בקיץ החולף חוויתי שני אירועים בחוץ לארץ הנוגעים לשואה ולתקומה. את האירוע הראשון חוויתי כמשתתף – צעדתי בעקבות יהודים שאחרי מלחמת העולם השניה נאלצו לחצות ברגל את הרי האלפים בדרכם לארץ ישראל. את האירוע השני חוויתי מהצד – ביקרתי בוורשה בפעם הרביעית, ולא ניתן היה להתעלם מהנוכחות המוגברת של משלחות בני נוער בעיר. ההתבוננות על שני האירועים זה מול זה, מספקת תובנות משמעותיות בנוגע לזווית הישראלית של אירועי שואה ותקומה המתקיימים באתרים בהם התרחשו באירופה. בעיקר עולה בעוצמה השאלה אודות הצורך במסעות בני הנוער בפולין, לאור אלטרנטיבות שלטעמי נושאות עמן מסר פרודוקטיבי בהרבה.

פולין

הביקור הראשון שלי בפולין היה בשנת 2012. הייתה זו נסיעה תיירותית, והאתרים בהקשר יהודי בהם ביקרנו היו ורשה, קרקוב ואושוויץ. שלושת האתרים מציגים שלוש זוויות מבט שונות ליהדות פולין. בקרקוב נוכחים עד היום החיים והתרבות היהודיים. אושוויץ זה הניגוד המוחלט – אתר של השמדה ומוות. ורשה היא המאתגרת מכולם: אין בה זכר לחיים היהודיים, שכן שכונת היהודים מוראנוב שוטחה עד עפר ובמקומה נבנו שיכונים חדשים בשנות החמישים.

אנדרטה מנותקת הקשר סביבתי ונרטיבי בוורשה

 
מחנה אושוויץ-בירקנאו הוא אחד האתרים המזעזעים בתבל. המבנים והמוצגים האותנטיים לא משאירים אף מבקר אדיש לאחת הזוועות הנוראות שידעה ההיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, כבר בביקורי ב-2012 תהיתי אודות הצורך העז לקחת בני נוער לחוות את החווייה במקום, לא כל שכן להתעטף בדגלי ישראל בהפגנתיות.

מסעות הנוער לפולין החלו עוד בשנות השישים, אך הפכו למפעל של ממש החל בסוף שנות השמונים, עם ייסוד "מצעד החיים" וגיבוש מסגרת למסעות על ידי משרד החינוך. ברבות השנים הלך וגבר הפולמוס סביב המסעות הללו, וכיאה לשיעור חברה, ערך "מסע בני נוער לפולין" בוויקיפדיה כולל פרק מפואר של בעד ונגד, בו מספר הטיעונים נגד גדול משמעותית מהטיעונים בעד. הנושא גם זכה להתייחסות באחד המערכונים הסטיריים המבריקים ביותר של "החמישיה הקאמרית" כבר בשנות התשעים. אבקש אם כן להוסיף את תרומתי בנושא ה"נגד".

הביקור בוורשה באוגוסט 2018 הבהיר באופן בולט את האבסורד במסעות הללו. הביקור בבירה הפולנית, לא רק שלא תורם להבנת האירועים ההיסטוריים, אלא מייצר מצג מבלבל (שבאופן אישי גרם לי לערוך במקום את פרויקט הגמר בלימודי ארכיטקטורה). הביקור ב"גטו ורשה" נערך בשכונה עירונית פסטורלית ושלווה, שנבנתה אחרי שבתי השכונה המקורית נהרסו על ידי הנאצים בתום המלחמה. מספר אתרים בהם רואים שרידי חומה אינם מאפשרים להבין את ממדי הגטו, את הצפיפיות שהייתה בו ואת התנאים בהם חיו תושביו. זאת ועוד, אין כיום כל זכר לחיים העשירים והתוססים של הקהילה היהודית של העיר. האנדרטאות הפזורות במרחב עוסקות בעיקר במוות ובמרד גטו ורשה, שאף הוא הסתיים במפלה רבתי. "כיכר השילוחים" מובילה לקומפלקס בתי מגורים ולקניון הפופולרי "ארקדיה". בני הנוער הישראלים, פשוטו כמשמעו, מטיילים בוורשה מקניון (Złote Tarasy) לקניון (Arkadia), ובדרך עוברים בשכונת מגורים שהייתה פעם משהו אחר.

מלבד חוסר האותנטיות בביקור בוורשה, אופי המסע אינו מאפשר תהליך גילוי עצמאי, החיוני לחווייה עמוקה. טיול קבוצתי גדול אינו אפקטיבי באף מקום, על אחת כמה וכמה במקום שדורש מבט מעמיק והרהור. במקרה כזה אין פלא שהמסעות הללו הופכים לבילוי חברתי או פריקת עול הרחק מהבית.

היבט נוסף של טיול בקבוצה גדולה, שאינו ייחודי דווקא לפולין, הוא שקבוצה גדולה הופכת לסגורה בתוך עצמה ולא מתאפשרת אינטראקציה עם בני המקום. בני הנוער מוקפים מאבטחים ישראליים, שחושבים שהם נמצאים בשטח טריטוריאלי ישראלי סטרילי או לפחות באוהל המחלקתי שלהם בגולני. נהרות האדם הישראליים האלה גודשים את רחובות ורשה באופן ברוטלי למדי ומייצרים אווירה לא נעימה סביבם.

האם זו הדרך ללמוד ולהרהר אודות המראות והקורות את יהודי ורשה?

נוצר מצב בו בני נוער ישראלים "עושים את פולין". עד כמה פתוחים בני הנוער האלה להבין את פולין עצמה ומה עבר עליה כמדינה בכלל במלחמת העולם השניה? כמה מבני הנוער יודעים לפני ואחרי המסע, שבפולין מתו בזמן המלחמה כ-6 מיליון איש, כ-3 מיליון מהם יהודים וכ-3 מיליון מהם נוצרים? עד כמה זה באמת משנה אם היו יותר פולנים שהסגירו יהודים או הצילו יהודים בתקופה איומה כל כך בגלל מעשי אויב חיצוני? האם מספרים לבני הנוער על הימים הקשים שבאו על תושבי פולין בשנים שלאחר המלחמה, בשלטון קומוניסטי קשוח ואחר כך בממשל צבאי מדכא?

אזרחים מפגינים מול בית המשפט העליון במחאה על התערבות הממשלה במינוי שופטים, 23.8.2018. נשמע מוכר?

אנדרטת מרד גטו ורשה כמאפיין האבסורד

שיא האבסורד בקשר לנרטיב השואה בפולין מתרחש אל מול האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה שעיצב האמן נתן רפופורט. האנדרטה הוקמה ב-1948, חמש שנים בלבד לאחר המרד, בעת שהאזור – מה שהיה השכונה היהודית של ורשה – היה ערימות אבנים. לימים נבנו מאחוריו ומצדדיו שיכונים, ומלפניו קוביית זכוכית ובה המוזיאון היהודי. האנדרטה של רפופורט הפכה לאובייקט נערץ, מהפנט אפילו, ומולה נערכים טקסים המביעים את עוצמתו ותקומתו של העם היהודי. שירת הימנון התקוה והנפת דגלי ישראל הם מחזה נפוץ בטקסים אלה.

אמנם פרצופים דרמטיים יצוקים בברונזה הם מחזה עוצמתי, אבל מן הראוי לזכור את תפקידו של מרד גטו ורשה שנמשך חודש אחד, במאות שנות חיי הקהילה היהודית ובשש שנות מלחמת העולם השניה. אזור האנדרטה והמוזיאון היו לב שכונת מוראנוב, מרכז הקהילה היהודית השוקקת של ורשה. באוקטובר 1940 החלה בניית הגטו, ובשיאו נדחסו לשטח של 4 קמ"ר כמעט חצי מיליון יהודים. כ-100,000 מהם מתו מרעב וממחלות בגטו. בקיץ 1942, כשנתיים לאחר הקמת הגטו, התרחשה "האקציה הגדולה" – כ-300,000 מתושבי הגטו נשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם. בינואר 1943 התחדשו השילוחים, ואז החלה התנגדות יהודית, שהגיעה לשיאה באביב 1943. שני ארגונים מקומיים, ארגון צבאי יהודי (אצ"י) והארגון היהודי הלוחם (אי"ל) פתחו במרד נגד הנאצים. בעת הזו שהו בגטו כ-60 אלף יהודים. הקרבות הסבו נזק זניח לנאצים, והאיצו את המאמץ הנאצי לסיים את חיסול יהודי ורשה: הנאצים פוצצו את בית הכנסת הגדול של ורשה בטקס חגיגי ב-16 במאי 1943 והכריזו על חיסול הגטו. היהודים ששרדו את המרד נשלחו למוות בטרבלינקה. לאחר מכן הקפידו הנאצים להרוס בשיטתיות את כל המבנים באזור שהיה השכונה היהודית.

היציאה למרד לאחר שרוב הקהילה כבר נספתה הייתה בבחינת קרב של כבוד אחרון. אך האם זהו הסיפור המייצג אותו ראוי להעלות על נס ולהפכו לסמל הגבורה במלחמה?

הגבורה האמיתית היא החיים המשגשגים שפיתחו היהודים בפולין, והמאמצים העצמאיים להינצל: כשבאו על יהודי פולין צרות המלחמה, אף אחד לא עזר להם, ויש לומר שהם גם לא עזרו במיוחד זה לזה. הקהילה דה פקטו התפוררה וכל אחד דאג לעצמו במלחמת הישרדות עצמאית. אלפי עדויות של שורדי שואה מלמדות אותנו שמעשי הגבורה האמיתיים היו עצמאיים: של אלה שהצליחו לארגן אוכל, למצוא עבודה מחוץ לגטו, ואף לברוח, בין אם כדי להשהות את הקץ או לצאת לגמרי ממצב הביש. כשהקהילה החליטה להתאחד ולמרוד כבר היה מאוחר מדי, וגם אז נושא ההתגייסות לא היה מובן מאליו – הנרטיב על שני הארגונים שלחמו במקביל ולא בהכרח יחד, אינו סיבה למסיבה.
כמו סיפור מצדה, יש משהו רומנטי בהעלאה על נס של סיפור ה"מעטים מול רבים". אבל מן הראוי לראות את הסיפורים הללו בהקשרם, ולבחון אותם לאור אירועים אחרים, כאשר באים לאמצם כאירועים סמליים מעוררי מוטיבציה. ראוי לתהות אלו מהם מייצגים סיטואציה שעדיף אולי שהייתה מסתיימת במצב של "להפסיד בכבוד", ואילו אירועים מייצגים מעשי גבורה שהסתיימו בחיים חדשים.

אי אפשר שלא להתעלם מההקבלה המקאברית למצב של ישראל היום. אחרי שבעים שנה של עצמאות אנחנו כובשים את פולין עם דגלים והימנון כדי לבסס את ניצחוננו וקיומנו, כאשר בימים אלה אנחנו הורסים בעצמנו את הערכים הבסיסיים עליהם נוסדה המדינה. האדישות של החברה ככלל (אם אפשר בכלל להגיד "כלל" על החברה הישראלית) והתנהלות ה"כל אחד לעצמו", מעולם לא היו בולטים יותר, ואם וכאשר קבוצה נרחבת ומשמעותית תקום ותעשה מעשה, יתכן שיהיה מאוחר מדי.

לפיכך, יש בזה מן הצביעות לנופף בדגלי ישראל כקולקטיב ולהתהדר בגבורה על אדמת פולין שסבלה בעצמה, כשישראל כבר בת 70, ובתוך תוכה מתבצע תהליך עצמי של כתישת ערכים וגישת "אני ואפסי עוד" על כל המגרש.

יאן קרסקי, לוחם מחתרת פולני, שדיווח לבעלות הברית על זוועות השואה, משתומם לנוכח ארוחת החמגשיות המוגשת לקבוצת בני נוער ברחבת אנדרטת מרד גטו ורשה

העלאה על נס של תקומת שורדי השואה

הנהייה אחר אירועים הקשורים למוות כסמל להתהדר בו מוזרה עוד יותר על רקע התעלמות כמעט מוחלטת מאירועי התקומה: קורותיהם של כ-300,000 פליטים יהודים שורדי שואה, שהסתובבו באירופה לאחר מלחמת העולם השניה. רבים מכירים את מפעל ההעפלה שהיה מאתגר לכשעצמו – הגעה מחופי אירופה לישראל (בד"כ כולל "נופש" בקפריסין באדיבות האנגלים החביבים), אולם כיצד בדיוק הגיעו היהודים מרחבי אירופה אל ערי החוף?

היה זה ארגון "הבריחה", אשר פעל באירופה לאחר המלחמה בעזרת פעילים מקומיים ויהודים שנשלחו מישראל, כדי לקבץ את היהודים למחנות מעבר ולהוליך אותם בדרכים לא דרכים אל אוניות המעפילים, שכן הבריטים השפיעו על מדינות אירופה לחסום את דרכי הפליטים עוד באירופה (ולזכותם ייאמר שהם לא היו סקפטיים). אחד הסיפורים המאלפים בהקשר זה נוגע לכ-5000 יהודים אשר חצו ברגל את הרי האלפים מאוסטריה לאיטליה בקיץ 1947, כדי להגיע לישראל. על הסיפור הזה כתבתי לא מעט, ולאחרונה הפקתי סרט המספר את הסיפור:

בשנים האחרונות, דורות ההמשך של אלה אשר חצו את האלפים מגלים את הסיפור, והופכים אותו למורשת תקומה וגבורה משפחתית. זאת ועוד, ישראלים רבים נוספים שמגלים את הסיפור, רואים בו סיפור עם ערכים אמיתיים של גבורה ותקומה – המאמץ של השורדים להגיע בכל מחיר לישראל, והחיים החדשים שבנו בה ובכך יצרו את המדינה הצעירה.

נוצר מצב אבסורדי ואף מביך, שהמסע השנתי לחציית האלפים לזכר אותם יהודים, מאורגן על ידי אוסטרים, המביעים בכך הערצה למפעל תנועת "הבריחה" ולאלה שצעדו לחיים, ואילו בישראל הסיפור אינו מוכר כמעט וממתין ליחס הולם בקרב רשויות חינוך ותרבות.

אז מה עושים

המסר המרכזי הוא להפוך את החוויות הנוגעות לקורות היהודים באירופה מקבוצתיות למשפחתיות. בנוגע לפולין, הגיע הזמן לחדול מהמסעות המאורגנים, אשר לדעת רבים חסרונותיהם עולים על תועלתם. פולין הפכה לנגישה מאוד מבחינת טיסות, ויהיה אפקטיבי יותר אם חוויית פולין תעשה במסגרת יחידנית-משפחתית, בעזרת חומרי הדרכה הזמינים למטיילים העצמאיים.

במקביל, יש להביא לתודעה סיפורי גבורה מייצרי חיים, שניתן ללכת בעקבותיהם, תרתי משמע. המסע לחציית האלפים הוא רק דוגמה אחת שלצידה הנאה מפעילות הליכה ונוף נהדר, אבל אפשר למצוא עוד רבים כאלה: התחקות אחר מסלול חיים של שורד שואה ממקום חייו אי שם באירופה דרך אירועי השואה, סיפורי מעפילים, קורותיהם של אלה שבנו את מדינת ישראל וייסדו את ערכיה.

שלושה דורות לחוצי האלפים מאוסטריה לאיטליה ב-1947, נערכים למסע השחזור, 2018

במעבר ההרים קרימל בגובה 2,634 מטר. שורדי השואה היהודים הלכו כאן בשלג ללא ציוד מתאים בדרכם לחיים בארץ ישראל

 
אין באלה מכדי להפחית מהצורך לזכור את אירועי השואה, וככל שהשנים חולפות הצורך הזה עז יותר. ואולם, יש לאזן בין הצורך הזה – לאור קיומה של מדינת ישראל המתיימרת להיות מדינה עוצמתית – לבין השאיפה להשתמש בחיים כמושא להעלאה על נס.