ב-11.8.2018 השתתפתי במפגש מרגש לכבוד חיים נורמליים בישראל. העילה למפגש הייתה חוק הלאום המפלה. בפועל, כשהגעתי למקום, פגשתי עשרות אלפי יהודים וערבים מכל העדות והגילאים, שהתכנסו זה לצד זה, בקריאה לדמוקרטיה, שוויון ושיתוף. הנה מספר תמונות מייצגות של הקהל, השלטים והאווירה, מהמפגש בכיכר רבין, טרם יציאה לתהלוכה.
התמונות המייצגות את הקהל שהשתתף
הנה התמונות המייצגות. אנשים כמוכם וכמוני, לא מוכרים ולא מפורסמים, לא פוליטיקאים ולא מקבלי החלטות. סתם אנשים שחיים כאן ורוצים חיים שקטים ונעימים.
אלה תמונות מהסוג שהתקשורת לא בחרה להראות לכם. הן לא מעניינות. מה זה כבר סתם כמה אנשים שרוצים לחיות בשקט?
התחושות ומה שקרה אחר כך
מה שקרה אחר כך היה "נכּבה" של ממש. הנכּבה של התיעוד שלי. המצלמה שלי התקלקלה, והסוללה במכשיר הנייד התרוקנה. כשהייתי שם זה לא הפריע – נהניתי להיות חלק ממפגן כזה של שפיות. אתם מוזמנים לדמיין את התיאור הבא: כשהחלה התהלוכה, עמדתי בצומת אבן גבירול – שאול המלך, וראיתי נהר אנושי גודש את רחוב אבן גבירול לכל רוחבו, שחולף על פניי. עוד ועוד אנשים, במשך דקות ארוכות. הופתעתי מכמות האנשים הגדולה, מהחיוכים ומהאווירה הטובה. בשלב מסוים חזרה אלי אופטימיות, שהנה, הקול השפוי קיים ונוכח בעוצמתו. לרגע, הרגע הזה הזכיר את ה-4.11.1995. ברחבת מוזיאון תל אביב נישאו נאומים בעד דמוקרטיה, שיוויון ונגד אפלייה. למחרת הצטערתי שלא יכולתי לתעד בצילום את ההמונים צועדים יחד בתהלוכה, כי גיליתי שהתקשורת הממוסדת (או הייצור המעורר רחמים שנשאר ממנה) בחרה להתעלם מהמראות והתחושות האלה.
התמונות שלא מייצגות את הקהל שהשתתף
עכשיו לשם התרגיל, אראה לכם מקבץ של תמונות אחרות שהספקתי לצלם. תמונות שלא מייצגות את החווייה הכללית. תמונות אולי יותר "חזקות", אולי יותר "ייחודיות", של "סיטואציות". כאלה שה"תקשורת" אוהבת. אתם מוזמנים לעשות מדרש תמונה לכל תמונה: להתבונן על כל תמונה בנפרד, ללא ההקשר של מבחר התמונות שראיתם קודם לכן, ולחשוב אילו קונוטציות היא מעלה בכם. בסוף התבוננו נא על כל שש התמונות, ונסו לתאר את התחושה הכללית של האירוע שעולה מהן יחד.
לסיכום
יכולתי לפתוח את הכתבה הזאת בתצלומים האחרונים, וכמו ה"תקשורת", לתת במה למשל לקומץ מניפי דגלי פלסטין שלחלוטין לא שירתו את מטרת המפגש, אך השיגו את הפרובוקציה שרצו לעורר.
כל עוד התקשורת תמשיך לתת במה לקיצוניות – הן מקרב האזרחים והן מקרב יקירינו בשלטון, וכל עוד אנשים ימשיכו ללכת שבי אחר התקשורת, לא יתרחש כאן שינוי אמיתי.
עלינו לצאת לשטח ולהיווכח בעצמנו, כי המציאות נראית אחרת.
עלינו לייצר ולהפיץ בעצמנו את הדימויים המייצגים נאמנה את החיים, ואת אלה הראויים להפצה, כבבואה לחיים הנורמליים שאנחנו רוצים לחיות כאן.
