בלוג

למרות שרוב חיי גרתי במרכז הארץ, הכרתי את הכרמל מגיל אפס, ומבחינתי זו היתה אהבה ממבט ראשון. היינו נוסעים לבקר את הדודים של אמא בקיבוץ אושה. אבא אהב לנסוע דרך יקנעם, ואני דרשתי תמיד לחצות את רכס הכרמל דרך "כביש בית אורן".

אבא היה בצבא קבע, ונסענו במכונית "כרמל דוכס" שייצרו בכרמל. אחר כך שידרגו אותנו ל"רום כרמל". כשאבא היה נעתר לבקשה להאריך את הנסיעה, היינו מטפסים כמעט עד רום כרמל, ואז גולשים למטה בכביש לנשר, לאטרקציה המרכזית מבחינתי – קרוניות הרכבל של מפעל המלט נשר שריחפו מעל לכביש המפותל, נושאות חצץ ממחצבת הגיר אל המפעל שלמטה.

כשקיבלתי רשיון לא הייתי צריך להתחנן יותר לנסוע בכבישים היפים בכרמל. הקטע האהוב עלי במיוחד היה תמיד הירידה התלולה אל הגשר הצר שעובר מעל נחל אורן ועולה עליה קצרצרה עד לצומת טי, שממנו מתפצלת הדרך ימינה לחניון האגם ושמאלה לבית אורן, דמון, עוספיה וחיפה. השיפוע התלול של הירידה משתנה בבת אחת לקטע האופקי של הגשר, ואם מגיעים במהירות המתאימה (…) זה מרגיש כמו בלונה-פארק.

אחת הסיבות שבחרתי לללמוד תואר שני באוניברסיטת חיפה הייתה להגיע פעמיים בשבוע לכרמל. הייתי יוצא מהמרכז בשבע בבוקר, ובעשרה לשמונה כבר הייתי פונה ימינה בצומת אורן מכביש 4 לכביש721. זה היה האות לכבות את הרדיו כדי לשמוע את הכרמל, ולפתוח את כל החלונות כדי לחוש את אוויר הבוקר הולך ומתקרר עם העליה בכביש.

התחלתי את הנסיעות עם תחילת שנת הלימודים לאחר הקיץ היבש. אפילו אז הוכיח הכרמל עד כמה נכונות מילות השיר "ההר הירוק תמיד".

העליות בכרמל ליוו את שנת הלימודים. הסתווניות קיבלו את פני בסתו. את הסיפתח של החורף היו עושים הנרקיסים בדצמבר, אומרים לי בוקר טוב מקצות המצוקונים שמעל לכביש. ואחר כך הכלניות, ומרבדי הרקפות, העיריות והנוריות, מאירות את הבוקר ממש מול אותו צומת טי, והסחלב המצויר, אחד יחיד ומיוחד, הפרט שכל חובב פריחה ארץ ישראלית פקד באביב, אי שם על אם הדרך בבקעת אלון.

לפעמים הייתי עוצר לראות את הצבעים, להריח, לשמוע ציפורים. שהשיעור הראשון יחכה. לפעמים הייתי רואה בבוקר שועל מסכן שנדרס על הכביש. תזכורת לשבריריות היחסים שבין האדם שגר בתוך הטבע לנוף שסביבו.

 

אחר כך הגיעו הזרימות היפות בנחל אורן,

הטיול הרטוב בנחל בוסתן,

תצפיות אינספור ממצפור הצוק,

ומצגות שבעקבותיהם…

בשנה שעברה עברתי לגור בחיפה, כמעט בתוך היער. גיליתי שבחיפה מבשר את בוא הערב קול התנים, ואת בוא הלילה רשרושי משפחות חזירי הבר המנשנשים מתחת לחלון. לא הבנתי איך כל כך הרבה חיפאים מתלוננים על החזירים, במקום להגיד תודה על זה שזכו לגור כל כך קרוב לטבע.

האירוע המכונן הראשון שלי בעיר שעל ההר היה הרכיבה הראשונה באופניים מפתח הבית לשבילי הכרמל, אירוע המכונה "מבצע בירם". בפעם הראשונה זה היה קשה, אחר כך הפך לעניין של מה בכך. בהמשך גיליתי שיש מספיק משוגעים כמוני, לא כל שכן כאלה שמבינים שהכרמל הוא גן עדן המספק שילוב מופלא של חיים בעיר יחד עם הטבע.

ביום חמישי עוד רכבנו בשבילי הכרמל הירוק כשהלהבות במרחק בטוח מאיתנו. היינו קרובים לנחל כלח והתנחמנו בעובדה שלפחות שוויצריה הקטנה עדיין ירוקה.
היום נסעתי למרכז, אבל במהלך היום חשתי שהפקרתי את המערכה. בערב כבר עשיתי דרכי חזרה צפונה. בשיפוע של כביש החוף לפני אולגה כבר ראו את כדור האש מרחוק. במחלף עתלית ירד עלי גשם של אפר וההר מימין היה בלהבות.

עכשיו הכרמל שלי חרוך ואפור.

הגעתי למבואות העיר וחנכתי את מנהרות הכרמל. ביציאה של נוה שאנן במקום לכתוב על הכביש נוה שאנן כתבו גרנד קניון. כמה אירוני. גם קניון רושמיה, היפה שבקניוני הכרמל החיפאי כבר הפך לאפור. והוא כבר לא שלי. הוא בעצם כבר לא של אף אחד. אולי הוא אף פעם לא היה באמת של מישהו. לא הוא ולא אף קניון אחר בכרמל. אחרת אולי היו שומרים עליו יותר. אחרת אולי היו שומרים על כל הוואדיות והשלוחות והכיפות והצנירים והעצים והשיחים והעשבים והזוחלים והיונקים של הכרמל שלי.
ושלכם.

תמונות מימים טובים יותר של האזורים שנפגעו – גלריה מורחבת