מאז האסון בנחל צפית ב-26 באפריל 2018, בו קיפחו חייהם 10 צעירים בשיטפון, קראתי לא מעט "טורי דעה", שכל אחד מהם מנסה להכתיר את הסיבה לאסון.

ובכן, אירועים טרגיים לא נגרמים על ידי סיבה אחת. בדרך כלל הם תוצאה של מכלול של כשלים ובעיות. בבואנו לנתח אירועים מסוג זה חשוב להבין את התמונה הרחבה.

בכתבה זו אדבר על הניסיון שלי בעולם הטיולים בכלל ובנושא אירועי שיטפונות בפרט, ולאחר מכן אפרט מגוון סוגיות, חלקן גלובליות וחלקן ישראליות, שהמכלול שלהן הביא בסופו של דבר לאסון, לאסונות דומים, ולאינספור מקרי "כמעט" שאנחנו לא שומעים עליהם. המטרה אינה להפנות אצבעות מאשימות, אלא לעורר מחשבה והנעה לפעולה בנוגע למרכיבים המשפיעים על התנהגותנו בסביבה.

מדבר, גיאוגרפיה, שיטפונות

את צעדיי הראשונים המשמעותיים במדבר עשיתי בראשית שנות העשרים לחיי, במסגרת טיולים מודרכים של החברה להגנת הטבע. החברה הובילה אז את נושא החינוך לטבע וסביבה, ומיטב המדריכים הובילו אותי בנתיבים ובנקיקים תוך שהם חושפים בפניי את רזי המדבר ואורחותיו.

הסקרנות לראות את המדבר באחד משיאיו – בימי גשם – הגיעה במקביל ללימודי גיאוגרפיה לתואר שני. קורס בגיאומורפולוגיה חשף אותי לתהליכים המרתקים המעצבים את פני כדור הארץ מבחוץ, ובאופן טבעי נעשיתי סקרן לראות כיצד מעוצבים הגיאיות בזמן אמיתי.

כשיצאתי פעם ראשונה למדבר בעקבות גשמים, עולמנו היה שונה לחלוטין מהעולם המוכר כיום. באותו יום 21 בדצמבר 2002, לא היה לרשותי מכ"ם עננים זמין באינטרנט, לא כל שכן עמי בנסיעה – לא היו אז טלפונים חכמים, לא היה פייסבוק, לא היה ואטסאפ, ולא היה יוטיוב. היינו הטבע ואני נטו. נסעתי בעקבות העננים, בכבישים שהיו עבירים, ונהניתי מזרימות המים היכן שמצאתי אותם מנקודות תצפית בטוחות – בוואדי להט שהפתיע במפל קטן, בנחל חתירה שזרימתו עיטרה את גבעות החולות הצבעוניים במכתש הגדול, בנחל באר שבע הגדול שהפליא בזרימתו. היה זה יום שבת חורפי, וברוב המקומות הייתי כמעט לבד. עם ישראל התכרבל בשמיכותיו. רק טיילים בודדים נראו פה ושם.

במקביל, הלימודים האקדמיים בתחום גיאוגרפיה וסביבה איפשרו להבין טוב יותר את עולם הטבע והסביבה על גווניו, ובעיקר לחוש הערכה רבתי לעוצמותיו וחשיבותו. הייתי מעורב במאבקים סביבתיים רבים לשימור ערכי טבע ושטחים פתוחים בישראל המצטופפת. אותו יום בו חזיתי בעוצמת הטבע נתן תיאבון לחקור את הארץ בימים מיוחדים של גשם ושלג. יצאתי פעמים רבות למדבר בימים בהם תחזית מזג האוויר דיברה על פוטנציאל שיטפונות. בכל יציאה למדתי את דרכי הגישה הבטוחות הן ברכב והן ברגל לנקודות תצפית מעניינות. ברוב הפעמים לא היו כלל זרימות, ונהניתי מעוצמת הטבע המדברי, תוך שאני לומד על אופיין של מערכות הגשם המביאות מים למדבר.

אחד הקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי בתריסר שנות הלימודים באוניברסיטה, היה הקורס "אירועי מזג אוויר קיצוניים", מפי פרופ' הדס סערוני, שחשפה אותי לעולם המרתק של אירועי מזג האוויר המיוחדים בישראל. כך למדתי בין השאר להכיר את ההבדלים בין מערכות גשם חורפיות "סטנדרטיות" החודרות למדבר בתנועה של שקעים ברומטריים מזרחה בים התיכון, לבין המערכות הנפיצות אך המעניינות של עונות המעבר, הנובעות מיחסי גומלין של אפיק ים סוף ושקע רום, ומתאפיינות בענני סערה שמתפתחים מקומית במהירות רבה. תוך כך גם הכרתי אנשי מקצוע בתחום האקלים והחיזוי, שלפני כל אירוע וגם במהלכו מספקים מידע עדכני.

לא פעם ולא פעמיים שאלו אותי אם אני יוצא "לרדוף" או "לצוד" שיטפונות. תמיד שנאתי את ההגדרות האלה. אני שם פעמיי למדבר, ומקבל בשמחה את החוויות שיזמן לי. אני לא רודף אחרי דבר ובטח לא צד דבר. כשהגיע הרגע, זכיתי לראות "גל ראשון" של זרימה שוטף את נחל דוד ומעטר את ים המלח ב"פטרייה" חומה מרהיבה, וברגע אחר חזיתי בקניון האדום בהרי אילת בשיא זרימה מרשים.

ככל שחלפו השנים, ראיתי יותר ויותר אנשים מגיעים למדבר בימי גשם או צפי לגשם. ב-12 במאי 2007 נהרגו ארבעה גולשי סנפלינג כתוצאה משיטפון שהפתיע אותם בנחל קומראן. אירוע זה הפתיע אותי מאוד, שכן הערכתי שגולשים יהיו מודעים יותר למדבר ואורחותיו והופתעתי שהאסון בכל זאת קרה.

השתכללות אמצעי התקשורת, במיוחד הפריצה הגדולה של פייסבוק ווטסאפ, טרפו את הקלפים. מרגע שכל אחד יכול להצטרף באופן חופשי לקבוצות בנושא שיטפונות, ולקבוצות וטסאפ עם עדכונים בזמן אמת, המופע המרהיב הזה עלול להפוך במהרה לסכנה, למי שאינו יודע עם מה הוא מתעסק. התחלתי לראות יותר ויותר מטיילים נכנסים לנקיקים בזמן סיכוי לגשם, ויותר ויותר אנשים מבצעים מהלכים מסוכנים בזמן זרימה – הולכים בתוך המים בקידמת שיטפון למשל.

היבט טכנולוגי נוסף הוא הפיכת רכבי השטח ודמויי השטח למוצר צריכה נפוץ, ואולם בהעדר מיומנויות נהיגה והיכרות עם השטח, כלים אלה הופכים למלכודות.

כמו כן, עוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות תהליכים לא בריאים, עליהם אדבר בהמשך.

לכן, במידה מסוימת, האירוע שהתרחש בנחל צפית ב-26 באפריל 2018, בו למרבה הצער קיפחו חייהם עשרה צעירים, לא הפתיע אותי במיוחד. האירוע הזה הוא הזדמנות להציף מספר סוגיות, שכן מעבר לחומרת אירוע נקודתי זה, הרי שמקרי ה"כמעט" רבים מספיק.

חלק מהסוגיות שאעלה כאן נוגעות לא רק להיכרותי עם עולם המדבר והשיטפונות, אלא בכלל מניסיוני כמטייל בעולם ומרצה בתחום, ונקודתית כעורך אתר "לבי במזרח" מזה 21 שנה, המנחה מטיילים בדרכם למזרח הרחוק.

הגדרת המונח סכנה

הזכרתי קודם לכן את המונח "מצב סכנה", וראוי לעמוד על דיוקו. סכנה מושפעת משני גורמים – הגורם האובייקטיבי, והגורם הסובייקטיבי.

הגורם האובייקטיבי – מידת ההסתברות להתרחשות תופעה הרסנית, ומידת הנזק שהיא עלולה לגרום. גורמים אלה מעצימים זה את זה, ואפשר לכתוב אותם כנוסחה: הסתברות תופעה הרסנית X מידת הנזק.

הגורם הסובייקטיבי – האפשרות לשלוט במצבי, ולהימנע או להתגבר על תופעה הרסנית. זה כולל את מידת הידע המוקדם שיש לי לגבי המקום והתופעות המתחוללות בו, את רמת המיומנות שלי להתמודד עם תופעה הרסנית, אם תגיע, ואת מידת הצניעות שלי – לוותר אל מול הדבר הגדול ממני. גם גורמים אלה מעצימים זה את זה, ואפשר לכתוב אותם כנוסחה: הידע שלי לגבי התופעה X המיומנות שלי X הענווה שלי.

ניתן עתה לנסח את משוואת הסכנה. הגורם האובייקטיבי נמצא במונה ומייצר סכנה והגורם הסובייקטיבי נמצא במכנה ועשוי להתגבר על הסכנה. מכאן:

                                            

האם מסוכן ללכת במדרכות תל אביב? תלוי למי. הקטנועים והאופניים החשמליים השועטים על המדרכות עלולים לפגוע בהולכי הרגל. הולך רגל מבוגר עלול להיפגע באופן שישפיע עליו לרעה יותר מאשר על הולך רגל צעיר, ויכולותיו להתחמק במהרה מהמפגע קטנות יותר. ניתן לומר שמדרכות תל אביב מסוכנות יותר להולכי רגל מבוגרים מאשר צעירים.

לכן, קשה לומר שיש "מקום מסוכן" או "מקום לא מסוכן". לכל מקום יש מידת פוטנציאל הרסני אובייקטיבי משלו, והוא עלול להשפיע על אנשים שונים בהתאם ליכולתם לשלוט במידת החשיפה לתופעה ויכולת ההתמודדות עמה.

משום כך, הטסת מטוס היא פעולה מסוכנת ביותר למי שאין לו הכשרה בתחום הטייס, ופחות מסוכנת למי שיש לו הכשרה כזו וצבר ניסיון. אבל גם הטייס המנוסה ביותר יהיה במצב סכנה גדול אם הוא לא יודע שיש לו נזילת דלק חמורה.

אדם, שנאמר עליו ש"לוקח סיכון", משמע שהוא מודע לכל ארבעת המרכיבים במשוואה, ומבין שהוא עלול להיתקל בתופעה הרסנית ושיהיה נתון לאתגר להתמודד עמה. רוב האנשים "לוקחים סיכונים" במקרים שהתגברות על האתגר והסכנה מביאים לתגמול – רוחני או גשמי.

 

מכלול של סיבות וכשלים

הבה נצלול לעומקן של סוגיות ובעיות ששילובן מביא לתוצאות עגומות או לאירועי "כמעט". כאמור, המטרה אינה לחפש אשמים או חלילה לשים ללעג את הנכשלים וחסרי הניסיון. אנו צוללים אל הסוגיות הרגישות, שפעמים רבות אנושי להתעלם מהן. המטרה היא להעלות דברים למוּדעוּת, ללמוד ולהפיק לקחים. בין השאר ננסה "להיכנס לראש" של מטיילים, ולהבין את השפעתם של הלכי רוח, ידע מוקדם ויכולת ההתמודדות עם סיטואציות בשטח.

הרצון להגיע ו"אנחנו כבר כאן"

מי שצופה בתכנית "תעופה בחקירה", המביאה את סיפורם של אירועים אוויריים (לא כולם אגב נגמרים באסון, וגם מאירועים שמסתיימים בשלום חשוב ללמוד), מכיר את התופעה של "הרצון להגיע" ו"אנחנו כבר כאן, אז יאללה…", שגורמת לטייסים לקבל החלטות שלעיתים נגמרות באסון. פעמים רבות מדובר בקריאת תגר על מזג האוויר – התעקשות להמריא או לנחות בתנאים מאתגרים מדי. זאת בשל הצורך להגיע כבר הביתה, או "לעשות את זה" כי "כבר הכל מוכן" ו"כולם מצפים" ו…

בקיץ האחרון נהרגו חמישה מטפסי הרים גרמנים בהרי האלפים באוסטריה, למרות שהוזהרו מראש שהמדרון במצב בעייתי לטיפוס. לא אחת, מרגע שנמצאים כבר בשטח, נכנסים לסטייט אוף מיינד של "לחוות את החוויה". התופעה נפוצה מאוד בקרב מטיילים, וביטוי קטלני שלה מתרחש במיוחד בטרקים בחו"ל, כתוצאה מעליה לגובה ומחלת גבהים. אין כמו המומנטום והרצון לסיים טרק שמסלולו מוגדר, מעבר לאתגר של לחוות מעברי הרים בגבהים של 4000 מטר ומעלה. ואולם, יש מטיילים שאינם מסתגלים לגובה כראוי. חלקם חווים את ההליכה בליווי כאבי ראש, וחלקם עולים אל מותם.

תחושת האופוריה

תחושת האופוריה היא תופעה נוספת המאפיינת מטיילים, בעיקר כאלה הנמצאים במצב טיול זמן רב. טיול ארוך משרה רוגע, ותופעת לואי שלו היא "מחלת" "מטייליטיס" – שאננות ובטחון מדומה שמביאים לחוסר תשומת לב בסיסית לנושאי ביטחון ובטיחות. לעיתים זה נגמר באיבוד הארנק לטובת כייסים, ולעיתים זה נגמר בפגיעה גופנית פיזית. ביטוי נפוץ לתופעה הוא פציעות עקב רכיבה על אופנועים ללא ניסיון, דווקא במקומות רגועים כמו חופי גואה בהודו.

האיומים הלא מוכרים

מחלת גבהים דומה קצת לשיטפונות פתע. היא מן תופעה שלא רגילים אליה ביומיום ולכן קשה לדמיין אותה. אף אחד לא רואה ביומיום שיטפון קטלני בגוש דן או חבר הסובל ממחלת גבהים כתוצאה מביקור בחרמון. לכן המצבים האלה נתפסים כמשהו מרוחק ונדיר, ולא מייחסים אליהם את מידת החומרה הנדרשת.

חוסר הכרה והבנה של הטבע

בעולם המודרני טכנולוגי של היום, אנשים הולכים ומתרחקים מן השטח והטבע. החוויות הופכות אמצעיות, מאכילת מזון מעובד ועד יציאה לשטח בתוך קופסה ממתכת. האמצעים נותנים תחושה של ביטחון מדומה, ועלולים להפוך למלכודת בפני עצמם. חוסר ההבנה של עוצמתו של הטבע פוגעת בבני אנוש הן ברמה ה"טקטית" – באירועים מקומיים בטיולים למשל, והן ברמה ה"אסטרטגית" – ערים שנבנות לחופי ים ונפגעות מצונמי או טייפון/ציקלון/הוריקאן.

המטיילים החדשים

יותר ויותר אנשים יוצאים לטבע, לא רק בארץ, אלא גם בעולם. החשיפה למקומות אקזוטיים באמצעות הניו-מדיה יוצרת תשוקה בקרב רבים יותר לעזוב את הכורסה לטובת מסע אמיתי, ושיפורים באמצעי התחבורה כמו טיסות זולות ומכוניות מפנקות, מאפשרים להם לעשות זאת. רבים לא מכירים את השטח ולא יודעים כיצד לטייל, מתכון ודאי לצרות.

באי הקנרי טנריף מבקרים מדי שנה מיליוני תיירים, וגם חסרי הניסיון בטיולים מביניהם פקדו באופן תדיר את המסלול המאתגר של קניון מסקה. בחודש מרץ האחרון נכנסו מטיילים לקניון למרות התרעות מפני מזג אוויר סוער, אירוע שהסתיים בחילוץ. לאחר סדרה של אירועים שכאלה החליטו הרשויות לסגור לחלוטין את המסלול למטיילים. לאחר עונש קולקטיבי זה, אין זאת מן הנמנע שהמסלול יהפוך מחוויית טבע בתולי לטיול מדרגות מעוצב אדם.

בישראל נצפים יותר ויותר אנשים שיוצאים לשטח ללא ניסיון, במיוחד בקרב מגזרים שלא היו מורגלים לחוויות שכאלה, ואינם מודעים להיבטי התנהלות בסיסיים המתחייבים מטיול בשטח, כגון: תכנון לוחות זמנים, הצטיידות במים ומזון בכמות מספקת, ביגוד והנעלה מתאימים, הגנה מפני השמש, ועוד.

שוּפוּני

אחת מתופעות הלוואי השליליות של עידן הניו מדיה היא הרצון לעשות דברים מרחיקי לכת, בעיקר כדי שכולם ידעו מזה. זו לא תופעה ייחודית לישראלים או למחפשי ריגושים בטבע, זו תופעה ששוטפת את העולם. אנשים מתים כשהם עושים צעד אחד מיותר לאחור בצילומי סלפי, כשהם מנסים עוד תעלול מצולם בהרפתקאות פארקור, או סתם בהמצאת מיני פעילויות אקסטרים כדי לגרוף צפיות ביוטיוב.

בענייני שיטפונות בישראל, המרדף השתדרג – לא רק מרדף אחר שיטפונות וצייד של גלים ראשונים. זה הפך למרדף של מי יביא את התמונה הכי טובה מהשיטפון, ומי יתפוס את הגל הראשון מהזווית הכי טובה. כשכל דקה מישהו מעלה תמונה או סרטון לפייסבוק, כל אחד רוצה להראות ששלו יותר גדול ויותר שווה.
מי היה מאמין שבדצמבר 2002 מצגת פאואר פוינט עם שבע תמונות ששלחתי במייל לכמה חברים, נפוצה לכל העולם. היום אם לא צילמת גל ראשון של שיטפון מתוך מרכז הנקיק כשהמים זורמים לכיוונך (ורצוי גם עם הילדה משכשכת במים), לא יצאת גבר.

אשליית הביטחון העצמי סביב שירות צבאי

אחת התופעות שאני נתקל בהן ללא הרף היא אירועים המתרחשים בקרב מטיילים בחוץ לארץ לאחר השירות הצבאי. אנחנו רגילים לשמוע על אירועים מצערים של מטיילים שקיפחו חייהם, אבל על אינספור מקרים לא שומעים, והם מתרחשים כעניין שבשגרה. חלק ניכר מאירועים אלה נובע מתחושת בטחון עצמי מופרזת שמעניק השירות הצבאי, לצד הרצון לפרוק כל עול. העניין הוא שרוב המטיילים לא לומדים בצבא לרכוב על אופנוע, לטייל בהרים, או להכיר את מערכות מזג האוויר שיש ברחבי העולם. על היבטים חברתיים אנושיים בעייתיים של התנהגות מטיילים שזה עתה השתחררו מהצבא, נדבר בפעם אחרת.

יהירות ישראלית

טיילתי הרבה בעולם ופגשתי אנשים שונים מתרבויות שונות, אבל אף פעם לא פגשתי אנשים יהירים כמו הישראלים. ישראלים חושבים שהם הכי טובים, הכי צודקים, והכי יודעים. הם נותנים עצות לכולם, ומתעלמים מדברי מומחים ומקומיים. היהירות היא אחד הגורמים המהותיים לאסונות. "אני יודע הכי טוב" כשאין לזה גיבוי באמת, ותחושת ה"לי זה לא יקרה", הם דרך בטוחה לאסון. עם כל הכבוד ל"כיפת ברזל" ולדיסק און קי, יש עוד כמה מרכיבים שמקיימים את העולם.

יחלצו אותי

בואו נודה על האמת – ישראלים אוהבים לחלץ. אולי זו תרבות האלתורים הישראלית, אולי זו התרבות הצבאית שמלווה כאן אנשים לכל אורך חייהם, ואולי זו הכרוניקה של כניסה לבוץ שיצרה מסורת של חילוץ מהבוץ: פעולת כראמה (בוץ תרתי משמע), מבצע שלום הגליל, ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל – כניסה לבוץ מחייבת גם חילוץ. בישראל מסורת של יחידות חילוץ צבאיות, ויחידות חילוץ אזרחיות אזוריות, מקצועית לעילא ולעילא, שנקראות לדגל בעת הצורך.

אלא שתרבות החילוצים בישראל, מעבר לעובדה שעולה הון כסף למשלם המיסים, מעודדת את תרבות ה"ראש הקטן", ומעודדת התנהגות חסרת אחריות. אז מה כבר יכול להיות? אם תהיה בעיה יחלצו אותי. אז אכנס לשדה מוקשים, אתן גז עם הטרקטורון או הג'יפ לתוך הנחל השוצף, נצא לטיול ללא בקבוקי מים ונתייבש בדרך, ניכנס לקניון מאוחר ונתקע בחושך.

זלזול – במובן הרחב

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית טלטלה, שמנוהלת ומתוזמרת היישר ממוסדות השלטון, ומביאה לזלזול עמוק על פני כל המגרש – זלזול באדם, זלזול במקום, זלזול בתרבות, זלזול בחוקים. כשמערכת שלטונית משסה אלה באלה עדות וקבוצות, כשמערכת שלטונית בזה בעצמה ללשון החוק, לטקסים ולסמלים, לא פלא שאנשים בישראל מפגינים זלזול מוחלט. אווירת ה"יהיה בסדר" הפאסיבית משהו שאפיינה לא מהיום את עם ישראל, התדרדרה לאווירת "לא אכפת" לי אקטיבית.

אחריות אישית והענשה קולקטיבית

נושא האחריות הוא סוגיה כבדת משקל. ניתן להתבונן על שני סוגי מקרים: מקרה אחד הוא של אדם שנמצא בפעילות מאורגנת, ומקרה שני הוא אדם שיוצא באופן עצמאי לפעילות. בעוד שבפעילות מאורגנת המארגנים נושאים באחריות להתאמת הפעילות לתנאים בשטח ולמשתתפים ומצבם, הרי שניתן היה לצפות שאדם היוצא לפעילות עצמאית יהיה אחראי למעשיו וישא בתוצאות.

בפועל, ישנו טשטוש של האחריות האישית במקרה של פעילות עצמאית. הממסד עושה לאזרחים "טובה" ולוקח על עצמו אחריות, אך בסופו של דבר גורם למספר בעיות: א. הוא נכשל בלממש את אחריותו. ב. יוצר תרבות נוראה של חוסר אחריות אישית ו"ראש קטן". ג. מייצר חוקים ותקנות מוגזמים שהם בבחינת "כיסוי תחת" וענישה קולקטיבית. ד. זה בסופו של דבר עולה יותר כסף למשלם המיסים.

הרוב זוכה לענישה קולקטיבית בגלל רשלנות הן של אנשים שפעלו באופן עצמאי והן של כאלה שהיו אחראים על אחרים. דוגמאות יש למכביר: מספר נפילות של ילדים מחלון כיתה בבית ספר גרמו לכך שבתי הספר בישראל נראים כמו בתי כלא (מעניין – כשהייתי ילד היינו מתרוצצים במסדרונות פתוחים בקומה שלישית ונהנים מחלונות שקופים, ללא כל בעיה). תקנות התכנון מחייבות התקנת מעקה בקצה כל משטח הגבוה ב-60 ס"מ מסביבתו: ישראל הפכה לארץ הגדרות והמעקות. יום למחרת האירוע בנחל צפית, חסמה המשטרה את כל הכבישים המובילים לדרום הנגב, ללא כל הצדקה (ראיתי במו עיניי), ומנעה מאלפי ישראלים להגיע הביתה או לנפוש באילת ובים המלח לקראת סוף השבוע. בנובמבר 2011 קבע בית משפט, שרשות הטבע והגנים אשמה במחדלים שהביאו למותם של גולשי הסנפלינג בנחל קומראן ב-2007. לא פלא שאחרי האירוע בנחל צפית הודיעה רשות הטבע והגנים שכל מסלולי הטיול המסומנים בשמורות טבע במדבר סגורים לביקור מטיילים עד להודעה חדשה. גלגול אחריות בין גופים ממסדיים בישראל הם כבר מזמן פיצ'ר ולא באג.

 

נצורים בצומת הערבה

בין מנהיגות לציות להוראות

בתרבות המיליטנטית הישראלית, ובמיוחד בקרב בני אזור גיל ה-18, נושא המנהיגות קשור קשר בל ינתק, אך בעייתי, לפיקוד, פקודות וציות להן. האירוע שהתרחש בנחל צפית חשף סוגיה עדינה זו, ומעלה תהיות רבות על מהות המושג מנהיגות והנהגה. זהו נושא רגיש, בוודאי בהקשר לאירוע הטראגי של הטיול, אך הוא סימפטום לסוגיה רחבה יותר אליה נחשפים צעירים בישראל סביב שירותם הצבאי.

במכינה קדם צבאית קיים קונפליקט מובנה. מצד אחד היא מתנהלת במידה מסוימת ברוח הצבא, תוך אימוץ ערכים צבאיים של פיקוד, היררכיה, והיענות לדרגים גבוהים, ובכך שמה את חניכיה תחת לחץ חברתי של הסְכנה לחוקי מסגרת כזו, ומצד שני חניכיה אינם במסגרת צבאית, ונהנים ממידה רבה של חופש.

זאת ועוד, היות שחלק ניכר מהמכינות, ומכינת בני ציון בפרט, חורטות על דגלן את נושא המנהיגות, עולות שאלות על עצם מהות המושג מנהיג, ועיצוב דמותם של הצעירים כמנהיגים. בכלל זה היכולת לשרטט תמונת מצב באופן עצמאי, להפעיל שיקול דעת ולצאת נגד קונבנציות מקובלות.

תא"ל יואל בן פורת ז"ל, שהיה מפקד יחידת ההתרעה המרכזית של אמ"ן, החזיק בידיו ידיעה ברורה על פריצת מלחמה, ערב מלחמת יום הכיפורים. כקצין צייתן, הוא העביר אותה למפקדו – ראש אמ"ן, שהיה שבוי בקונספציה הידועה. עד יום מותו לא יכול היה בן פורת לסלוח לעצמו על כך שנמנע מלעקוף את בעל הסמכות ולהתריע ישירות מול גורמים בממשלה.

מכינת בני ציון כוללת בסעיף "חזון ויעד" את הפסקה הבאה: "בוגרי המדרשה ישרתו בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקדים וכקצינים, ישתלבו בעשייה בתחומי החינוך, הכלכלה, התקשורת, המשפט, התרבות, המדע, הביטחון, השירות הציבורי והפוליטיקה, ויפעלו מתוך תפיסה של אחריות על עתידו של עם ישראל.". פיקוד צבאי והנהגה אזרחית באותו משפט.

אני מנסה לשים עצמי במקומם של בני הנוער שהיו נתונים למציאות האמביוולנטיות אליה נקלעו: מצד אחד אני מתבונן במציאות בשטח ומבין שיש איום גדול שאורב מעבר להרים, ומחנכים אותי להנהיג ועלי לפעול, ומצד שני אני רוצה להוכיח את עצמי כחלק ממסגרת, הן מול המדריכים והן מול חבריי. ואולי אני בכלל לא רואה את התמונה כולה? זהו קונפליקט קשה מנשוא.

ארץ ישראל לפני עולם וטבע

קידוש ארץ ישראל לפני קידוש הטבע הוא סוגיה מהותית. התבוננות על המרחב מתוך אידיאולוגיה דתית-יהודית-ציונית במקום מתוך השקפה אקולוגית-הומניסטית-פיזית-גלובלית, אינה הולמת את התבנית המגוונת והמורכבת הקיימת במרחב של ישראל, ואינה מאפשרת הבנה עמוקה ורחבה של המציאות על פני כדור הארץ. סוגיה זו הולכת ומחריפה.

השורשים עמנו כבר שנים רבות. בבית הספר היסודי למדנו "מולדת", עד שגדלנו מספיק כדי ללמוד "גיאוגרפיה", וגם אז – במינון מינימלי, ובתיכון – מקצוע בחירה של כמעט "אין ברירה". מערכת החינוך בישראל לא באמת מכשירה את תלמידיה להכיר את העולם המגוון, הרב תחומי והכה מורכב בעידן הגלובלי, וגם האקדמיה נכשלת במשימה זו. כשהטרנד הוא ללמוד מתמטיקה וסייבר, או לבצר את המעמד המעורער – כביכול – של היהדות והציונות בישראל, מטבע הדברים מצטמצמים האופקים.

מעניין לבחון בהקשר זה את הלך הרוח של מכינת בני ציון תל אביב. הניתוח על מכינה מסקרן, כי חניכי מכינה נמצאים במצב בעל פוטנציאל גדול – הם כבר ספגו מטען של ידע וערכים במסגרת בית ספרית פורמלית, הם בוגרים דיים לעמוד על דעתם, והם רגע לפני "החיים עצמם". המכינה היא, אם כן, מסגרת מעצבת בעלת חשיבות עליונה.

הדברים המשתקפים מהטקסטים המובאים באתר האינטרנט של מכינת בני ציון תל אביב מדברים בעד עצמם:

פסקת "רקע והנחות יסוד" נפתחת במשפט "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו מובן מאליו." בהמשך מצוין, שהעמידה באתגרי המדינה נגזרת "בראש ובראשונה מהחוסן החברתי והלאומי", הנגזר "מקיומה של שכבת מנהיגות ערכית", שעוצמתה "נגזרת מבהירותה של הזהות הלאומית של חבריה, ממחוייבותם למורשת הערכית הלאומית, ומבחירתם בחיים של שליחות, מסירות ואחריות הסטורית – לאומית וחברתית.".

תחת פסקת "חזון ויעד" נכתב: " חזון המכינה הינו החזון של התנועה הציונית עבור העם היהודי: לקיים חברת מופת ריבונית בארץ ישראל.". "יעוד המדרשה הוא לגבש קבוצת אנשים צנועים, בעלי שאיפה לגדול ולהוסיף גדלות בעולם, שיהיו להם הרצון והיכולת ללמוד ולפעול להגשמת החזון הציוני. אנשים שיחיו ויפעלו מתוך תפיסה שהאחריות להגשמת החזון מוטלת על כתפיהם ויובילו את דור המנהיגות הבא של הציונות."

ולבסוף – "ידיעת הארץ היא הדרך לחיזוק אהבה לנופי הארץ, יושביה וההיסטוריה שלה. במהלך השנה רוכשים החניכים ביטחון עצמי לטיול עצמאי ומיומנויות טיילות וסיירות גבוהות."

עוד מעניין לעיין בדף מורי המכינה, ולהתרשם מהנושאים שהם מלמדים בה. הנה הרשימה המלאה כפי שמופיעה בדף: "חז"ל, כלכלה וחברה, סוגיות במשפט לאום וחברה, חסידות, תולדות הציונות, חברה וכלכלה, מידות ומסילת ישרים, ציונות יהדות פילוסופיה והחיבור ביניהן, עיונים בהגותו של מקיוואלי, מקרא ותרבות עברית, מבוא למלחמה, זהות ציונית, אקטואליה פוליטית ושלטונית בישראל, גישות לאלוהים, תולדות הציונות, קריאה באתיקה לשפינוזה, קולנוע ומדינת ישראל, יסודות החשיבה הליברלית, סיפורי חז"ל, לימודי ארץ ישראל, הסכסוך הישראלי ערבי, חז"ל סיפורי חכמים, קריאה בטקסטים יהודיים, פילוסופיה פוליטית, הגות יהודית, חז"ל והתורה שבעל פה, מנהיגות ישראלית, מבוא לחשיבה הכרתית, מנהיגים ומנהיגות בתנ"ך.".

גדל בישראל דור צעיר מוכשר ביותר, בעל מוטיבציה אדירה. מדוע לא לגדל דור של מנהיגים שיכולים להוביל את העולם בהתמודדות עם אתגרים של שינויי אקלים המגבירים את תופעות מזג האוויר הקיצוני? עם איבוד עשתונות טכנולוגי? עם זיהום עולמי של פלסטיק? עם צפיפות אוכלוסין מסוכנת?

מדוע ידיעת הארץ מקושרת להיבט רגשי אידיאולוגי ולא להכרת עובדות והבנת תהליכים?

איך אפשר לגדל "קבוצת אנשים צנועים, בעלי שאיפה לגדול ולהוסיף גדלות בעולם", כשבפועל מצומצם היעד להגשמת חזון ציוני, ותכני המכינה מתמקדים בנושאים יהודיים ציוניים וישראל, ללא כל פרספקטיבה לעולם, שלא לדבר על הכרת סלעי קיומנו תרתי משמע?

אז מה עושים עכשיו?

בשלב א' תוקם ועדה בין משרדית לתיאום הקמת צוותי פעולה רב פיקודיים של כל כוחות הביטחון. עם כל התקרבות ענן לאזור מדבר יהודה או מדבר הנגב, יפתח חמ"ל אזורי, ויוזנקו כוחות מיוחדים לנקודות מפתח, למניעת מעבר אנשים ברגל וברכב.

בשלב ב' יפותח מערך רחפנים שמתקשרים זה עם זה בגלים קוסמיים, שיתריעו על התקרבות שיטפונות. המערך יצויד במערכות בינה מלאכותית לניתוח ביג דאטה בזמן אמת, ויעביר התראות למרכז בקרה ממוגן וחסין ברד. עם הגעת התרעה, יסגרו שערים אוטומטיים את הקצוות של כל הוואדיות במדבר יהודה ובנגב וצופרים שימוקמו לאורך הקניונים ישמיעו התרעות עוצמתיות. כטב"מים שיזהו תנועת מטיילים סוררים בשטח יזעיקו רחפני-על שישלשלו רשתות ויוציאו מיידית את העבריינים מן הוואדיות.

בשלב ג' יפותח טיל-בלון שישוגר למוקד שיטפון, יתנפח בערוץ הוואדי ויחסום את השיטפון.

בשלב ד' יפותח מערך תפילות לעצירת שיטפונות, שיחליף את כל האמצעים לעיל.

ועתה ברצינות.

היקף הסוגיות שעלו כאן הוא רב תחומי ורב ממדי: גלובלי – מקומי, ממסד – פרט, שלטון – אזרח, אסטרטגי – טקטי, עובדתי – רגשי. הנה ניסיון לחלק את המסקנות למספר תחומי פעולה.

חינוך והכשרה – ידע ומיומנות

רבות מהסוגיות שעלו כאן נוגעות לנושא חינוך והכשרה. נתחיל בנושא חינוך להכרת הטבע והסביבה, ואגע בדוגמה אחת: סיפרתי ברישא על כך שחוויות המדבר הראשונות שלי הונחו על ידי מסגרת החברה להגנת הטבע. גם בתחום זה חלו שינויים מרחיקי לכת. החברה להגנת הטבע איבדה את מעמדה כמובילה בנושא הטבע בישראל, בכל התחומים. גם בהעדר מתן מטריה למאבקים סביבתיים באזורים שונים, וגם באיבוד ההגמוניה על הדרכת הטיולים. חברות פרטיות רבות מדריכות כיום טיולים בישראל מתוך מטרה עסקית גרידא, וחסרה תחושת השליחות והעניין שהייתה כה ייחודית לחברה להגנת הטבע בזמנו.

גיאוגרפיה הוא אחד המקצועות החיוניים ביותר בעולם הגלובלי והרב תחומי בו אנו חיים. תכניות הלימודים, כמו גם מעמדו של המקצוע חייבים לעבור שדרוג, וכמו בכל תחום לימודי, תהליכי החקר והלימוד החווייתי חיוניים.

במסגרת זו יש לשאול שאלות על הטיולים הבית ספריים שנערכים בארץ. מה מטרתם? האם נכון לחייב את כל התלמידים להשתתף בהם? אולי כדאי לערוך מספר אופציות של דרגות קושי בטיול כדי שכל תלמיד ימצא את המסלול המתאים לו ולא יהיה מתוסכל מהשתרכות מאחור? מי ראוי שידריך טיולים?

בהקשר זה, מיומנויות לטיול, ניווט, התמצאות ואף הישרדות, חיוניים בסביבה בה אנו חיים מכמה סיבות: האטרקטיביות של ישראל לטיולים; מגוון הנופים ומסלולי הטיול, שחלקם מאתגרים למדי; תנאי מזג אוויר קיצוניים שמתרחשים בכל עונות השנה; הסביבה הטכנולוגית המנוונת מיומנויות אלה.

מורה להיסטוריה מתיכון במרכז הארץ מדריך טיול בית ספרי וממחיש לתלמידיו בדרך יצירתית את הגיאולוגיה הייחודית של הרי אילת

חשיבה גלובלית

המערכות בישראל חייבות לשנות גישה, ולהתחיל להתבונן על הנעשה בעולם ובסביבה, להנחיל ידע וערכים אוניברסליים החל מגיל צעיר. ללא התייחסות המבוססת על ידע ותהליכים, ליחסים שבין אדם לאדם ובין אדם למקום (במובן הרחב של המילה), לא ניתן להתקיים בסביבה שהולכת ונעשית מאתגרת.

אחריות אישית

נושא האחריות האישית בישראל חייב לעבור שינוי מהותי, הן ברמה החינוכית-התנהגותית, והן ברמה המשפטית – אדמיניסטרטיבית. המצב כיום יצא מכל פרופורציה הן בקשר להתנהגות ישראלים, והן בקשר להתנהלות הממסד. לא יתכן שבגלל חוסר אחריות של בודדים, של מארגנים או של נושאי משרות ציבוריות, הקולקטיב נענש בהצרת צעדיו ובבזבוז כספי ציבור, שלא לדבר על השפעות סביבתיות של אמצעי הגנה פיזיים מוגזמים עד כדי גיחוך, נגד אנשים שעושים שטויות. אין מערכת שיכולה להיות Idiot proof, והמרדף אחרי מיגון העולם הוא חסר תוחלת. גם לא צריך לזלזל ברוב האנשים.

הגדרות אחריות חייבות להשתנות, ואנשים צריכים לקבל אחריות על עצמם ולשאת בתוצאות. נוהל החילוצים חייב להשתנות. הגיע הזמן שאנשים ומוסדות יקבלו חשבון לתשלום אחרי חילוץ.  זה המקום בו ראויה הפרטה – מי שאינו מיומן ולא סומך על עצמו מוזמן לרכוש פוליסת ביטוח.

העצמה ולא חסימה

תפקיד הממסד צריך להיות להכוון ולסייע לאזרח הנושא באחריות אישית, במיוחד כשהתנאים בשטח משתנים. לתת לו את כל הכלים לחוות את החוויות החיוביות שהוא שואף אליהן ולאפשר לו לשוב הביתה בשלום, ולא להצר את צעדיו.

אומת ההייטק יכולה לפתח אמצעים "רכים" כגון אפליקציות להתרעה והכוונה. קבוצות ופורומים אינטרנטיים יכולים להפוך למסגרות למידה, הכשרה והתרעה. המשטרה צריכה להציב שלט או ניידת להכוונת תנועה במקרה הצורך במקום בו ניקוו מים על הכביש, במקום לסגור את כל כבישי הנגב.

אווירה שלטונית חברתית

לא ניתן להתעלם מהשפעת הלכי הרוח הנושבים מחברי מוסדות השלטון, על התנהגות אנשים בישראל. ערכי הזלזול והשיסוי זולגים מלמעלה ומחלחלים לנקיקים העמוקים ביותר בחברה הישראלית. ללא שינוי מלמעלה, נמשיך לראות תוצאות עגומות בשטח.

איפוק וצניעות

האיפוק והצניעות שנעלמו מהנוף הישראלי הם תופעה חברתית בעייתית שאי אפשר לפתור ביום אחד. היא תלויה בסעיף הקודם, היא תלויה באופי הישראלי, כמו גם בתהליכים גלובליים כגון אימוץ ערכי המטריאליזם וסגידה לטכנולוגיה.

ראוי לזכור את הנאמר בבראשית, ג', י"ט: "…כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב".

צפון הערבה רחוצה וצבעונית לאחר גשמי סוף אפריל 2018