בלוג

בשנים האחרונות ישראל עדה לתהליך של התדרדרות והתפוררות של הרקמה החברתית. תהליך זה הופך את החיים בישראל לאפופי מתח מחד ושאט נפש מאידך ומאיימים על קיומה של ישראל כמדינה. בכתבה זו אנסה להאיר כיצד תהליכים גלובליים חברו לתהליכים ואירועים מקומיים והובילו למצב זה, ולבחון מספר התפתחויות עתידיות.

לכאורה אין להתפלא שהמצב הפנימי בישראל הגיע לאן שהגיע, שהרי המזרח התיכון היה מאז ומעולם קדרה רותחת של תרבויות מקומיות וזרות, שהיו / עברו / נשארו. כל שכנותיה של ישראל חוו או חוות תהליכים של מאבקים פנימיים עזים: לבנון התמודדה עם מלחמת אזרחים ודה פקטו מפוצלת כיום, סוריה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם, מצרים סובלת מאיום מתמשך של קיצונים מבפנים, ובירדן מתחים בין החברה השבטית לאוכלוסייה הפלסטינית.

טרום הקמת המדינה

חזרה לישראל. עוד בטרם חורבן הבית והגלות הגדולה חיו לצד היהודים עמים אחרים. כאשר נפוץ העם היהודי לכל קצוות עולם, נטמעו היהודים בתרבויות שונות בכל רחבי תבל. בעוד שסממני היהדות נשמרו, הרי שבפועל הפך העם היהודי לאוסף של עדות, שמלבד המכנה המשותף היהודי, רב היה השוני ביניהן. תנועת הציונות קראה לחזור וליישב את ארץ ישראל, כבית לעם היהודי. מלחמת העולם השנייה ואירועי השואה זרזו את התהליך, ובסופו של דבר הוקמה מדינה עצמאית עבור יהודי העולם, שהיו כבר אז אוסף של עדות מרובות. לא זו בלבד, אלא שבינתיים, במשך אלפיים שנות הגלות, גדלה האוכלוסייה הלא יהודית בשטח ארץ ישראל, והקמת ישות טריטוריאלית עבור היהודים בציון הפכה למשימה מאתגרת יותר.

בנוסף לכך, גל העליות חזרה לישראל שהחל בסוף המאה ה-19 הגיע בעיקר מאירופה. מייסדי היישוב היהודי המתחדש ומוסדותיו, מהמושבות דרך הקיבוצים, המושבים וההסתדרות, היו רובם ככולם מאירופה. הדבר נתן יתרון ותיקות ברור לעדה זו על פני עדות אסיה וצפון אפריקה שהגיעו בעיקר לאחר קום המדינה, אל המוכן כביכול. מערכון "העולים החדשים" של חבורת "לול" היטיב לתאר את הסיטואציה הזו. עוד בטרם קמה המדינה הייתה המנהיגות היהודית מפוצלת, ואירועי "אלטלנה" ש"חנכו" את המדינה היו אולי יריית הפתיחה, תרתי משמע, לתהליכים מהותיים בחברה הישראלית שהגיעו מאוחר יותר.

מערכון "העולים החדשים" מבוצע בכשרון רב על ידי תלמידי כיתות ו' בי"ס הס פ"ת תשמ"ח

קום המדינה עד סוף שנות השמונים

לאחר קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, התאפיינה ישראל בהדגשת המחבר, והתגייסות למטרות משותפות: בניית המדינה על תשתיותיה ומוסדותיה – פרויקטי דרכים, מים, התיישבות ומגורים. האויבים היו אויבים חיצוניים אמיתיים ואימתניים יחסית למדינה הקטנה, וצבא העם התגייס להגנה ולחימה. המשק התאפיין בריכוזיות ורוב המוסדות היו בבעלות הממשלה או ההסתדרות (שהייתה דה פקטו "המדינה" טרם זו קמה וגם שנים לאחר שקמה). רוב האזרחים עבדו במקומות עבודה ממשלתיים או הסתדרותיים, ופערי השכר לא היו משמעותיים. בתקופה זו מקובל היה לגור בדירות קטנות יחסית, על כן אנשים שהו יותר בחוץ ולמרחב הציבורי היתה חשיבות רבה גם כמקום מפגש חברתי. החברה התמקדה בערכי היצירה, ומושג הצריכה החומרית לא היה רלוונטי. ההתמודדות עם אתגרים, למשל בתקופת הצנע, הייתה נחלת כולם, כך גם אתגרים בתקופות מאוחרות יותר: האינפלציה הגדולה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, משבר מניות הבנקים – אלה הכבידו על כל תושבי ישראל.

ואולם, מבחינה פיזית, התאפיינה ההתיישבות המתחדשת בישראל בסגרגציה עדתית. יישובים כפריים הוקמו בדרך כלל על ידי גרעינים עדתיים. מדיניות קליטת העלייה המסיבית, בעיקר של גלי העלייה מאסיה וצפון אפריקה, הדגישה את הפערים: דווקא יהודים שהגיעו מרקע תרבותי שונה, נשלחו ליישב עיירות מבודדות שנוצרו יש מאין, ללא יכולת להיטמע ביישובים ותיקים יותר. אפילו היישובים הלא יהודיים התאפיינו בסגרגציה עדתית, כשכל יישוב מתאפיין בדומיננטיות מוסלמית, נוצרית או דרוזית. קצב התפתחות המטרופולינים הגדולים והתרחבות ההזדמנויות ליושביהן היה גבוה יחסית להתפתחות יישובי הפריפריה, מגמה שממשיכה למעשה עד היום.

ובכל זאת, בחלוף השנים, היו גם תהליכי טשטוש של ההבדלים העדתיים. ילדים ממגוון עדות נפגשו בבתי ספר אזוריים ועירוניים. בגילאים מאוחרים יותר, היכרויות בין עדתיות הובילו להקמת משפחות רב עדתיות. ההתמודדות עם אתגרים משותפים – כאמור, כדוגמת בניית המדינה, התגוננות מפני אויבים וצליחת משברים כלכליים, יצרו מכנה משותף מטשטש הבדלים.

החל בשנת 1967 היו מספר אירועים מכוננים בתולדות ישראל, שבמסגרתם הונחו היסודות לתהליכי התפוררות חברתיים. למרות זאת, הם אינם נתנו אותותיהם בצורה משמעותית אלא עד סוף שנות השמונים, ולכן בחרתי בסוף שנות השמונים – תחילת שנות התשעים כנקודת המפנה הלאומית.

1967 – מלחמת ששת הימים חוללה שני תהליכים הרסניים. האחד – כיבוש יהודה, שומרון ורצועת עזה. קולם של המתריעים נגד מהלך זה היה זניח, שכן במשך לא מעט שנים נראה היה שהאוכלוסייה הפלסטינית והאוכלוסייה הישראלית יכולות לחיות יחדיו. התהליך השני היה האופוריה שבעקבות הניצחון הגדול במלחמה, שנתנה גושפנקא לכאורה וביטוי מוחצן לשחצנות האינהרנטית של "העם הנבחר".

שנות השבעים – בתקופה זו שילמה ישראל מחיר כבד על חטא היוהרה במלחמת יום כיפור. ועדת אגרנט זעזעה את העם בכך שלראשונה הפנתה אצבע מאשימה משמעותית כלפי אושיות השלטון. בשנות השבעים נחשפו לראשונה שחיתויות שלטוניות, ביניהן פרשת ידלין, שהוסיפה לירידה באמון הציבור במוסדות השלטוניים. במקביל גאו מתחים בין האוכלוסייה הערבית והשלטון, שהגיעו לשיאם ב"יום האדמה". התפתחויות אלה הביאו בסופו של דבר ל"מהפך" השלטוני של 1977, עת השלטון במדינה עבר ממפלגות הפועלים למפלגת הליכוד. עליית הליכוד סימנה את תחילת תהליכי הפירוק של הסדר הסוציאלי בישראל והחלפתו בגישה ליברלית קפיטליסטית, ואולם השפעת תהליכים אלה על המרקם החברתי הגיעה מאוחר יותר. דווקא תחת שלטון הליכוד הגיעה ישראל להסכם שלום עם מצרים, שהייתה אחד האיומים המרכזיים על בטחון המדינה. הסכם שלום זה, שכלל את החזרת חצי האי סיני, זכה לקונצנזוס בישראל, למרות הצורך בפינוי יישובים.

חוף טאבה טרום הפינוי – השלב האחרון בהסכם השלום עם מצרים

1982 – מלחמת שלום הגליל הייתה העימות הראשון המשמעותי של ישראל עם טרור פלסטיני שהשפיע על שטח המדינה מבחוץ. למרות ההסכמה הרחבה בנוגע לצורך להגן על צפון הארץ, ככל שנמשכה המלחמה התפתח ויכוח ציבורי נוקב בנוגע לצורך לתפוס שטח משמעותי בתוך לבנון. ההפגנה בעקבות הטבח בסברה ושתילה חשפה קרע משמעותי בדעת הקהל באשר לצורך האמיתי בהמשך מצב הלחימה.

שנות השמונים –
תקופה זו סימנה את תחילת הסוף של המודל הקיבוצי השיתופי. נוח לחשוב ששנות האינפלציה הגבוהות הכניסו גם את הקיבוצים לסחרור כלכלי, ואולם היו אלה השקעות ספקולטיביות שביצעו הקיבוצים בתקופת השפע, שביטאו גם כן את הנטייה הישראלית לבטחון עצמי מופרז. הקיבוצים ביטאו כבר בשנות השמונים את מהות ה"סטרטאפ ניישן": הם היו הראשונים ליישב, לבנות ולפתח חקלאות ותעשיה יצירתיים, הראשונים "להרים את האף" ולשלם על כך כלכלית, והראשונים לפרק את הסדר החברתי של ערבות הדדית ושיתוף ולהניף את דגל האינדיבידואליזם.

באמצע שנות השמונים הגיעה האינפלציה בישראל לממדים מפחידים, והמדינה הייתה על סף פשיטת רגל. ברגע נדיר של אחדות, שהתבטא בממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בראשות הממשלה, נבלמה האינפלציה באמצעות תכנית הייצוב הכלכלית. כמו כן, ידעה החברה הישראלית בתקופה זו להוקיע ביטויים של קיצוניות. הדוגמה הבולטת לכך היא הוצאת מפלגת "כך" של מאיר כהנא מחוץ לחוק.

השמחה לא נמשכה זמן רב. בשנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. עשרים שנה לאחר כיבוש יהודה, שומרון ועזה, נראה היה שמתכונת החיים הבלתי מאוזנת בשטחים אינה מצב מוצלח במיוחד.

מראשית שנות התשעים

משנים אלה והלאה מתאפיינת ישראל בסגרגציה, פילוג, הדגשת השונה ואינדיבידואליזם קיצוני.

עם התפוררות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, התגברה העלייה ההמונית ממדינות ברה"מ לשעבר. העולים דוברי הרוסית, שהיו רגילים רובם לסטנדרטים תרבותיים מסוימים, פגשו לראשונה את הלבאנט. הפער התרבותי יצר קהילתיות עזה בקרב יוצאי ברה"מ לשעבר, שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום במרחב הפיזי והתרבותי. בין השאר, הצטרפה שפה נפוצה נוספת לישראל, והעברית חדלה להיות השפה המשותפת הבלעדית בקרב הציבור היהודי. גם במקרה זה הגיעו עולים רבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך יותר ליישובי הפריפריה. החל בסוף שנות השמונים החלה קליטת גלי עולים מאתיופיה. כאן ניכר הפער התרבותי באופן קיצוני יותר, ואם לא די בכך, שוכנו העולים במעברות קרוואנים מנותקות מישובים קיימים, ושוב נוצרה דה פקטו קהילה נפרדת שלא זכתה להזדמנויות ראויות.

הסגרגציה העדתית עשתה דרכה גם לפוליטיקה. מפלגת "ש"ס" ("התאחדות ספרדים שומרי תורה") נוסדה בשנות השמונים, אך את כוחה צברה בשנות התשעים, והגיעה לשיא של 17 מנדטים בבחירות 1999. התגובה הגיעה בדמות מפלגות העולים מברה"מ לשעבר – "ישראל בעליה", שהתגלגלה בהמשך ל"ישראל ביתנו". העדתיות המפלגתית, שהתבטאה עד אז בקרב המפלגות הערביות והמפלגות היהודיות החרדיות, החלה לחלחל עמוק אל תוך "פוליטיקת המיינסטרים".

עצרת בחירות ש"ס בפ"ת טרום בחירות 1999 בהשתתפות מנהיגי המפלגה

במקביל חלו בשנות התשעים תמורות משמעותיות בתחום הטכנולוגיה, התקשורת והמדיה. אם עד אז מדורת השבט התבטאה בערוץ טלוויזיה יחיד ושניים-שלושה עיתונים יומיים גדולים, והרחבת ידע נעשתה בספריה, הרי שלקראת סוף שנות השמונים החלו להופיע בבתים מחשבים אישיים, הטלוויזיה הרב ערוצית פרצה בראשית שנות התשעים, ובהמשך קמה "סלקום" וחוללה מהפכת תקשורת אישית ניידת. באמצע שנות התשעים הגיעה בשורת האינטרנט לישראל. כל אלה פתחו עידן חדש של מגוון מקורות מידע, צריכה על פי העדפות אישיות ותקשורת אינדיבידואלית.

במקביל נפתח השוק הישראלי למגוון מותגים בינלאומיים הן בתחום הרכב והן בתחום מוצרי מזון, הלבשה, חשמל ואלקטרוניקה ועוד. נהגי ישראל החלו ליהנות מדגמים נוספים מלבד פיאט וסובארו, ולצד הפלאפל וחנות הבגדים השכונתית קמו סניפים של רשתות מהעולם הגדול כגון מקדונלדס. אימוץ המאפיינים הגרועים ביותר מארצות הברית בא לידי ביטוי ביתר שאת עם אימוץ תופעת הקניונים, שהכניסה את ישראל לעידן מטריאליסטי שהלך והחריף במהירות והרג את החיים העירוניים התוססים שהיו בערי ישראל. מאפייני החיים בישראל הפכו מבעלי צביון חברתי וחברותי לצביון אינדיבידואלי ופרטי. דירות החלו לגדול והדגש עבר מחיים במרחב הציבורי לחיים נוחים לכאורה במרחב פרטי (ויוקרתי כמובן) בווילה או דירה גדולה ובה חדר ומכונית לכל אחד מבני הבית. תהליכי ההפרטה והמעבר לכלכלת שוק הואצו, והחל גידול משמעותי בפערי השכר ויצירת פירמידה כלכלית של מיעוט גורמים פרטיים עשירים השולטים דה פקטו בכלכלת ישראל ובפוליטיקה המקומית.

ההתפתחויות הגאו פוליטיות במזרח התיכון החלו בשנות התשעים עם אופטימיות מסוימת עת התקיימה "ועידת מדריד" ובעקבותיה שיחות השלום עם ירדן והפלסטינים בארה"ב. אבל "הסכמי אוסלו" שבאו אחר-כך שינו את התמונה. בניגוד לקונצנזוס בנוגע להסכם השלום עם ירדן, המצב מול הפלסטינים הפך לסלע מחלוקת משמעותי בישראל, בעידן בו ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ועזה הפכה למשמעותית במיוחד. ההתדרדרות המשמעותית החלה בעקבות גל הפיגועים הקשים בתוככי ישראל, שהחל ב-1994. המעבר ממלחמה עם צבאות של מדינות למלחמה מול גורמי טרור פנימיים שפוגעים בבטן הרכה של ישראל היה הרה אסון עבור הציבור הישראלי, שהיה רגיל לניצחונות צבאיים מפוארים. הדבר עירער את הביטחון הפנימי ויצר את אחד הוויכוחים הגדולים על עתיד האזור בקרב תושבי המדינה, ויכוח שהחל לשאת אופי קיצוני ואלים. על אף גישתו של יצחק רבין לפיה "אין דרך לישראל בלי מכאובים, עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה", הובילה הקיצוניות להירצחו בשנת 1995. רצח רבין סלל את הדרך להתרת רסן ערכית-תרבותית.

לקראת שנות התשעים החלה "פוליטיקת המיינסטרים" בישראל לאבד את דרכה. אם בעבר שלטו בפוליטיקה זו גוש מפא"י-העבודה ומולו גוש חירות-הליכוד, בשנים אלה החלו לצמוח "מפלגות מרכז" שניסו בלהט הקיצוניות והוויכוחים האידיאולוגיים לפנות למכנה משותף, כביכול, אך בסופו של דבר הציעו מאום. "מפלגת המרכז", ובהמשך מפלגות "יש עתיד" ו"כולנו", התבררו כחלל מנהיגותי מהדהד.

שנות האלפיים

שייט-השרטונים של תהליך השלום, והמשך האיום מרצועת עזה על אף היציאה של ישראל משם, גרמו לערעור הביטחון העצמי של שוחרי השלום בישראל. השמאל הישראלי איבד מכוחו הפוליטי, ובהעדר כוח פוליטי נאלם מהפוליטיקה גם הקול החברתי-ליברלי שהיה נחלת מפלגות השמאל. חלל זה התמלא בקלות על ידי קולות קיצוניים מאגף הימין. במשך השנים התחזק האופי הפונדמנטליסטי של המפלגות היהודיות: המפד"ל, שייצגה במשך שנים קו מתון יחסית של היהדות הציונית, פינתה מקומה למפלגות כגון "האיחוד הלאומי-תקומה" ובהמשך ל"בית היהודי", המובילה כיום בחסות הקואליציה אידיאולוגיה יהודית פונדמנטליסטית קיצונית.

פעימה נוספת של המהפכה הטכנולוגית הביאה בעשור הראשון של שנות האלפיים את הסמארטפון והרשתות החברתיות – אמצעי תקשורת אישיים המאפשרים לכל אחד לצרוך, ליצור ולשתף מידע ורעיונות. זהו עידן בו הקולות הקיצוניים מקבלים הגברה משמעותית – הם מייצרי העניין בעידן ים המידע המשוכפל והמשעמם.

בשנים האחרונות השתדרגה השחצנות הישראלית מקוריוז "צבר"י ל"תפיסת תחת" גסה. אפשר לייחס זאת לכמה סיבות:

• ה"סטרטאפ ניישן" – ההצלחה העולמית בתחום ההייטק (על אף ההיבט האנטי-ערכי שלה: רוב הסטרטאפים נסגרים בסופו של דבר ותוך כך משליכים לפח מיליארדי דולרים, שהיו יכולים לפתור בעיות חברתיות כאלה ואחרות, ורוב אלה ששורדים לא באמת מספקים מענה לצורך עולמי אמיתי).
• הגידול המתמיד בייצוא (על אף שחלקו הניכר נובע מגידול במכירת מערכות "הגנה" שתורמות לליבוי סכסוכים בעולם).
• תחושת העליונות (ולו המדומיינת) הנובעת ממעמד ישראל מול שכנותיה הן בהיבט צבאי והן בהיבט תרבותי.
• היחשפות של חלק ניכר מהצעירים בישראל לתהליכי השליטה והפיקוח על הפלסטינים.

תחושת העליונות הזו, הנובעת מכוח, שררה וזחיחות, מחליפה את תחושת העליונות שבמשך שנים הייתה הכוח האמיתי שהחזיק את העם היהודי: האוריינות, הידע והתרבות. העם בישראל הופך שטחי ובור יותר הן בשל ההשלכות השליליות של מהפכת המידע, הגוררות מטה גם את המדיה המסורתית, הן בשל הפיחות במעמד בתי הספר, והן בשל המנהיגות בישראל בשנים האחרונות המתאפיינת ואף מעודדת גסות ובערות.

גורמי ה"אינדיבידואליזציה" שתוארו לעיל, חלקם כאמור נובעים משכלולים טכנולוגיים, גורמים לכך שאנשים מוכשרים בישראל אינם פונים לתפקידים במגזר ציבורי ניהולי-מנהיגותי, אלא מעדיפים לטפח קריירה אישית במגזר הפרטי. משבר המנהיגות הזה (המאפיין את כל העולם – מציפור צייצנית במערב ועד כלב נובח במזרח) הרה אסון בישראל הקטנה: בנימין נתניהו, איש רב כישרונות אך שקוע בתסבוכת אישית פסיכולוגית, הפך את המדינה למעין יישות פרטית שהוא חושק לעמוד בראשה על מנת להתגבר על מכאוביו. הוא זיהה את המגמות לעיל, ומעצים אותן לצורך ביסוס שלטונו בשיטת הפרד סכסך ומשול. את העבודה המלוכלכת הוא משאיר לחברי מפלגתו, חבורת טיפשים שהופכים את הבורות והגסות לבון טון הלאומי, ושופכים שמן למדורה הרותחת גם כך של  גסות, חוסר סבלנות ואלימות. כיום ישראל מפולגת לקבוצות רבות, כל קבוצה מרגישה עליונה על קבוצה אחרת, והשיח ההדדי כבר לא מתקיים.

אם היו בישראל ערכים אנושיים ותרבותיים שנתנו משמעות למושג "ישראליות" מעבר לתג היהדות, הרי שכעת הם נזנחים ומפורקים כעניין של מה בכך. למרבה האירוניה, דווקא החקלאות הישראלית, שהייתה תמיד סמל לקשר של עם לארצו – עיקרון אהוד על הממשל בימים אלה – הפכה לאירוע שולי במשק, כשחקלאים נאבקים על הכנסתם בעוד שעם ישראל עדיין קונה תוצרת חקלאית ביוקר. פירוק רשות השידור, מדורת השבט הישראלית במשך שנים, חשף את העדר המסוגלות של הרשויות להתמודד כהלכה עם התנהלות כושלת ועם בני אדם בכלל.

השידור האחרון של קול ישראל – 14.5.2017

אם לא די בכך, מתאפיינת תקופה זו של כלכלה גלובלית בהעדר בטחון תעסוקתי ויוקר מחייה מטפס. מאידך, בכמעט עשור האחרון, ריבית נמוכה וכסף זול נותנים תחושת בטחון מזויפת של "אני כל יכול" – לקנות, לצרוך, לבלות. בלהט ה"סטרטאפ ניישן", בעלי דירות מאילת ועד קריית שמונה עסוקים בפנטזיות על אקסיט נדל"ני בחסות קומבינת התמ"א 38. זאת תוך הקרבת יחסי שכנות וחברות, כשאי אלו "יזמים" תופסים טרמפ על תמימותם ומזלתים (מלשון זילות) את המושג יזמות. רכישת כלי רכב חדש (יותר נכון קבלת רכב חינם ותשלום כשיבוא המשיח) – אמצעי ה"שופוני" וה"משמעות" העיקרי של עם שאיבד את ערכיו – שוברת שיאי-טירוף, כשבעלי הפחיות היושבים בפקקים המתארכים ומחפשים עניין בקשקשת הרדיו, לא קולטים שהם עצמם כורים את הבולען הגדול לתוכו נופלים. במדינת היהודים החכמים, ההופכת לאחת המדינות הצפופות בעולם, היה מצופה לתכנון מוקפד של תשתיות חיים, תעסוקה ותחבורה. אך השקעת מחשבה בתכנון היא נחלת העבר בלבד. הצפיפות הגואה בכל מקום נייח ונייד מעלה את הטמפרטורה בסיר הלחץ הישראלי, וכשהלחץ מתבטא באלימות מילולית ופיזית גואים, מתדרדרת גם תחושת הביטחון האישי.

אין זה מפתיע שמצב זה מביא לחיזוק ההתבצרות האישית-משפחתית. איש איש לעצמו, משפחתו וביתו. ישראלים בונים בישראל בעיקר חומות, פיזיות ונפשיות. הדבר מוביל להתקהות חושים ולאיבוד קיצוני של רגישות, וזוהי אולי אחת הטרגדיות הגדולות של ישראל בתקופה זו.

לאן זה הולך?

הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת אפשר לבחון מספר תרחישים.

מבחינה גיאופוליטית, המצב במזרח התיכון לא יהיה יציב במיוחד בעתיד הקרוב, ובזירה הישראלית-פלסטינית לא נראה שתהיה פריצת דרך חיובית, במיוחד לאור המחלוקות הפנימיות הן בקרב הציבור הישראלי והן בקרב הציבור הפלסטיני. מצב "ניהול המצב" ימשיך, אם כן, לייצר רעש במקרה הטוב ומצוקה במקרה הרע, לשני הצדדים. תהיית "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב" (שמואל ב', ב', כ"ו) רלוונטית יותר מתמיד (וכאמור טובה גם לכלכלת תעשיית הנשק).

בזירה המנהיגותית לא נראה שיש בשורות משמעותיות, שכן ככל שהמצב מתדרדר בזירה הציבורית, מועמדים ראויים פוטנציאליים רק מתרחקים.

בזירה הפונדמנטליסטית המגמה ברורה, שכן  פונדמנטליסטים מייצרים הרבה יותר צאצאים.

מהסעיף הקודם נובע המשך גידול משמעותי בצפיפות, ובהעדר אופק תכנוני ראוי לשנים הקרובות – מצוקת איכות חיים הולכת ומחמירה.

יציאה המונית לרחובות מוטלת בספק. עם ישראל אמנם יצא בהמוניו ל"מחאה החברתית" בשנת 2011, אך גילה שהיא לא שינתה דבר. המחאה העכשווית מתמקדת בהפגנה שבועית בפתח תקווה, המהווה זירת הפגנות מרכזית נגד תחלואי המדינה. כמות המפגינים והרכבם החברתי מעידים על כך שהעם בישראל נהנה מבליעת צפרדעים (אבל ברוטב טריאקי).

בזירה הכלכלית עשויה להיות התפתחות משמעותית עת הריבית תעלה וישראל תחווה משבר כלכלי בשל חוסר יכולת להחזיר הלוואות ומשכנתאות. אירוע כזה עשוי להרגיע קצת את טירוף השחצנות והמטריאליזם. עם זאת, יודעי דבר גורסים, שהמצב הנוכחי יכול להימשך אף עוד שנים, שכן בתי אב רבים צברו די הון כדי לתמוך לפחות בדור אחד קדימה. ואולם התהליך המתמשך של הגדלת הפערים בין עשירים לעניים יגביר את הלחץ בסיר, ותופעות האלימות והפשע יתגברו בכל מקרה.

הזירה הטכנולוגית העולמית תמשיך להעמיס מוצרים אנטי אנושיים, שיקריבו את הרגישות, הסולידריות והחברות האמיתית על מזבח הדולרים של בעליהן. למעשה, הדורות הבאים עלינו לטובה יהפכו לשבויים כל כך בטכנולוגיה, עד כי יגיעו לרמות קיצוניות של אוטיזם טכנולוגי, שישבה אותם עוד יותר בתוך המטריקס, וכך יהיו ממילא אדישים לרוב הבעיות שתוארו כאן.

אם נחזור לרגע לעולם גלובלי עכשווי, הרי שמתבקשת שאלת האלטרנטיבות לארץ ישראל. ישראלים רבים כבר מצאו את אושרם (ועושרם) בחופי מבטחים של האוקיינוס השקט, ורבים אחרים משתעשעים ברעיון של שימוש בדרכון האירופאי שקיבלו בזכות סבתא עם מספר על היד מעבר לחסכון זמן בתור באימיגריישן. העניין הוא שאירופה סובלת אף היא מאי-יציבות כלכלית-חברתית, והתגברות האנטי לזרים, כמו גם הבדלי שפה, עשויים להפוך אופציה שכזו לפחות קורצת. מקומות אקזוטיים יותר בעולם לא נראה שעשויים להוות אופציה ממשית, כי עם כל הכבוד לאהבה לפאד-תאי, העם היהודי לא באמת טולרנטי לתרבויות אחרות. ככל שמתחים אתניים יגאו בעולם, ורוחות אנטישמיות ינשבו מסביב, תתחזק הגושפנקא שקיבלה חיזוקים היסטוריים למדינה שהיא בית ליהודים. אחרת, לא נראה שיש טעם בניסיון הפאתטי משהו להושיב יחד בכוח ערב רב כזה של קבוצות.

ואם כבר מדברים על תהליכים עולמיים ועל מדינות, הרי שבעידן הגלובלי-קפיטליסטי הנוכחי, המושג מדינה לכשעצמו מעורר תהיות. יש לנו חברות שמתנהגות כמו מדינות (גוגל, אמאזון, פייסבוק), ומדינות שמתנהגות כמו חברות (סין). הצורך בהגדרה עצמית של קבוצות שונות מבעבע ברחבי העולם, ונדמה שכולם רוצים "לשבור את הכלים". אם כך אולי הפתרון המתאים לאזור זה הוא לא רק פתרון שתי מדינות לשני עמים, אלא המון מדינות להמון עמים, ואם כבר, אז מדוע רק על בסיס דתי-עדתי? אני למשל מוצא עניין רב באכילת גלידה בטעמים אקזוטיים, ואשמח להקים ישות ריבונית יחד עם בעלי עניין דומים, מבלי שמישהו יחליט עבורנו שגלידת שום אסורה למאכל בגלל חשש לפגיעה בשורשים ההיסטוריים שלו.