בלוג

בימים אלה אני לוקח חלק בסקרי מורשת/שימור בהתיישבות הכפרית. ישובים כפריים בארץ ובעולם תמיד היו קרובים ללבי, וכעת, העיסוק בזה במסגרת העבודה מעניק רבדים חדשים של היכרות והעמקה, וחושף את העושר והמגוון של המרחב הכפרי בישראל.
השבוע ביקרתי בישוב שבי ציון, מתוך סקרנות ארוכת שנים, והיות ששמו עלה בכל מני הקשרים בנוגע למקומות שאני סוקר. בעודי משוטט, פגשה אותי ג'ודי טמים, שבמקרה אחראית על הארכיון, המורשת והמוזיאון. זכיתי לקבלת פנים חמה ולסיור מאיר עיניים!

ובכן שבי ציון הוא בטח לא קיבוץ, והוא גם לא בדיוק מושב. הוא נוסד על ידי קבוצת יהודים מהעיירה הקטנה רקסינגן בגרמניה, שהחליטו לעלות לארץ כשהנאציזם הרים ראש, ולהקים ישוב כפרי בישראל. בגרמניה הם היו סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, ולא בהכרח חקלאים מנוסים, לכן בהתחלה המוסדות המיישבים לא הבינו בדיוק מה הקטע שלהם. רק כאשר נציג הסוכנות היהודית נסע לפגוש אותם, הוא השתכנע שמדובר בחבורה רצינית, ונסללה הדרך לסיוע המוסדי והקצאת הקרקע. הישוב נוסד רשמית ב-13 באפריל 1938, וכיאה לתקופה זו הוקם במתכונת של… מחנה "חומה ומגדל". זמן לא רב אחר כך כבר הוכנה תכנית לישוב ונבנו סביב המחנה הבתים הראשונים. התושבים עסקו בחקלאות (היו להם בין השאר לולים ניידים על גלגלים!) והשתלבו בעבודות שונות באזור. שבי ציון היה ישוב מסוג "כפר שיתופי", תצורת התיישבות שאפיינה לא מעט יישובים שקמו בשנות השלושים והארבעים, רובם ככולם על ידי יוצאי מרכז אירופה, שעל פי הרקע שלהם, תויגו כ"בני המעמד הבינוני". זהו סיפור התיישבותי מרתק ולא מוכר, עליו אספר בהזדמנות אחרת.

הנה דגם מחנה "חומה ומגדל" במוזיאון:

והנה צילום היסטורי של המחנה, מוקף כבר בבתים הראשונים של הישוב:

אווירה של פעם

כשמתהלכים בנתיבות שבי ציון כיום, אפשר לחוש לא מעט מהאווירה של פעם. אחד מצריפי מחנה חומה ומגדל שרד, שומר והפך למוזיאון מהוקצע, אותו ג'ודי מתחזקת בקפידה. רבים ממבני העזר והמלאכה נשמרו ומשמשים היום למטרות עדכניות (יש המלצות על "מועדות ארוחת הבוקר"). ליד דלת הכניסה לכל אחד מהם תלוי צילום היסטורי של המקום. ולא רק שם – ברחבי הכפר פזורים צילומי עבר, שנותנים עומק היסטורי למקום, הן לתושבים והן למבקרים. מבנה הביטחון ומגדל השמירה שומרו לאחרונה.

אחד הבתים הוותיקים:

הצריף ששרד ממחנה חומה ומגדל המשמש כמוזיאון:

אחד ממבני המשק שכיום נמצא לו שימוש אחר:

ונגלוש בדרך לאוטובוס:

הפתעות בבית העם

בבית העם שנבנה בשנות השישים בסגנון הברוטליסטי אמנות קיר מדהימה של רודא ריילינגר בן הזורע. ולא רק בקיר החיצוני – בתוך בית העם חדר הנצחה מפעים בעיצובו, לזכר קורבנות השואה בני רקסינגן. הקיר כולל את אחד מספרי התורה מרקסינגן ששרדו את ליל הבדולח, נתון במסגרת עץ שרופה…

בית העם. סגנון ברוטליסטי בתכנון האדריכל שלינגר:

אמנות קיר ואשנב קופה. האמן: רודא ריילינגר בן הזורע:

קיר ההנצחה בתוך בית העם לנספי השואה בני רקסינגן:

ספר התורה מבית הכנסת ברקסינגן ששרד את ליל הבדולח:

עוד יש מה לחקור…

על תהליך תכנון הכפר לא ידוע מספיק, והצלחתי לחדש כאן לג'ודי כאשר מצאתי בארכיון הציוני תכנית של הכפר עליה חתומים שני אדריכלים – שלינגר, שהיה מוכר כמתכנן ביישוב, וקראקור, אדריכל רב זכויות בתקופה זו, אך לא היה ידוע שהיה מעורב בתכנון הכפר, ליתר דיוק ב"התישבות חקלאית" שליד "שכון על שפת-הים". רבים מבתי הכפר נותרו כשהיו או השתדרגו באופן צנוע ששומר על המראה הכפרי. חתכי הרחוב צרים יחסית ומשרים תחושה אינטימית, והמרווחים הקדמיים הנדיבים מוקדשים לגינון וצמחיה.

התכנית של שלינגר וקראקור. מקור: הארכיון הציוני

ועוד…

ואם כל זה לא מספיק, בחוף ישנן רצפות פסיפס מרהיבות, בהן רצפה מלאת עיטורי סווסטיקה (כמה סמלי למושב יוצאי גרמניה בתקופה הנאצית), שריד לכנסייה ביזנטית שהייתה במקום.

היות שאין טוב בלי רע, הרי שעל היישוב מאיימות תכניות פיתוח מוגזמות למתחמים הנטושים של בית ההבראה דולפין, שראויים לשימור לפחות בחלקם (עוד נושא לסיפור נפרד). ברחוב הראשי ניכרת תופעה של התחדשות בתים בסגנון ה"וולגריזם" הנפוץ בימים אלה, שפוגע באווירה הכפרית הייחודית, ויש לקוות שלא יתפשט ללב הכפר.