שני אירועים לרגל האחד במאי נערכו השנה בחיפה, הלא היא "עיר הפועלים" לשעבר. ביום שישי ה-30 באפריל התקיים ברחובות הדר מצעד אחד במאי ביוזמת מפלגת חד"ש. מארגני האירוע בחרו להצניע סממנים ציוניים, למורת רוחם של תנועות נוער וארגונים אחרים הפעילים בחיפה. קואליציה של ארגונים אלה קיימה בצהרי שבת ה-1 במאי מצעד ופסטיבל בפארק הכט.
בין הארגונים שהשתתפו באירוע – הנוער העובד והלומד על כל סעיפיו, השומר הצעיר, ג'יאל – הקן הערבי של השומר הצעיר, תא אופק חיפה, המחנות העולים, כח לעובדים, השמאל הלאומי, תנועת מאבק סוציאליסטי, ועוד. האירוע נפתח במצעד בו שלטו צבעי האדום-כחול, ולאחריו החלה התכנית שכללה נאומים קצרים והופעות של להקות צעירות.
אחד במאי 2010 מייד אין יזראל
אחד במאי נושא כבר שנים רבות ציביון רחב יותר מאשר "חג פועלים". בעולם פוסט מודרני של גלובליזציה ותאגידים, מופנית תשומת הלב אל חוסר השיוויוניות בין בעלי התאגידים הגדולים לעובדים הזוטרים, לפערים החברתיים ההולכים וגדלים, ולהעדר סולידריות חברתית-סביבתית. נושאים אלה אקטואליים במיוחד בשנתה ה-62 של ישראל. רק לפני ימים מספר חגגנו את חג הקונצנזוס הלאומי, דאגנו לספר בשבחי מדינת ישראל, אך שכחנו לציין שבדרך להיותנו אור לגויים הפכנו לחושך לעצמנו. להלן אתייחס לכמה נקודות, כולן נכתבו מניסיון אישי או מהמעגל הראשון של חברים ובני משפחה.
כלוב הזהב
לא מעט ישראלים, העובדים במגזרים יוקרתיים, בהם הייטק, פיננסים ושיווק, הופכים לשבויים בכלוב של זהב בתעשייתם. מסתנוורים מהשכר הנאה, תמורתו עובדים אינסוף שעות. בעוד שזמן הוא המשאב הכי חשוב שיש לנו בחיים, זה המאפשר לנו להתפתח, להתעשר רוחנית ולצבור חוויות, עובדים אלה מחליפים זמן בכסף, ובכסף קונים אמצעים. מתלוננים על חוסר זמן לילדים ולמשפחה, וממשיכים להישאר בכלוב כל יום עד עשר בלילה. פעילות קהילתית או מעורבות חברתית-סביבתית הן כמובן מחוץ לתחום, והחובה הדמוקרטית בקושי באה לידי ביטוי בבחירות. את הזמן הפנוי שנשאר במשורה מעבירים בבילוי אינסטנט בקניון בשביל לקנות עוד אמצעים, לילדים.
עצמאי בשטח?
לפעמים אנחנו נוטים לשכוח שיזמות זה לא בהכרח הייטק, אלא מגוון אינסופי של נישות ותחומים מקוריים בהם אנשים יכולים להגיע להתפתחות ומיצוי אישי, ולבסס עליהם מקור הכנסה. אך מי שפונה לפתיחת עסק עצמאי בישראל יגלה שדרך חתחתים לפניו. ביורוקרטיה אכזרית, ומוסר תשלומים מזעזע. שכיר מקבל משכורת מקסימום חודש אחרי שעבד. מדוע עצמאים מקבלים תשלום אחרי חודשיים? שלושה? ארבעה? או לא מקבלים תשלום בכלל אלא אם כן יכלו את זמנם ומרצם על נדנוד למי שאמור לשלם להם על עבודתם?
לבעלי עסק קטן במיוחד, כזה שמאפשר מלגת קיום (עד 70 אלף שקל בשנה), חוסכת המדינה חצי כאב ראש ופוטרת מהתעסקות עם מע"מ. אבל חלק ניכר ממנהלי חשבונות בחברות וארגונים לא מכירים את הישות הזאת, וה"עוסק הפטור" מטורטר בתסבוכת מייאשת.
ירון זליכה החשב הכללי לשעבר העיר, שמדינת ישראל אינה מעודדת עסקים קטנים, בלשון המעטה, בכך לא מאפשרת גידול במקומות עבודה, ומונעת מהמשק להתפתח. כשהוא אמר את זה המערכת בעטה אותו החוצה. ומי בעט אותו החוצה…?
מדינת ישראל של שנות האלפיים בעד עסקים תאגידיים. ראש ממשלת ישראל יכול לחייך אלינו מעל דפי העיתונים ולמכור לנו סיפורים אחרים, אבל עובדתית אין כל מאמץ לעודד את העסקים הקטנים. גם ברמה המוניציפלית עסקים קטנים נזנחים ונקברים לטובת הקניונים. מעבר למשמעות החברתית הקשה, הדבר מוביל למותם של מרכזי הערים. בחיפה נאבקו סוחרי העיר התחתית במשך שנים להוריד את מחירי הארנונה שהיו גבוהים בהרבה מהארנונה בגרנד קניון למשל.
בחיפה אין עבודה
בחיפה העסקים יוצאים אט אט מהעיר. מהעיר התחתית עברו למת"מ, וממת"מ הם זולגים דרומה. עסקים חדשים נפתחים ביקנעם – אזור עדיפות. בחיפה אין עדיפות. היא העיר השלישית בגודלה בישראל (לא לעוד הרבה זמן), אבל בפועל הפכה לעיר הגדולה הכי פריפריאלית בישראל, דווקא משום שהיא לא זוכה להטבות שזוכים לה יישובים שכנים יחסית בצפון. השבוע התבשרנו שאלביט מעבירה חלק מפעילותה ממת"מ לנתניה.
המגמות המוזכרות כאן אינן מורגשות בתל אביב וסביבותיה. מרכז תל אביב חי ושוקק כי יש בו מאסה של אנשים, מאסה של עסקים ומאסה של צריכה. אין אף מקום בישראל שיש בו מאסה כזאת מלבד גוש דן, והמאסה בפריפריה הולכת וקטנה לטובת המרכז, ואף עיר בה"דים שעה ברכבת מתל אביב לא תשנה את זה.
מישהו אמר שיוויון?
באחד במאי מדברים על "שיוויון". שיוויון היא מילה מוגזמת. אף פעם לא היה שיוויון ואף פעם לא יהיה שיוויון. המילה הנכונה היא "מידתיות". אולי "טעם טוב". הכל צריך להיות במידה מתקבלת על הדעת, ריאלית, לא מנקרת עיניים. צניעות זה מושג ששכחנו כאן וכדאי להתרגל אליו מחדש. זה דווקא נחמד.
מישהו אמר התאגדות?
כן. אבל לא התאגדות כוחנית ואטומה סטייל ועד עובדי נמל חיפה, שבסיור ביום העצמאות לא שכחו להדגיש את התנגדותם לפתיחת הנמל המערבי לציבור. כן לוועד עובדים ברשת בתי קפה שמנצלת צעירים וסטודנטים.
מישהו אמר סולידריות חברתית?
בהחלט כן, וזה צו השעה. ישראל הפכה לחברה מטריאליסטית ונהנתנית המפוררת לערב רב של אנשים שמתקשים להסתכל מעבר למפתן מעונם (או המכונית שלהם). למרבה הצער, השחיתויות בצמרת רק מחריפות את המצב במקום לעורר אנשים לפעולה. אנשים מעדיפים לטמון את ראשם עמוק יותר בחול, לסלוד, לא לשמוע, לא לגעת, אפילו לא להתקרב.
סולידריות חברתית משמעותה פעולה אקטיבית, ואין הכוונה לחתימה על עצומה אלקטרונית באינטרנט. יש דברים שאי אפשר להזיז באמצעים וירטואליים. אפשר לשבת כל היום במשרד, להזיז ביטים ובייתים ממקום למקום, ואפשר לחזור הביתה קצת יותר מוקדם, להזיז את המשפחה החוצה מהבית לטיול בהרים או לפעול אקטיבית, בחוץ, בתחום כזה או אחר הקרוב אל הלב.
יחי האחד במאי !
גלריית תמונות מלאה של האירוע
מסכימה עם הרבה מהדברים שכתבת – אבל יש לי בעייה רצינית עם הפתיח.
האירוע שהיה ביום שישי ואורגן על ידי קואליציית האחד במאי בחר להדגיש את המשותף, ולא את המפריד.
וכן – חד"ש היא ציר מרכזי בקואליצייה, אבל צעדו שם גם גורמים שאין להטיל ספק בציוניותם / נאמנותם או איך שלא תבחר לקרוא לזה – דוגמת ארגון המורים העל יסודיים וחניכי הצופים. שותפים פעילים היו כח לעובדים וקו לעובד, ארגון המאבק הסוציאליסטי ועוד. בארוע צעדו דוברי עברית, ערבית ורוסית זה לצד זה. גם הנאומים נישאו בשלושת השפות – והדגש היה, לשם שינוי, על האג'נדה המאחדת ולא על זו המשרטטת קוי הפרדה בין הקבוצות השונות.
הסיסמא הותיקה היא "פועלי כל העולם התאחדו" – ללא הבדל דת, גזע ומין. הכותרת של המחאה העכשיוית היתה "נגד הפרטה, ניצול ושלטון ההון" – בדגש על סולידריות חברתית חוצה גבולות אתניים. במדינתנו הלא מאד שוויונית, קיים מתאם משמעותי בין השתייכות אתנית למיצוב חברתי – כלכלי, כך שלבחור להזדהות עם החלש רק עם הוא שותף לדרכי הפוליטית, זה בעייתי מעט…
ואולי השלט הזה יעביר את המסר במיטבו: יש דברים שהם מעבר לחילוקי הדעות הלאומיים.
מצטרף להסתייגות של המגיבה הקודמת.
הדוברת מטעם ארגון המורים למשל, בצעדה ביום שישי, נשאה נאום המקשר בין 150 שנה להולדתו של הרצל והחזון הציוני של הרצל.
אינני מבין מדוע אתה מתנגד להתארגנות עובדים בנמל חיפה ? נמל ללא איגוד עובדים, זה נמל שמעסיק אנשים על בסיס שכר יומי- לפי מי שיש שרירים יותר גדולים, עובדי קבלן חסרי זכויות. אם אתה טוען שהעובדים צריכים להתנהל בצורה שקופה ודמוקרטית- בזה אני תומך במאה אחוז, אבל זה אפשרי בחברה סוציאליסטית-דמוקרטית ולא במדינה שבה מפריטים כל מה שזז ואז העובדים שעוד נותרו מאורגנים דואגים לשדוד את האנייה לפני טביעתה.