לחוויה מוסיקלית חדשנית ומקורית.

הגיע הזמן להופעות. כאן המקום להעיר, שהפסטיבל נקרא אמנם "ג'אז בים האדום", אך הוא מזמן נוגע גם בפיוז'ן, פאנק, רוק ומוסיקת עולם – בדגש על לטינית ואפריקאית, מה שהופך את המופעים לקלים יותר לעיכול על ידי הקהל הרחב. אם כי הגעתי למסקנה, שעם מספיק אלכוהול, גם ג'אז מסורתי עשוי להפוך ידידותי למאזין, עד כדי היותו אלמנט מדיטטיבי בגרסה אנינה משהו של מוסיקת טכנו חופרנית.  האמן החביב עלי בביקורי זה היה פקיטו ד'ריברה (Paquito D'Rivera). ואיך אפשר שלא להתלהב? המשפט הראשון שפקיטו אמר כשעלה על הבמה היה "מדוע חיכיתם 23 שנים כדי להזמין אותי?". פקיטו הוגדר כ"מאחרוני דור אגדות הג'אז", והגיע עם הרכב מצויין להופעה המשלבת ג'אז עם מוסיקה קובנית וקלאסית. השנה שמעתי לראשונה את המילה "נשפן" מסתובבת בפסטיבל. הנחתי שלא מדובר במין של מכרסם שחי בהרי אילת, ועד מהרה התברר שזה הכינוי למי שמנגן בכלי נשיפה. פקיטו מפליא לנשפן בסקסופון אלט ובקלרינט, וגולת הכותרת של ההופעה הייתה מבחינתי דואט של פקיטו בקלרינט עם הפסנתרן הישראלי אלון יבנאי שניגן עמו בעבר. היום מנגן בהרכב שלו פסנתרן ישראלי אחר – אלכס בראון… חוץ מזה, כל נגני ההרכב "נתנו בראש" – דיאגו אורקולה בחצוצרה וטרומבון, מארק ווקר אשף התופים ואוסקר סטגנרו בבס.

האפטר פארטי של פסטיבל הג'אז מתקיים משעה 1 בלילה עד אור הבוקר במתחם ה-Jam Session. השנה האירוע נערך במלון "ים סוף" בחוף אלמוג. כאן יושבים:

והנה מופיעים:

גנב את ההצגה הרכב משולב מחברי הלהקות הישראליות "התפוחים" ו"פאנקנשטיין", ובוודאי זיהיתם את שחקנית החיזוק המקפצת, הלא היא מרינה מקסימיליאן בלומין, שהופיעה בפעם הראשונה בפסטיבל באילת עוד לפני שעמדה על אותה במה עם בועז מעודה. למרינה נוכחות ווקאלית וויזואלית משמעותית ביותר, במיוחד ממרחק שני מטר מזירת ההתרחשות:

והנה צ'ארלס פלורס, מ"שישיית דפניס פרייטו":

קישורים מומלצים

אתר הפסטיבל
אלון יבנאי
פקיטו ד'ריברה
פאנקנשטיין
התפוחים
אבישי כהן
יוסי מר חיים מסכם

קטעי וידאו (לא מהפסטיבל)

פקיטו בפעולה:

פקיטו ואלון בפעולה: