לאחר ציפיה ארוכה נפתח בימים אלה למבקרים המוזיאון לתולדות יהודי פולין. בעוד פתיחת התערוכות בתוך המוזיאון התעכבה חודשים רבים מעבר למתוכנן, הבניין עצמו הושלם זה לא מכבר, ונוכחותו במרחב העירוני של שכונת מוראנוב בוורשה משמעותית עד מאוד. במסגרת פרויקט הגמר בלימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים התוודעתי לשכונה ולסביבת המוזיאון.

בסקירה זו אעמוד על ההקשר ההיסטורי של האתר בו שוכן המוזיאון ואתייחס להיבטים סביבתיים – ארכיטקטוניים הנוגעים לעיצובו ומיקומו. הסקירה לא תעסוק בתכנים המוצגים בתוך המוזיאון, אליהם טרם נחשפתי, ותתמקד בהיבטים פרקטיים וסימבוליים הנוגעים ליחס בין מבנה לסביבה, הרלוונטיים לכל מבנה באשר הוא, אך מקבלים משנה תוקף למבנה שכזה במיקום רגיש שכזה.

מפגש

שוטטויות אינספור במרחבים עירוניים לימדו אותי שבניינים הטובים לסביבתם גורמים לפוגש אותם מבחוץ תחושות כגון "נעים", "לא מאיים", "מחבק", "מעצים את הסביבה" ואף "אהבה ממבט ראשון". המקרה של מוזיאון יהדות פולין היה שונה לגמרי. פגשתי אותו לראשונה בשלהי קיץ 2012 כשהיה בשלבים אחרונים של בניה. התחושה המיידית היתה "אי נוחות". משהו במבנה נראה לא מתאים לסביבתו – בממדים, בחומרי המעטפת, במיקום במרחב הריק שניסה למלא. התחושה באה על רקע שוטטות ארוכה בשכונת מוראנוב, שהיתה הלב הפועם של הקהילה היהודית של ורשה לפני מלחמת העולם השניה ובמלחמה נסגרה לגטו. בלוקי המגורים האינסופיים המאפיינים את השכונה בימינו שידרו תחושה מוזרה של חלל, שכן היה ברור שלא כך נראתה העיר בימי הזוהר של טרום המלחמה.

נדמה היה שלתוך החלל הוצנחה משום מקום – חללית.

אליבא דמדריך פולין בו נעזרתי בביקור של 2012, המוזיאון כבר היה אמור להיות פתוח למבקרים. אך גם בביקור הבא, בחורף 2014, המוזיאון טרם נפתח. השמועות דיברו על אי סדר ארגוני ושאר מלחמות יהודים ופוליטיקות מקומיות, וככל שהעמקתי בהכרת השכונה וההיסטוריה של האזור במסגרת העבודה על הפרויקט הארכיטקטוני, כך הלכה והתגברה תחושת אי הנוחות מהמבנה. הביקור האחרון התרחש בסתו 2014. בשלב זה הספקתי כבר לטפח חיבה ניכרת לעיר ורשה, אך דעתי על המוזיאון היהודי בהקשר העירוני נותרה בעינה.

האתר – סקירה היסטורית

המוזיאון ממוקם בשכונת מוראנוב, התוחמת את מרכז העיר מצפון. ההתיישבות היהודית בשכונה התפתחה במהלך המאה ה-19. טרום מלחמת העולם השניה היתה השכונה לב האזור היהודי של ורשה. רחובותיה הצפופים והשוקקים שילבו חיים, מסחר ותרבות, והיו משמעותיים ביותר בהוויה העירונית של העיר כולה. השכונה החלה לספוג נזק עם הכיבוש הגרמני בשלהי 1939, ובסוף 1940 הפכה השכונה לחלק מארבעת הקילומטרים הרבועים של "גטו ורשה" מוקף החומה. בקיץ 1942 נשלחו רוב תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. באביב 1943 התחולל המרד היהודי, שבעקבותיו האיצו הגרמנים את הרס בתי השכונה. המרד הפולני בקיץ 1944 האיץ תהליך זה, ובתום המלחמה, בשנת 1945, היו 85 אחוז מבנייני העיר ורשה הרוסים.
שכונת מוראנוב ספגה אולי את הנזק הרב ביותר, אחרי שאיבדה את כל נכסיה האנושיים והפיזיים.

סדרת תצלומי האוויר הבאים, המתמקדת באזור בו ממוקם כיום המוזיאון, ממחישה את האינטנסיביות העירונית שאפיינה את השכונה לפני המלחמה (תצלום 1 – 1935), ההרס הטוטאלי שבעקבותיה (תצלום 2 – 1945), המרקם המאפיין את השכונה כיום לאחר שנבנתה מחדש אחרי המלחמה (תצלום 3 – 2008), והמוזיאון היהודי שצמח בתוכה (תצלום 4 – 2013). (מקור: Google Earth).

בדימוי הבא מוצגות שתי שכבות. שכבת הרקע היא תצלום האזור כיום. שכבת הקווים האדומים היא מפת הרחובות והבניינים משנת 1936.  שימו לב כיצד מבנה הרחובות השתנה משמעותית, וכיצד המרקם הבנוי השתנה לחלוטין – מגושים עירוניים צפופים של בתי חצר, למבני "רכבת" עם מרווחים גדולים ביניהם. ניתן לראות שהמוזיאון ממוקם על אתר בו שכן מבנה גדול במיוחד שהכיל חצר פנימית. המבנה שכן לאורך רחוב החוצה את האזור שבדימוי באלכסון מצפון מערב לדרום מזרח – רחוב זמנהוף. (עיבוד נתונים מאתר ה-GIS של עיריית ורשה).

המבנה הגדול ששכן בדיוק במקום בו שוכן כיום המוזיאון שימש במאה ה-19 כבית המשמר הישן של חיל התותחנים הרוסי. בראשית המאה העשרים שימש כבית סוהר צבאי, ובשלהי ימי גטו ורשה שימש כמטה ה"יודנראט". הוא בין המבנים היחידים בשכונת מוראנוב ששרדו את המלחמה, ועל אף שחזיתו השתמרה, הוא נהרס באמצע שנות ה-60'.

בשנת 1948 הוקמה במקום האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה בתכנון האמן נתן רפופורט (ראו סרטו של נתן גרוס המתעד את חנוכת האנדרטה). כפי שניתן לראות בתצלום הבא, האנדרטה הוקמה כשסביבה הריסות בתי השכונה.

אך עד מהרה החלה השכונה להיבנות מחדש. האדריכלים שהופקדו על משימת התכנון ניצבו סביב אתגר פיזי ורגשי – כיצד בונים על גלי הריסות שהיו שדה קטל משמעותי כל כך. בסופו של דבר נבנו רוב הבניינים ממש על גלי ההריסות, הן מסיבות פרקטיות של חוסר יכולת לפנות כמות כה גדולה של שברי בניינים, והן בשל הסמליות של הותרת השכבה שהיתה על מקומה. המבנים אפיינו את הגישה המודרניסטית של שנות ה-40' – 50' – בלוקי מגורים ענקיים וביניהם שטחים ירוקים נרחבים.
הרחובות שינו את מקומם ושמותיהם. רחוב זמנהוף למשל נמתח עתה על ציר צפון-דרום.

כך נראתה האנדרטה כשכבר נבנו בניינים מאחוריה – ה"תפאורה" המאפיינת את המקום עד היום. נתן רפופורט אמר בעקבות כך, שלו ידע שזה יהיה הנוף העירוני במרחב האנדרטה, היה מתכנן אותה אחרת.

כך נראתה הרחבה של האנדרטה כשמצידה השני המבנה בזמנהוף 19 טרם נהרס

והנה היא בעת ביקור ניקסון כשהיה עוד סגן נשיא

הסביבה הבנויה של האנדרטה והאתר שהפך לימים לאתר המוזיאון התעצבה אם כן עד שנות החמישים – שישים, ולמעשה לא זכתה לאף מתיחת פנים עד בנייתו של המוזיאון בשנים האחרונות.

עוד על ההיסטוריה של מוראנוב תוכלו לקרוא כאן, במסגרת המחקר לפרויקט הגמר בלימודי ארכיטקטורה.

הנצחה ואי הנצחה

אנדרטת מרד גטו ורשה היא אתר ההנצחה המרכזי בוורשה המתייחס ליישוב היהודי הוורשאי שלפני המלחמה, וברחבה שמולה מתנהלים הטקסים החשובים בימי השואה, כמו גם בעת ביקורים של דמויות ממלכתיות. בנוסף, הוקמה בסביבה סדרה של אנדרטאות תחת הכותרת "נתיב הזיכרון" או "נתיב הגבורה". האנדרטאות ממוקמות במסלול על גבי הרחובות העכשויים ומוביל מאנדרטת רפופורט לאנדרטה באתר השילוחים, ה"אומשלגפלץ". האנדרטאות מגוללות אירועים ואישים הקשורים לתקופת הגטו והמרד היהודי. מבקרים רבים הולכים לאורך נתיב זה, נתיב שלא היה קיים כלל במרחב העירוני שאיפיין את האזור בזמנו. למבקרים אין כל עזר שימחיש איך נראתה השכונה לא בזמן המרד ולא טרום המלחמה. זאת ועוד, הנתיב מתמקד בתקופה קצרה ועקובה מדם, וחושף את המבקרים רק לאירועים הקשים שעברה יהדות ורשה. 

נוצר מצב שבמרחב הציבורי של מוראנוב לא נותר כל זכר פיזי לחיים המופלאים של הרובע היהודי הוורשאי של טרום המלחמה.

את החלל הזה אמור המוזיאון למלא, בכך שהוא מתיימר להציג 1000 שנות יהדות פולין. כלומר יהדות פולין בכלל, לאו דווקא קהילת ורשה. אך מדובר בהנצחה בתוך מוזיאון ולא במרחב ציבורי. אנשי המוזיאון מצהירים שכוונת המבנה היא לשמש אכסניה להצגת ה"חיים" אל מול ה"מוות" המיוצג על ידי אנדרטת רפופורט. בחלק הבא נבחן האם אכן הארכיטקטורה של המבנה תומכת בגישה זו.

ואולם, עצם העובדה שהמבנה הקיים, שמטרתו להציג את החיים שהיו בין השאר במקום זה, מתעלם ואף דורס את הסביבה הפיזית שבה התחוללו חיים אלה הלכה למעשה, היא בעייתית. מבחן התוצאה מוכיח שאין במבנה ובסביבתו כל רמז למרקם העשיר והמיוחד שאפיין את החיים בשכונה, בכלל זה החיים היהודיים, טרום המלחמה.

 

המוזיאון – יחסי מבנה – סביבה

היבט משמעותי הקשור לשכונת מוראנוב הוא מאפייני האוכלוסיה המתגוררת בה. בד בבד עם בניית השכונה מחדש לאחר המלחמה, התיישבו בה פולנים שרובם הובאו אל העיר ממקומות אחרים. מדובר היה באוכלוסיה ממעמד בינוני – נמוך. לאוכלוסיה זו לא היה כל קשר לאכולוסיה שהתגוררה בשכונה טרם המלחמה. השכונה היא למעשה פרוור מגורים, כמעט לא שימושים נוספים. אוכלוסייתה מתבגרת, וקרבתה היחסית למרכז הביאה לכך שמחירי הדירות בה גבוהים יחסית לשכונות אחרות הצמודות למרכז העיר. נתון זה, והעדר שימושים נוספים, הופכים את השכונה לפחות אטרקטיבית לצעירים, דבר המנציח את תהליך ההזדקנות וההאטה האורבנית של האזור.

בניין המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל Rainer Mahlamäki מפינלנד. המוזיאון נבנה בשטח פתוח גדול, וממערב לו נשאר שטח ירוק משמעותי,  המשמש את תושבי השכונה וכלביהם.

בביקורי עבודה שערכתי בתוך המוזיאון הצהירו עובדיו שמטרתו לשדר פתיחות וקשר לשכונה בה הוא נמצא. המציאות הארכיטקטונית משדרת תחושה אחרת לגמרי.

החיפוי החיצוני של המבנה מורכב בעיקרו מלוחות זכוכית מעוטרים בגרפיקה עם סממני יהדות ועברית. בניגוד לפתיחות והשקיפות שזכוכית בדרך כלל מייצרת, בפועל מדובר בחזית אטומה לגמרי, והדיסוננס החומרי הנוצר הוא אחד הגורמים לתחושת אי הנוחות מהמבנה. וכאילו לא די בלוחות הזכוכית, הרי שמהחזית המזרחית מגיחות מצלמות אבטחה, המוסיפות לתחושת אי הנוחות, שלא לדבר על כיעור החזית. למרות שמצופה שאתר שכזה יתאפיין בדרישות אבטחה קפדניות, הרי שהיה צריך להביא אותן בחשבון בעת התכנון, ולמצוא פתרונות יצירתיים שיצניעו מאפיינים שכאלה, שאינם מייצרים קבלת פנים מזמינה.

שני פתחים משמעותיים שוברים את אטימות החזיתות – בחלק המערבי של המבנה, ובחלקו המזרחי הפונה לאנדרטה ומשמש גם ככניסה הראשית למוזיאון. בין פתחים אלה שוכן חלל הכניסה הראשי של המוזיאון. כשביקרתי בפנים סיפרה אחת העובדות בהתלהבות שהעיקרון של "חיים" מול "מוות" מתקיים בעת מבט מתוך המוזיאון לעבר האנדרטה. אבל למרבה הצער כשמביטים החוצה לא רואים את האנדרטה כי אם את הבניין שמאחוריה:

כאשר מביטים מערבה נשקפת הגינה השכונתית,

ובסתיו במבט מהמסעדה צפונה בוהקים העצים בצבעי שלכת

אבל מי שמסתכל מבחוץ פנימה לתוך המוזיאון בכמיהה ליהנות מפינות הישיבה המזמינות, יצטרך לעבור דרך חתחתים של קבלה ובידוק , וזאת רק במקרה הטוב שהמוזיאון פתוח למבקרים. במקום ליצור מעבר "בין חיים ומוות" המהווה חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, או לתרום לשכונה על ידי הפיכת המסעדה ופינות הישיבה לחללים ציבוריים מזמינים השוכנים לפני ה"אזור הסטרילי", נסגרו כל הפונקציות מבעד לשערים, שומרים ומצלמות, וקוביית הזכוכית היהודית התנתקה בפועל מהשכונה.

גם ביחסים עם האנדרטה עמה המוזיאון מתיימר להתכתב, אין הוא מצטיין. מיקומו ממערב לאנדרטה גורם לכך שבשעת שקיעה, במיוחד בחורף, הופכת האנדרטה לגוש מוצל שחור, בעוד בניין המגורים שמאחוריה מואר להפליא.

ומקרוב

מול הפינה הדרום מזרחית של המבנה הוצב פסל של יאן קרסקי. גיבור פולני שחדר בחשאי לגטו וחשף בעולם את הזוועות שהתחוללו בו. דמותו של קרסקי כאילו מתבוננת בפליאה במבנה

והביטוי הפשטני של הפסל המזמין אורחים לשבת לצידו כמו לצד פסלי רחוב המוכרים בעולם מעלה תהיות אם זהו הייצוג הראוי לגיבור זה.

מלבד אנדרטת רפופורט, נמצאות במרחב שסביב המוזיאון שתי אנדרטאות נוספות. האחת מוקדשת לקנצלר גרמניה וילי ברנדט, שבביקורו במקום בשנת 1970 כרע ברך מול אנדרטת רפופורט

והאחרת היא למעשה האנדרטה הראשונה שהוקמה לזכר האירועים בגטו, וקיימת במקום כבר משנת 1945

שתי האנדרטאות הללו, שיחד עם האנדרטה של רפופורט שוזרות יחדיו רבדים מסיפור הנצחת אירועי הגטו והשואה, אינן זוכות ליחס מעצים מן המבנה, בלשון המעטה. נדמה כאילו הן נותרו כשרידים במרחב ציבורי שעבר מספר שלבים של התעללות.

סיכום

מוזיאון יהדות פולין הוא פרויקט הבינוי המשמעותי ביותר בשכונת מוראנוב בוורשה, מאז נבנתה מחדש אחרי החורבן של מלחמת העולם השניה. למרות ההצהרות בדבר היותו גשר בין מוות וחיים ומוקד מועיל לשכונה, הרי שהמבנה בורא מציאות חדשה שמתעלמת הן מהמרקם העירוני הנוכחי והן מהמרקם הטרום מלחמתי שאותו הוא אמור להציג.

העולם העשיר שאיפיין את המרחב בו ממוקם המבנה לפני המלחמה מוצג בתוך חללים מלאכותיים הזרים למקום, וזאת במקום לתת לחיים אלה לשמש השראה לתכנון אדריכלי המתכתב ישירות עם העבר, הופך את המסע אל העבר למשמעותי יותר, ותורם יותר למרחב בהווה.

ראוי לציין בהקשר העירוני הכולל, שלמרות גניה המטופחים, חסרים בוורשה מרחבים ציבוריים משמעותיים ומזמינים, במיוחד כאלה המספקים קורת גג, החיונית בימים רבים של מזג אוויר קר.

במסגרת פרויקט הגמר בחנתי סקיצות תכנון המנסות להחיות שכבות עבר ולשלבן במרחב הציבורי הנוכחי הכולל את המוזיאון. לא פיתחתי סקיצות אלה שכן בסופו של דבר מוקד התכנון עבר לאזור אחר בשכונה, אך יש בהן בכדי לעורר רעיונות או ו/או דיון באשר לשימוש במרחב הציבורי עצמו לספר את סיפור המקום ובד בבד לתרום למרחב הציבורי בשכונה.