בלוג

מיסוך הציבור

אתמול כיסה אבק צהבהב מרהיב את דרום הארץ, ואילו את צפונה אובך אפור משעמם שהסתיר עננות מעניינת. קצת עיבוד תמונה והנה התגלתה הדרמה האמיתית בשמים. אבל האובך האמיתי הוא הקורונה שמשמשת למיסוך דעת הציבור על ידי אינטרסנטים שונים, ו/או סתם מדינה שלא יודעת לצאת מהבוץ שהכניסה את עצמה אליו.

איבוד נתונים

גם התקשורת כבר הבינה שהסתרת הנתונים אודות הקורונה מהציבור (ככל שיש בכלל כאלה בעלי תוקף מדעי או תוקף הגיוני כלשהו) אינה תורמת להתמודדות נכונה עם המצב. הורחבה הבמה לאופוזיציונרים שצועקים "המלך עירום". במקביל הציבור מתחיל לפקפק בהנחיות. כמה מפתיע – כשאין רציונל, כשאין קבלת החלטות המבוססת על נתונים, אמון הציבור נגמר.

תנו לעבוד בארץ הזאת

אנו עובדי המגזר הציבורי היינו אמורים לשוב לעבודה לאחר חג הפסח. והנה הממונה על השכר במשרד האוצר ויו"ר ההסתדרות גיבשו הסכם קיבוצי לתפארת שהאריך את שהייתנו בבית עד לסוף חודש אפריל. הפעם, ב"חופשה בתשלום שכמחציתה על חשבון יתרת ימי החופשה הצבורה של העובד וכמחציתה על חשבון המעסיק".
על אף שמחמיא לי מאוד שמשלמים לי על כחצי מזמן המנוחה בבית, קצת מעליב לגלות שבאותו הסכם מציינים ש"ההבנות מאפשרות למגזר הציבורי לשמור על רמת תפקוד השירות הציבורי ההולמת את העת הנוכחית". כלומר אם רמת תפקוד הולמת נמשכת בזמן שאנחנו לא עובדים, אולי אנחנו לא באמת נחוצים.
בהמשך הידיעה מספר יו"ר ההסתדרות ש"המגזר הציבורי היה הראשון להירתם מתחת לאלונקה". ובכן כדאי אולי לעדכן את היו"ר הנכבד, שלהירתם משמעו לעבוד ולא לשבות. אולי תועיל בטובה ההסתדרות לפעול לתשתיות עבודה מהבית במגזר הציבורי המיושן. אבל כנראה שלפוליטיקאים, שרגילים לזה שמשלמים להם בשביל לא לעשות כלום, לא מזיז לסחוף גם את ציבור העובדים לגישה הבזויה הזאת.

אנשים משתגעים בבית

יש כאלה שלא כל כך יודעים מה לעשות עם עצמם לבד או בזוג. אלה שהתריעו נגד סכנות הסגר צודקים, וכבר יש ידיעות חדשותיות על עליה באלימות משפחתית גם בארץ וגם בעולם.

הבדל של ימים והרים

האכיפה האגרסיבית שמבצעת המשטרה בים, נגד עברייני הנחיות שאינם מתאפקים לסוך את גופם בנוזל המלוח (או המתוק בגרסה הכנרתית), זכתה לקיתונות של ביקורת. למרות שצעדי האכיפה שהופעלו נעו בין אגרסיביים מדי למביכים, הרי שאני יכול להבין את החשש. ים הוא מקום שמזמין התקהלות. יש משהו בכל רצועות חופי הים בעולם, ובמיוחד בערים, שהופכים למגנט אנושי. רוב האנשים אוהבים את הים. לכן בטוחני, שכאשר יפתחו את חופי הים לשהות ורחצה, יגיעו אנשים בהמוניהם, ולא ניתן יהיה לשלוט בריחוק החברתי המתבקש (ככל שאכן צריך כזה).
ההבנה הזו חידדה אצלי תובנה רחבה יותר:

חופים להתקהלות, הרים להתבודדות

אמנם בהרים יותר קשה להתקהל מפאת האתגרים הטופוגרפיים, אך יש בזה הרבה מעבר לזה, וזה נוגע לנפש האדם: יש טיפוסים של ים, יש טיפוסים של הרים – תרתי משמע… אתן כאן הכללה גסה – הים המישורי עם המבט האינסופי אל תנועות הגלים וצלילי המים מזמין מאוד מנוחה ורגיעה. ההר, על מגוון צורותיו ושיפועיו, מזמין מאוד מאמץ והרפתקה. את המאמצים ההרריים קשה לעשות בקבוצה גדולה, והם מזמינים פעילות בקבוצה קטנה או יחידנית. המאמץ ההררי מביא עמו חוויה רוחנית, ולא בכדי, אתרים רוחניים רבים, כמו גם אתרי התבודדות, שוכני בראש פסגות.
השילוב המוצלח הוא כמובן מקום של הר וים, שמאפשר גם וגם. יש לנו בישראל ארבעה כאלה, כל אחד מיוחד בפני עצמו: מדבר יהודה ומצוק ההעתקים מול ים המלח; חיפה והכרמל מול הים התיכון; הרי אילת והעיר אילת מול מפרץ אילת; העיר טבריה ורכס פוריה מול הכנרת.
ככל שחולפים הימים והמציאות האנושית בישראל נעשית מקוממת יותר, חשיבות הפיצ'רים הטבעיים הללו עולה.

מסע דילוגים מליד של בית לליד של בית

השבוע נדדתי מבית משפחתי אחד למשנהו, ועל הדרך בנתיבי הגליל התחתון גמעתי בצמא את מראות האביב המתקדם, שמשנה את צבעי העולם מירוק לירוק קצת יותר בהיר עם סימני צהבהבות. מעל התבור הופיעה הילה מוזרה (לסמארטפון או למשיח שלא הגיע פתרונים), ובטבריה הכנרת מלאה והעיר ריקה (במחשבה ראשונה עצוב, במחשבה שניה לא רע).

דלק כמו חול ואין מה לאכול

אתמול מילאתי דלק במחיר 4.73 שקלים לליטר. זה מחיר שנת 2003, אך עדיין לא משקף את ירידת מחירי הנפט בעולם, שצללו עד כדי מחיר שלילי. אולי פשוט תוותרו על המיסים רק לכמה זמן, ושלמו לנו כדי שנמלא דלק? סתם בשביל הקטע.

סגר עד אחרי ל"ג בעומר?

יש לי תחושה שהשארת מגבלת המרחק מהבית נובעת מרצון להחזיק קצר בעיקר אוכלוסיות מועדות לפורענות בימים הנוראים הבאים עלינו – יום העצמאות, ל"ג בעומר ומה שביניהם.