הסגר תם, ואיתו מסקנות מעניינות על חוויית הסגר הישראלית. עבור לא מעט מאיתנו, היה הסגר, כך מתברר, הזדמנות לתרגל אורח חיים רגוע ומחובר יותר לעצמי, למשפחה ולסביבה הקרובה אותה גילינו מחדש. תהיתי האם באמת יתחולל שינוי מהותי כלשהו באופן נרחב יותר בישראל. הסקפטיות בנושא זה ליוותה אותי עוד בשלבים הראשונים של הסגר, וקיבלה תימוכין כשההגבלות התחילו להשתחרר, ועם ישראל החל לשוב לסורו. תקופת הרוגע של הסגר פינתה מקומה לא רק לשגרה המעיקה, אלא להחרפה ממשית במצב הפוליטי חברתי בישראל, שהיה גם ככה מעורער. לא שבאמת אפשר היה לצפות למשהו אחר. מערכת טובה יודעת ללמוד ולהשתפר בעת משבר. מערכת רקובה לא משתפרת במשבר, כי אין לה כל כלים לעשות זאת, והיא צוללת לתהומות עוד יותר.
תום הסגר, ומה שנראה כמו היחלשות גל הקורונה, ככל שהיה כזה, הוא שחר של יום קורונה חדש. הקורונה התודעתית. ניצול "מצב החירום" שמעולם לא באמת היה ולא היה צריך להיות, לטובת צרכים פוליטיים מסוכנים של רמיסת הדמוקרטיה וזכויות האדם. המשך זריעת הפחד בציבור, והפעם באיום יומיומי מפני "גל שני" כשכל הנתונים מראים אחרת, תוך התעלמות מכוונת אפילו מבדיקות סרולוגיות שכבר מראות שהחשיפה לנגיף היתה נרחבת עם שיעור תמותה זניח.
כל זאת כשהמשק מדמם מבחינה כלכלית. תשתיות התחבורה לא מתפקדות ולאף אחד לא אכפת. הממשלה, הכנסת ורשויות ציבוריות מנותקות לחלוטין מהציבור וצרכיו. נבחרי ציבור שהעם נתן בהם אמונו לתיקון המעוות בשלטון, בוגדים בציבור ללא הרף, חולים במגפת עיוורון, טמטום ושיכרון. צל כבד מטיל וירוס הקורונה לא בגלל השפעתו הבריאותית, אלא בגלל שהפך לעוד דלק בידי מושחתים ועלובים שטובת ישראל אינה מעניינת אותם.
הצל ממשיך להתפשט ולהרקיב את אושיות הניהול הציבורי בישראל, בתהליך הרסני שסופו לא נראה באופק.
אבל חמורה מכל היא האדישות של אזרחי ישראל. בכך הצליח השלטון הארור – הרדמת הציבור. האדישות היא המחלה הממארת והמסוכנת ביותר. היא אשר סוללת את הדרך אל ההרס, מותירה את דורות ההמשך חשופים לחיים לא חיים.
