מרץ 1979 היה אחד החודשים המרגשים בתולדות מדינת ישראל. אופורי כמעט. כשנה וחצי לאחר הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים סאדאת בישראל, וכחצי שנה לאחר אישור הסכמי קמפ דייוויד, נשא נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר נאום בכנסת ב-12 במרץ, וציין ש"שני העמים מוכנים עכשיו לשלום". עשרה ימים לאחר מכן אישרה הכנסת את הסכם השלום, וב-26 במרץ נחתם ההסכם על מדשאת הבית הלבן, במעמד ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, מנחם בגין ראש ממשלת ישראל ואנואר סאדאת נשיא מצרים. מרץ 1979 נחתם באירוויזיון יוצא דופן בירושלים, בו הפך השיר הללויה לתרועת האופטימיות.
ארבעים שנה לאחר מכן, השלום עם מצרים הוא אחד המהלכים האסטרטגיים המשמעותיים במזרח התיכון. ישראל מתכוננת לאירוויזיון נוסף, אבל הזמירות כבר לא אותן זמירות, ולנוכח המחל של היום, מנחם בגין לא יכול עוד אפילו בקברו.
אני משתף אתכם הפעם בשני מכתבים שכתב לי סבא ירוחם משל היישר מהכנסת, בתקופה בה שימש כחבר כנסת מטעם מפלקת העבודה.
האחד, מכתב שכתב לי מהכנסת ב-12 במרץ 1979 החגיגי. הייתי אז בכיתה א', וענייני דיומא היו ממני והלאה, אבל משהו מהאווירה האופטימית ששררה בעקבות הסכם השלום עם מצרים בכל זאת הורגש.
שנה וחצי קודם לכן, חלק עמי סבא את התרגשותו רגע לפני הרגע הבלתי יאמן בו נשיא מצרים אנואר סאדאת נכנס לנאום בכנסת. את המכתב הזה בוודאי הקריאו לי, וספק אם הבנתי את גודל ההתרגשות…
מכתבים מזמן השלום עם מצרים, מרגש.
בברכה, אברהם.