בלוג

ה-תמונה שלי מההפגנה הגדולה היא ללא ספק זו:

אני מניח שלא רק אני שמתי לב לסמליות של קיום ההפגנה החברתית הגדולה שידעה ישראל דווקא בכיכר המדינה. בין אם זו התרסה נגד עשירינו או אילוץ עקב השיפוצים הנערכים בכיכר רבין, המציאות בערב נראתה כך: חושך שרר ברוב חלקי הכיכר, ודמויות העם המוחה נותרו בצל הבובות עטויות מותגי היוקרה, העומדות בפוזות מתנשאות כשראשיהן חסרי תווי פנים. משהו בתמונה הזאת מבטא את הסקפטיות שלי באשר ליחסם של ברונינו למחאה הבאה מהעם. הלוואי ואתבדה.

יש משהו מסוכן בהצהרה "הפגנת המיליון". האם 400 אלף איש ברחבי הארץ זו הצלחה? אם לשפוט לפי כמות האנשים שצעדו והפגינו התשובה היא כן. יציאה המונית כזו לרחובות למען מטרה משותפת לא נראתה כאן עשרות שנים. כיצד מתרגמים את האנרגיות האלה לפעילות קונקרטית, זו כבר שאלה אחרת.

המשטרה שיחררה את הצועדים לדרכם מוקדם מהמתוכנן, כדי לא ליצור עומס בשטח הכינוס ליד רחבת הבימה המגודרת. הצעדה נראתה מפוזרת משהו לאורך אבן גבירול

אך ככל שהתקרבה לז'בוטינסקי הלכה והצטופפה במראה, בתחושה, בצלילים ובאנרגיות

ברחוב ז'בוטינסקי הוצעו לנו על הדרך דירות יוקרה למכירה

הזריזים התמקמו בעמדות צפיה אסטרטגיות על הראש של ז'בוטינסקי (מלא גאווה) ושל ה' באייר (תוחזר האידיאולוגיה של ימי ה' באייר תש"ח לאלתר)

גם הפעם הצטייד העם בשלטים וסטיקרים מקוריים

השלט הבא העלה חיוכים במיוחד

וזו היצירה החביבה עלי

ומזכירה לנו מיהו דור המפגינים – אלה אשר ספגו בלידותם שבראשית שנות השמונים טלוויזיה איכותית ("היה היה" במקרה זה).

מרחוק צפו בנעשה דיירי מגדלי אקירוב, שגם כשהם חשוכים נזר זהב מעטר את ראשיהם

ודיירי הבניינים המקיפים את כיכר המדינה, שמשחר ילדותי חיבבתי את הארכיטקטורה שלהם, הייחודית והאחידה, זו המעניקה לכיכר את נופה האופייני.

כאן גם המקום להזכיר שההפגנה נערכה על אדמה פרטית של בעלי אמצעים שכבר שנים מתקוטטים בינם לבין עצמם ובינם לבין הרשויות על אופיים של המגדלים שיצמחו בכיכר. לפחות בינתיים אנחנו נהנים מהחלל הציבורי הפתוח. כך הוא נראה ביום, למי ששכח:

ונסיים שוב בתמונות חלונות הראווה של הכיכר מתוכן צופות דמויות נהנתניות בנעשה.

היו קולות בכיכר שתמהו מדוע הקהל הישראלי אינו משחרר קיטור כראוי ויוצא לנפץ חלונות ראווה של בתי עסק שכאלה, כפי שעושים אזרחי אירופה וארגנטינה. מצד שני אנחנו לא "זכינו" לנחת זרועם של שליטים כחואן פרון. בינתיים…

עתה, משהושג מומנטום של דעת קהל, צריך להתחיל לעבוד ב"פינצטה". קל יותר לפעול להרבה שינויים קטנים אך ברי ביצוע מאשר לדרוש דרישות גדולות ולא ממוקדות. במגוון רחב של מישורים המשפיעים על חיי היומיום גם קבוצות קטנות ואזרחים בודדים יכולים לפעול לשינוי הן מול רשויות והן מול גופים עסקיים ומסחריים. הגיע הזמן להחזיר במטבע שמבינים כאן – "שיטת הסלאמי".