מלחמת התשה – שלטון נלחם בעמו
העם עייף. העם תשוש. מדיניות מתמשכת של עמימות, חוסר שקיפות, חוסר החלטיות, מידע חלקי ביותר, הוראות סותרות ומזגזגות. כל אלה שמטו את תחושת הבטחון של הציבור והתישו אותו. במציאות כזו אי אפשר לדעת מה יהיה אפילו בעוד שבוע. אי אפשר לתכנן למעבר לעוד שבוע. העם נכנס למוד הישרדות. חיים מעכשיו לעכשיו. היבט נוסף להסתכל על זה הוא תחושת הייאוש שהשתלטה על הציבור ו"חוסר האונים הנרכש", אותה מיטיב לתאר פרופ' יורם יובל. חבל שהציבור לא משנס מותניים למאבק אמיתי, שכן המצב רק ילך ויחריף כך. אדישות הציבור היא זו שסוללת את הדרך לשחיתות השלטונית.
זריעת ההיסטריה והתגובה המוגזמת
פתאום לא מעט מומחים מדברים על כך שהתגובה הייתה מוגזמת. איפה הייתם כשקומץ מומחים צעק "המלך עירום"? איפה הייתם כשאנשים מהשורה, שהסדר וההגיון בראשם, תהו על מה ולמה? אולי אפשר היה למזער את הנזק? למנוע את הטיפולים משמרי הבריאות שלא נעשים? את הבדיקות לגילוי מוקדם למחלות קשות שלא מבוצעים? למזער את אפקט הבדידות הרה הגורל?
הנה כמה דוגמאות: פרופ' עידית מטות, מהנהלת מטה הקורונה בבית החולים איכילוב, במתקפה קשה על משרד הבריאות; מודל של 3 פרופסורים מוכיח: הסגר בישראל היה מיותר; האם באמת היה צריך סגר כדי להילחם במגפה?
בחזרה לעתיד
חזרנו למחירי הדלק של שנת 2002. מישהו זוכר שבדרך מחירי הדלק הגיעו פעם ל-7 שקלים לליטר?
סוף אפריל 2020 – הטירלול חזר לכבישים – מה שהיה הוא שיהיה
נסיעה מנהלתית מחיפה לתל אביב. נהגים לחוצים עוקפים בפראות, נצמדים מאחור. מהרצליה עומס תנועה. הטירלול השגרתי חזר למחוזותינו. איש איש לעצמו – ממרפסתו למכוניתו. עזרה הדדית עאלק.
ראשית מאי 2020 – מחרמון ועד אילת
שלהי הסגר צויינו בנסיעות ארוכות אל קצוות הארץ, על מנת ליהנות מיופיו של סוף אביב שאחרי חורף נדיר. דרומה הצטרפתי לסקר צומח בדרום הרחוק, אל דרום ערבה ירוקה על רקע הרי אדום.
צפונה הגעתי למרגלות החרמון ומעל ברכת רם לרכיבת אופניים לציון הסרת מגבלת המרחק על פעילות גופנית.
2.5.2020 – העם נגד המנותקים
השתתפתי בהפגנה בחיפה במסגרת הפגנות "העם נגד המנותקים" בכל רחבי הארץ: "רוצים צדק ולא צדקה", "שלטון העם ולא שלטון ההון". אחד הדוברים בהפגנה היה ד"ר בשיר כרכבי, מנהל אגף אשפוז – טיפול נמרץ לב וקרדיולוגיה במרכז הרפואי כרמל. כרכבי היטיב לתאר את האבסורד: מערכת הבריאות הציבורית הוזנחה מזה שנים, ובמקביל התפתחה תעשיית הבריאות הפרטית. אלא שכעת במשבר הקורונה מי נדרש להיערך לאשפוז חולי קורונה? כמובן רק המערכת הציבורית.
4.5.2020 – תום הפגרה והשיבה לעבודה
היום הסתיימה פגרת (פיגור?) הקורונה הכפויה, ושבתי לעבודה בעיריית חיפה. בצהרים יצאתי לרחובות הדר הכרמל לפיקוח שימור מבנים, ולקנות אוכל. למרות שליטשתי את כישורי הבשלנות בשבועות האחרונים, הרי שהתגעגעתי לגיוון הטעמים, ובעיקר חשתי צורך לתמוך בעסקים העצמאיים הקטנים ברחוב, המפרנסים אנשים כמונו. חוץ מזה, כעובד ציבור נראה לי שזו העת לשמש דוגמה אישית, בוודאי באזור המשווע להתחדשות עירונית. היום הלכתי לחנות האוכל הביתי ברחוב יחיאל וקניתי סלט וינגרט, פלוב וכרוב ממולא. היה טעים כרגיל. אצל מי אתם אוכלים בימים אלה?
