באחת מישיבות ועדת שימור שהייתי בהן, הגיע איזה יזם שרצה להרוס בניין, כי "הבניין הגיע לסוף דרכו". ראש העיר הייתה מזועזעת: "באירופה בניינים היסטוריים חיים מאות שנים". האמנם כדאי בכלל להתעקש? כל דבר שנבנה רצוי לתחזק אם יש ערך שמצדיק זאת. הזנחה מביאה לסכנת התפרקות, וכשנמצאים רגע לפני הרגע האחרון, נשאלת השאלה אם כדאי בכלל לתקן.
כדי לעשות זאת נדרש להתייחס לשלושה היבטים:
א. להוכיח ערכים – למה בכלל ראוי להתאמץ לשמור על הדבר.
ב. להעריך מה המחיר.
ג. לבדוק אם יש בכלל רצון טוב.
אם יש מספיק תשובות חיוביות להיבטים הללו, אפשר לצאת למלאכת התיקון. תיקון אמיתי לא כולל סתם פלסטרים זמניים, אלא סקר הנדסי מקיף, תכנית הנדסית, שיקום, ולא פחות חשוב – מפרט תחזוקה.
מדינת ישראל משולה כעת לבניין, שיש שיגידו ש"הגיע לסוף דרכו" על פי ההגיון לעיל. מאמר זה מנתח איך הגענו עד הלום, מאפיין את קבוצות הניצים, מציע זווית מבט ומתודולוגיה כיצד לגשת לנסיון לפתור את המשבר, וכלי להערכה האם ניתן בכלל לעשות זאת.
רקע היסטורי
70 שנות מדינה ראשונות
ניתוח וסיכום רלוונטי כתבתי לפני כחמש שנים וחצי, ב-2017, תחת הכותרת "ההתדרדרות החברתית בישראל – קווים לדמותה ומבט לעתיד". דרך סקירה היסטורית הארתי כמה וכמה תהליכים, בהם:
א. פערי העדות והמעמדות, הפוליטיזציה שלהם, הפילוג לקבוצות רבות והעדר השיח ההדדי ביניהן.
ב. מלחמת ששת הימים וכיבוש יהודה שומרון ורצועת עזה.
ג. השחצנות האינהרנטית של "העם הנבחר" ו"תפיסת התחת" הגסה של עם ישראל.
ד. המהפך השלטוני.
ה. מות מודל הערבות ההדדית והשיתוף, והנפת דגל האינדיבידואליזם.
ו. רצח רבין – נקודת מפנה להתרת רסן ערכית-תרבותית.
ז. קפיטליזם מוגזם – הפרטות, מונופולים, טייקונים ועידן החומרנות.
ח. התפכחות מחלום השלום האידילי במזרח התיכון וירידת המוטיבציה של השמאל.
ט. התפרקות הגושים הפוליטיים הגדולים למפלגות "מרכז" ונישה.
י. הגברת קולות קיצוניים באמצעות הרשתות החברתיות.
יא. מעבר אנשים מוכשרים מתפקידים ציבוריים פוליטיים לטיפוח קריירות במגזר הפרטי.
יב. דרדור מצב החקלאות, סמל לקשר של עם לארצו.
יג. כסף זול בעידן ריבית נמוכה שיצר נובורישים של הייטק ונדל"ן לכאורה.
יד. הצפיפות הפיזית הגואה.
טו. בנימין נתניהו – איש רב כשרונות אך שקוע בתסבוכת אישית פסיכולוגית.
בין 70 ל-75 שנות
בחמש השנים האחרונות חלו מספר אירועים משמעותיים שראוי להתעכב עליהם.
חוק הלאום
בשנת 2018 חוקק "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", שנודע בשם "חוק הלאום". החוק מסדיר לכאורה היבטים שונים בנוגע למאפייני ישראל כמדינה יהודית, אך זכה להתנגדות רבה, כולל מחוגי הימין, בשל הסתירה בינו לבין עיקרון שויון הזכויות לכל האזרחים בלי הבדל דת, גזע ומין, שמופיע במגילת העצמאות. החוק אושר למרות מחאות רבות, והיה מבשר משמעותי לעתיד לבוא.
תקופת מגפת הקורונה
תקופת הקורונה, ששיאה ב-2020-2021 הייתה תקופה מטלטלת חברתית ופוליטית.
- משפחתית-חברתית, היא התישה את הציבור, בעיקר את בני מעמד הביניים בעלי המשפחות, בתקופה הארוכה של סגרים, פגיעה כלכלית ואי ודאות כללי. על הציבור השתלטה תחושת יאוש ו"חוסר אונים נרכש".
- ציבורית-פוליטית, ניהול המשבר התאפיין בפאניקה, חיכוכים ואי הסכמות בין דרגים מקצועיים ודרגים פוליטיים, והסתרה של נתונים ומידע חיוני מהציבור. הממשלה נכנעה באופן אובססיבי ל"שוטף" ועסקה בגלים, סגרים, תקנות והגבלות, והזניחה חודשים ארוכים את הטיפול בתשתיות הקורסות.
- הממשלה, ובעיקר נתניהו שעמד בראשה, נקטו בשיטת ההפחדה השלטונית, שברובה הצליחה, וגרמה להרכנת ראש ולהסכמה כמעט טוטלית לשורת צעדים קיצוניים של חדירה לפרטיות ופגיעה בחופש התנועה והעיסוק.
- ממשלת בנט הגבירה את הקרע החברתי על רקע קמפיין החיסונים וצעדי התו הירוק, כשראש הממשלה בנט אף האשים את הלא מתחסנים כאילו הם מסתובבים עם תת מקלע ויורים על כולם נגיפים.
התוצאה מכל אלה הייתה ירידה משמעותית באמון במערכת הציבורית פוליטית, ובעיקר – עייפות מנטלית קשה ואדישות רבה כלפי המתרחש בזירה הפוליטית, בעיקר בקרב אנשי המחנה הליברלי, כשאנשים עושים לביתם כדי לאסוף את השברים.
כהונת דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב
דונלד טראמפ כיהן כנשיא ארצות הברית בין השנים 2017 ל-2021. שלטונו היה סמן גרוטסקי למנהיגות עולמית הזויה, ששואבת כוחה מפופוליזם זול, הפרד ומשול, תרבות שקר ואחיזת עיניים. מנהיגות קפריזית, המזלזלת באנשי המקצוע ובתהליכי קבלת החלטות מושכלים, ובסופו של דבר מזלזלת באדם באשר הוא אדם ובסביבת החיים. הדגם הזה חלחל היטב, במודע ושלא במודע, למערכת הציבורית-שלטונית בישראל, על כל רבדיה.
בנימין נתניהו וההליך המשפטי
לבנימין נתניהו מסורת ארוכה של התקדמות מעלה תוך ניצול מקברי של הרקמה החברתית השברירית בישראל. בעת כהונתו כראש ממשלה ב-1997 האמירה "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים…" הייתה אולי קוריוז, אבל בהמשך הפכה לדרך חיים פוליטית, דרך שעברה ב"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" בבחירות 2015 ועד ימינו, עת הבדיות והשקרים מגוייסים לכל מטרה כדי לפלג ולהסית נגד כל מי שעומד בדרכו. יש הטוענים שדרכו כרגע היא ההתחמקות מלשאת בתוצאות המשפט נגדו. המשפט החל ב-2020 ונתניהו נאשם בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים. על דבר אחד אין עוררין, ראש ממשלה, מוכשר ככל שיהיה, ששקוע במשפט כה קריטי, לא יכול באמת לנהל מדינה.
המשבר הפוליטי משנת 2019
יש על זה אפילו ערך בויקיפדיה. תוך פחות מארבע שנים נקלעה ישראל ללא פחות מחמש מערכות בחירות לכנסת. עצם זה היה סימן מעיד לבאות, שכן חלק ניכר מהמשבר נבע מסוגיות עקרוניות המפצלות את העם, בהן היבטי דת ומדינה, ובעיקר – כשירותו ומסוגלותו של בנימין נתניהו לכהן כראש ממשלה כשהוא בהליך משפטי. במהלך המשבר הבליחה לזמן קצר ממשלה בה ישבו יחדיו נציגים ממגוון קצוות הקשת הפוליטית, כולל מפלגה ערבית. בסופו של דבר תקופה זו העידה על "אי רצינות" שלטונית, בבואה לפוליטיקאים עלובי נפש שהכסאות והאגו מעניינים אותם יותר מאשר הציבור. תקופה בה הצעקות, הוולגריות והריבים הפכו לתרבות השלטונית בכנסת ובממשלה. הדבר הוריד עוד יותר את אמון העם, יצר מחד יאוש בקרב האכפתניקים ומאידך זחיחות בקרב הפוליטיקאים שאמורים היו לייצג את הקבוצה השפויה. המשבר המנהיגותי בישראל בשיאו, וככל שהמצב מתדרדר יותר, הוא מדיר יותר אנשים מלרצות להתקרב לזירה הזו.
המהומות ב-2021
במאי 2021 התחולל רצף אירועים אלימים מצד אזרחים ערבים ישראלים ופלסטינים במוקדים רבים בישראל. היה זה שחרור, ולו רגעי, של סיר לחץ מבעבע.
הקיצונים בפעולה
בשנים האחרונות, ובמיוחד בזמן שהציבור היה מותש מהקורונה ואדיש למערכת פוליטית מקרטעת, הקיצונים עבדו קשה מתחת ומעל לפני השטח. התבטאויות הקיצוניות של יריב לוין הן ותיקות שנים, בכלל זה האובססיה שלו נגד מערכת המשפט. כך גם שמחה רוטמן, שספרו "מפלגת בג"ץ" יצא לאור כבר ב-2019. העליהום על בג"ץ הוא לא דבר חדש, ב-2015 הזדעזעה המדינה כשח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי קרא "להרים כף D-9 על בית המשפט העליון". בצד היהודי קיצוני, יש לסמוטריץ' קילומטראז' ארוך שנים. ב-2019 טען שמפלגתו האיחוד הלאומי מעוניינת בתיק המשפטים "כדי ל'השיבה שופטינו כבראשונה' – להשיב את משפט התורה למכונו", וש"ישראל צריכה להתנהל לפי משפט התורה, כמו בימי דוד המלך". על בן גביר אין צורך מילים להכביר, הדמות ופועלה מוכרים עוד מתקופת "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין".
לבחירות נובמבר 2022 הגיע "המחנה השפוי" כשהוא מיואש ואפטי, ומצד שני הפוליטיקאים המייצגים אותם, בליל לא ברור של "מרכז" וקרעי "שמאל", היו זחוחים, שאננים, וסרבו לייצר איחודים כלשהם.
גורמים נוספים שהביאנו עד הלום
התעלמות מבעיות קטנות ויתר התעלמות מבעיות גדולות
אינני יודע אם זו תכונה ישראלית במיוחד או אנושית באופן כללי, אבל יש לאנשים בעיה עם בעיות. בעיות קטנות, נוטים לא להבחין בהן, ואם כבר מבחינים, נוטים להתעלם מהן. יש כאלה שאפילו מאמינים שיש לבעיות קטנות יכולת קסומה להפתר מעצמן. לגבי בעיות גדולות זה יותר מוזר, כי אין ספק שהן נוכחות ומובחנות, אך הן בדרך כלל גורמות כאן להלם ובלבול, שמביא או לכך שמגחיכים אותן במבוכה או ש… מתעלמים מהן.
תסמונת הנחמדות איפה שלא צריך
יש איזו תופעה ישראלית בלתי מוסברת, בוודאי אחרי מה שהעם היהודי עבר בגולה, והיא, שאנשים מגלים כאן סובלנות ונחמדות בדיוק איפה שלא צריך. כלומר, אנשים תוקפים בכביש זה את זה על שטויות, אבל כשנתקלים באיוולת או מהלכים הזויים אפילו במסגרת תפקידם הציבורי, הם מגלים פתאום עניין ונימוס רב בהתייחסותם לתופעות כאלה, במקום לחסלן בעודן באיבן.
זלזול ברצינות הקיצונים
הקיצונים פועלים כאן כבר שנים, אך מעטים מדי לקחו אותם ברצינות. היה נוח לראות בהם דמויות שוליים סהרוריות שצוחקים עליהן בתכנית ארץ נהדרת. מיסוך העשן בדמות איראן, נתניהו ושאר שטויות שהתקשורת אוהבת, רק עזר. בזמן הזה כוחם הלך והתגבר עד כדי בן גביר.
אנשים לא האמינו שהריקבון השלטוני עלול לפגוע בהם ישירות
ממגוון סיבות שתיארתי לעיל, לאנשים היה נוח לחשוב שהמצב הפוליטי הרקוב הוא מעליהם ולא נוגע בהם, שיוכלו להמשיך לחיות חיי בועה לא משנה מה, שהקיצונים רלוונטיים רק כלפי פלסטינים (הדחקה מזעזעת ובעייתית לכשעצמה), ושבכלל הכל פה דבש. זו הסיבה שלא ראינו המונים ברחובות בשנים האחרונות בהן הצחנה השלטונית הייתה מספיק בלתי נסבלת, וזו הסיבה העיקרית שמוציאה אנשים לרחובות עכשיו. ועל כך בהמשך.
עידן של עולם בתזזית
בשנים האחרונות אנו נמצאים בעידן פוסט תעשייתי אקסטרימי למדי. הגלובליזציה הפיזית שהקלה על התנועה והשינוע בעולם, והגלובליזציה הווירטואלית בזכות מהפכת התקשורת והמידע, מייצרות הזדמנויות חדשות מחד, אך גם איום מאידך. מי שמצליח לעמוד בקצב החידושים, ממריא קדימה במהרה, אך מי שמתקשה לעשות זאת, נשאר מאחור והופך עד מהרה למתוסכל.
ההזדמנויות החדשות ומהפכת המידע הם בעלי השפעה עוצמתית במיוחד על חברות בעלות תרבות מסורתית. מצד אחד מתאפשר לחברות כאלה להיכנס לעולם הקידמה, להיפתח להזדמנויות עבודה חדשות ולרעיונות חדשים, אך בד בבד, תופעות אלה עלולות לערער סדרים חברתיים תרבותיים, לגרום למתחים קשים, וליצור אפקט של התכנסות ומגננה.
האני, הכלל והשבטיות
מטוטלת האני והכלל
כדי לדבר על מקומו של האני בקרב הכלל ועל השבטיות בישראל, ראוי לתת קצת רקע על התפתחות יחסי הגומלין הללו במשך שנות הציונות. הביטוי הראשון לקולקטיב בישראל התגבש לפני כמאה שנה בהתיישבות הציונית העובדת, בחקלאות והתעשייה העברית, והקמת ההסתדרות, שנתנה מסגרת תמיכה מלאה לפועלים. במשך כמעט חמישים שנה, הייתה זו מסגרת משמעותית בישראל, והיא קיבלה גם ביטוי פוליטי בכנסת ובממשלה.
עם התבססות העובדים בארץ, רכישת ההשכלה, והתפתחות ענפי שירותים ועסקים פרטיים, ירד הצורך במסגרת הקולקטיבית המארגנת הזו, והתגבר עידן האינדיבידואליזם, בוודאי בקרב אלה שהצליחו להתבסס כלכלית ומעמדית. תהליכים חברתיים – כלכליים – פוליטיים שהתרחשו במקביל החלישו עוד יותר את קולקטיב הפועלים, את התנועה העובדת בכלל, ואת כוחם הפוליטי. בד בבד, החלו להתפתח מסגרות קולקטיביות אלטרנטיביות, שקסמו בין השאר לשכבות אוכלוסיה אחרות. כך התחזקה תנועת הליכוד ובהמשך תנועה כמו ש"ס, שהציעה מסגרת תמיכה קולקטיבית מבוססת דת.
ואולם, בשנים האחרונות, נראה שמטוטלת הקולקטיב נאלצת שוב לזוע. אינטנסיביות החיים בישראל, יוקר המחייה שממשיך לטפס, והלחץ התמידי, מביאים לכך שגם מעמד הביניים העובד במשרות יוקרתיות לכאורה, מוצא עצמו במירוץ חיים קשוח, דור חדש של פרולטריון. אנו רואים אמנם עדנה להתאגדויות עובדים, אך עדיין, שכבה גדולה של בני מעמד ביניים שעובדים קשה בישראל, נאבקים לבד, איש איש ומשפחתו, ומחפשים כוח לא בקולקטיב משמעותי, אלא בעיקר בחוגי יוגה, סדנאות רוח ועישון גראס.
שבטיות אמיתית מול שבטיות מומצאת או מדומה
רבים מדברים על השבטיות בישראל, וזה נושא מורכב, שכן על שטח לא גדול מצטופף כאן ערב רב של עדות ודעות. במצב אידיאלי היינו רואים במגוון הזה צבעוניות שצריך ליהנות ממנה ולדבר רק על מכנים משותפים. אבל למרבה הצער, פוליטיקאים נבנים על יצירת בידול לשם שליטה ("הפרד ומשול"), ולכן אין מנוס מלהתייחס לנושא, ולו כדי לנתח היכן יש באמת "שבטיות" והיכן יש שבטיות מומצאת או מדומה. הניתוח הזה גם רלוונטי כדי לזהות מהם המכנים המשותפים, ומהם סוגיות היסוד המשמעותיות עליהן יש מחלוקת, שמפצלות את יושבי הארץ, שכן זה אחד המפתחות הנדרשים לתהליך שיקום.
בשנת 2015 דיבר הנשיא דאז ראובן ריבלין על כך ש"אין עוד "שבט" אחד המהווה רוב ברור בחברה, אלא תהליך בו ארבעת ה"שבטים" המרכזיים – החילוני, הדתי-לאומי, הערבי והחרדי – השונים מהותית אלה מאלה, הולכים ומתקרבים בגודלם זה לזה.". למרות שטען ש"'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו", הרי שהשבטיות הייתה קיימת מאז ומעולם ולתוך הקמת המדינה. היו תקופות בהן היה נדמה שהפערים מצטמצמים, אך מתחת לפני השטח בעבעו עדיין מתחים, והפוליטיקאים, בעיקר אריה דרעי וביתר שאת בנימין נתניהו, ידעו לנצל את המצב היטב לתועלתם, להציף את המתחים, ולהשתמש בהם כדי להסית, לשסע, ולפלג, באופן חסר תקדים.
"אלה שיש להם" ו"אלה שאין להם ולו לכאורה"
הפילוג המשמעותי ביותר שהתחדד בשנים האחרונות הוא זה שקרע את המחנה החילוני-מסורתי לשניים. כדי לפשט את ההסבר (מה שעלול לתת לו נופך בוטה ומתנשא, אז סליחה מראש), אפשר לומר שאלו הם: קבוצת "אלה שיש להם" וקבוצת "אלה שאין להם ולו לכאורה".
קבוצת "אלה שיש להם" כוללת גרעין היסטורי של מייסדי ההתיישבות העברית החילונית-ליברלית-עובדת וצאצאיהם, גימלאים ותיקים וצאצאיהם של המערכות הציבוריות והשלטוניות, שכבה שהתבססה בעסקים, באקדמיה, ברפואה, במשפט, בפיננסים ובשאר מקצועות חופשיים, וצעירים שהתבססו מספיק כדי לקיים חיים מספקים כאן למרות האתגרים. אין זו "אליטה אשכנזית" בלבד, שכן קבוצה זו כוללת גם רבים מעדות אחרות ועולים וצאצאיהם, שהגיעו לארץ במשך כל התקופות והצליחו להתקדם, מעולי צפון אפריקה, אסיה, ברית המועצות לשעבר ועוד.
"אלה שיש להם" נהנים מהשכלה, מעמד וכבוד, יכולת כלכלית ויכולת השפעה. באופן פרדוקסלי, כל המנהיגים הקיצונים, כולל אלה שמתיימרים לייצג את קבוצת "אלה שאין להם ולו לכאורה", משתייכים לקבוצה זו.
קבוצת "אלה שאין להם ולו לכאורה", כוללת גם את אלה שבאמת אין להם וגם את אלה שגרמו להם לחשוב שאין להם. אלה שבאמת אין להם, הם קבוצה לא מבוטלת של מי שלא הצליחו להשתחרר ממעגל הסגרגציה החברתית, שנגזר עליהם בגלל טעויות העבר, לצד קבוצות ועדות אחרות שלא מצאו את מקומן, ושאר גורמים שבאמת לא הצליחו להגיע לבטחון כלכלי, כבוד ומעמד, וחשים תסכול אמיתי. ואולם, לצד אלה שבאמת נאבקים, יש גם רבים בקבוצה זו, שחיים כאן חיים טובים ומלאים, אך חונכו לחשוב שהם מקופחים וש"אין להם", ואני טוען שזו תת קבוצת הרוב כאן. אסביר.
המסורת היהודית המודרנית, מעודדת באופן אינהרנטי פערי מעמדות (שלא לדבר על פערים אחרים). חלום האמא היהודיה שבנה יהיה מהנדס או רופא, לצד הכבוד הרב שניתן לבעלי העסקים והעוסקים בכסף, יצר מירוץ לצמרת שנמשך כבר דורי דורות. המירוץ הזה החריף במדינת ישראל, כשיהודים כבר שנים מעדיפים שלא לעסוק במלאכות כפיים, חקלאות, בנייה, נהיגת אוטובוסים ועוד. השיא הציני הוא ההסללה הקיצונית למתמטיקה ולהייטק של השנים האחרונות, שנפתלי בנט היה מאדריכליה. הגישה היהודית הזאת מוסיפה שמן משמעותי למדורת תחושות הקיפוח וה"הישארות מאחור" של מי שלא שייכים ל"מילייה" המקצועות ה"נחשבים" ו"בעלי המעמד" (אגב, למרבה המזל, החברה הערבית, שאין בה את הפלצנות ותחושת העליונות המאפיינת את היהודים, מחזיקה מקצועות כאלו ודה פקטו מחזיקה בשל כך את תפקוד המדינה היומיומי).
בנוסף, "עידן התזזית" שהוזכר קודם לכן, הקצין עוד יותר את הפערים הללו, וגרם לאלה שחשים שנותרו מאחור לחוש מתוסכלים ולהיכנס למגננות.
נתניהו זיהה את המאפיינים הללו, כרך אותם במתחים ההיסטוריים בין אשכנזים למזרחים שבמשך השנים התפוגגו, והפך אותם לאמצעי הכי בולט שלו של הפרד ומשול. אלה ש"יש להם" הפכו ל"אליטות", "סמולנים", "אנרכיסטים", אויבים שלו ושל ציבור גדול של אנשים שחונכו ש"אין להם" בגלל אלה ש"יש להם", ושנתניהו יושיע אותם (הוא אף פעם לא הסביר איך, כי את רובם לא צריך בכלל להושיע, שנאמר "לא יהיה כלום כי אין כלום", ואת אלה שבאמת צריך להושיע המדינה מזניחה כבר שנים). "אלה שיש להם" לא נשארו חייבים, והחלו לכנות אותם "ביביסטים". כך נוצרו מאין שני שבטים שהפכו למתקוטטים הבולטים במערכות הבחירות האחרונות.
שנים רבים והשלישי מנצח – הקיצונים משיחיים
בזמן ההתקוטטות בין ה"סמולנים" ל"ביביסטים", עמדו הקיצונים – ימנים – משיחיים, ולא רק אכלו פופקורן. הם עבדו קשה, עשו נפשות, חדרו לצבא ולמערכות ציבוריות שלטוניות, דיברו הרבה בתקשורת (התקשורת אהבה "קוריוזים" כמו בן גביר), ובעיקר – התאחדו. כך קיבלנו קבוצה שלישית משמעותית – קיצונים ימנים משיחיים, שאם בעבר היו בעיקר טרודים במימוש אדונותם וחזונם הקיצוני ביהודה שומרון ועזה, הרי שמצאו שעת כושר להחיל את משנתם על ארץ ישראל השלמה++ כולה.
החרדים
החרדים היו תמיד קבוצה נבדלת וכמעט תמיד לשון מאזניים. בנוסף, הכבוד הבסיסי לתורת ישראל במדינה היהודית גרם לבן גוריון לתת ל-400 בחורי ישיבה פטור מחובת שירות סדיר לטובת לימוד תורה בישיבות, פטור שיצא מפרופורציה במשך השנים, והצטרף לפטור מלימודי ליבה בסיסיים. ה"סטטוס קוו", מושג מזויף שבעטיו הדת שולטת בתחומים משמעותיים מחיינו כדוגמת יחסים בין בני זוג, אוכל ותחבורה ציבורית, הם עוד דוגמה לכבוד בסיסי שיצא מפרופורציה וכפה את הדת על מדינה שלמה שיש בה לא רק יהודים. החרדים עדיין מפגרים ברמת השכלתם הבסיסית ובהשתתפותם בשוק העבודה. למרות ירידה קלה בילודה החרדית, עדיין הם מייצרים ילדים בכמות שהיא מבין הגבוהות בעולם כולו, כולל מדינות אפריקה הנחשלות ביותר. החרדים משפיעים על כלל אורח החיים בישראל באופן שאינו עומד בקנה אחד עם תרומתם למאמץ הלאומי, לסביבת חיינו ולתמ"ג, וכרגע מעלה למעמד היצרני את הסעיף.
במבט קדימה מתרחשים שני תהליכים במקביל. מצד אחד, הדמוגרפיה עושה את שלה, ואחוז החרדים בישראל עולה משמעותית. מצד שני, לחברה החרדית פוטנציאל עצום לשינוי, בין השאר בשל ההזדמנויות הייחודיות של עידן "העולם בתזזית". כבר עתה חרדים נחשפים יותר לעולם החופשי, משתלבים בעבודה, במיוחד נשים, ואנו עדים גם לתהליכים לא מבוטלים של חזרה בשאלה. בטוחני שצעירים חרדים יקבלו בשמחה גיוון גדול יותר בתחומי לימודיהם. תהליכים אלה אינם זרים כמובן למנהיגות החרדית, שחרדה מאבדן הרסן. ואולם, מספיק להביט בשני תקדימים רלוונטיים: האחד, חיי היהודים החרדים בארצות הברית, המוכיחים שיש דגם חיים אחר, מחובר יותר לחיים המודרניים ליברליים ותורם יותר לחברה. השני, החברה הערבית, שעשתה כברת דרך פנומנלית בהיבט של שינוי תרבותי.
החברה הערבית
החברה הערבית עצמה רבת פנים ועדות וגם כאן ההכללה היא גסה. כפי שצוין לעיל, הרי שתקופה ארוכה מאד, היא נמצאת בתהליך חיובי, בייחוד בקרב האוכלוסיה המוסלמית: הרחבת ההשכלה, הרחבת ההשתתפות במעגל העבודה, כולל על ידי נשים, וביטוי לכך בירידה משמעותית בילודה. כיום, כאמור, החברה הערבית מחזיקה ענפים רבים במשק הישראלי, בכלל זה מערכת הבריאות, התחבורה והבנייה.
למרות התרומה המשמעותית של החברה הערבית לקיום החיים בישראל, ממשיך היחס המתנשא והגזעני רב השנים מצד החברה היהודית. חוק הלאום הוא דוגמה מוחשית לכך. כמו כן, טבעי שערביי ישראל לא יכולים להתעלם מסבל הערבים ביהודה ושומרון. הדבר הפך את החברה הערבית למיואשת וחסרת תקווה לגבי הפוליטיקה המקומית. סיר התסכול סביב זה נמצא על האש, וראינו את התפרצותו במהומות 2021. אין זאת מן הנמנע שאירועים כאלה יחזרו.
השבטים – חוסן קהילתי ועוצמה פוליטית
עתה מן הראוי לבחון את חוסן הכוחות השבטיים וייצוגם הפוליטי.
"אלה שיש להם" הם הקבוצה החלשה ביותר בישראל מבחינת חוסן קהילתי ועוצמה פוליטית. חברי קבוצה זו עסוקים בעיקר בקריירות ואמנם תורמים תרומה מכרעת למשק, אך בגדול איש איש עוסק בענייניו, והקהילתיות מתמצה בדרך כלל במפגשים במסיבות חנוכה בגן ובבית הספר. מבחינה פוליטית מצבה של קבוצה זו גרוע עוד יותר – כבר שנים אין מנהיגות ראויה ואמיצה שמייצגת קבוצה זו, מנהיגות שנושאת בגאון את דגל השוויון, השיתוף והליברליות. הכוח הפוליטי של קבוצה זו ספג מכה ניצחת בבחירות האחרונות כאשר פירורי מפלגת מרצ נעלמו מהמפה הפוליטית יחד עם הקולות האבודים, בדיוק מהסיבה של מנהיגות רופסת.
קבוצת "אלה שאין להם ולו לכאורה", מורכבת ברובה מקהל חילוני-מסורתי בעל זיקה לאומית, אך האמונה היהודית לא מהווה במקרה זה מרכיב משמעותי בחוסן. הקבוצה גובשה באופן מלאכותי ושואבת את עוצמתה ממשיחי שקר כדוגמת אריה דרעי ובנימין נתניהו שהשכילו לייצר עבורה תחושת קולקטיב והבטחת מזור. כך, היא נהנית מייצוג פוליטי עוצמתי, בעיקר בדמות חברי הכנסת של הליכוד וש"ס, שנוהים אף הם אחר משיחי השקר הללו ומהדהדים את מסריהם באדיקות.
הקיצונים משיחיים צמחו מתוך הציונות הדתית לאומית. בעבר הייצוג הפוליטי העיקרי של הציונות הדתית התאפיין במפלגות מתונות ובנות שיח כמו המפד"ל. ואולם, תהליך הקצנה יצר מפלגות חדשות וקיצוניות יותר כגון הבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה, עוצמה יהודית, שסחפו תומכים רבים. חצי מיליון תושבי יהודה ושומרון הם קהל תומך משמעותי ברעיונות של מפלגות אלה, בנוסף על בסיס רחב בשאר אזורי הארץ. זהו קהל מאמין בעל מוטיבציה רבה, רשת קהילתית חזקה וחוסן רב, וכעת עם עוצמה פוליטית קיצונית שהגיעה לשיא בבחירות האחרונות. יחד עם זאת, נשאלת השאלה היכן כלל הציבור הדתי לאומי בימינו. הרי קבוצה משמעותית בציבור זה, מעורה, תורמת למשק ומפוקחת, אינה מפללת למדינה שתתנהל "כמו בתקופת התנ"ך". האם יש מנהיגות שמייצגת אותה כרגע בקלחת הפוליטית הנוכחית?
החברה החרדית מונה כיום כ-1.3 מיליון נפש, מתוכה כ-60 אחוז צעירים מתחת לגיל 20. האמונה העוצמתית, החיים הקהילתיים, התאים המשפחתיים הגדולים, רשת העזרה ההדדית, הגיבוש יוצא הדופן, המנהיגות הדתית הבלתי מעורערת, יוצרים חוסן עז, מוטיבציה ונכונות משמעותית להקרבה למען מטרות הקהילה, ומטרות אלה בלבד.
לחרדים השפעה רבת שנים בפוליטיקה, ויש להם נציגים המייצגים את שלל עדותיהם במפלגות אשכנזיות וספרדיות כאחד. ואולם, השינוי החברתי שעשויה החברה החרדית לעבור, עשוי לערער את ההגמוניה הפוליטית החרדית. אם ישכילו מפלגות ליברליות בישראל לזהות את הפוטנציאל הזה, עשוי להתרחש מאבק פוליטי מעניין בין המנהיגות הרבנית דתית לבין תחליפים מתאימים יותר למציאות העכשווית, מאבק שעשוי לחולל מפנה חיובי לטובת צביון ליברלי יותר.
החברה הערבית מונה כשני מיליון איש, כחמישית מאזרחי ישראל. למרות כוחה המספרי ותרומתה ההולכת וגדלה לקיום היומיומי של המשק בישראל, הדבר לא מתורגם לכוח פוליטי ראוי. ישיבת מפלגה ערבית בקואליציה בממשלה הקודמת הייתה אירוע מוצלח, אך למרבה הצער נדיר. החברה הערבית הטרוגנית, מנהיגותה מופצלת, ויחד עם היאוש מהיחס הישראלי לחברה הערבית, היא "משחקת – לא משחקת" במגרש הפוליטי הישראלי. יחד עם זאת, אם תתעשת החברה הערבית, תחליט שהיא מביעה ומובילה עמדה ברורה למען חיי שיוויון וכבוד בארץ ותעמיד מנהיגות אמיצה, עשוי להתרחש כאן מפנה חברתי פוליטי עוצמתי ביותר.
פרדוקס הייצוג הפוליטי
- למי שתורם לכלכלת המדינה ושגשוגה אין פנאי ומוטיבציה לעסוק בפוליטיקה
ולכן כוחו הפוליטי מתדלדל, ומעמדו במדינה מתדרדר. - למי שלא תורם לכלכלת המדינה ושגשוגה יש פנאי ומוטיבציה לעסוק בפוליטיקה
ולכן כוחו הפוליטי מתגבר ומעמדו במדינה מתעצם.
שבטיות? הצעת הבחנה אחרת
כפי שכבר ציינתי קודם, חלק ניכר מהדיון על שבטיות הוא מאולץ, ומבליט, בעיקר על ידי פוליטיקאים בעלי אינטרסים, הבדלים שאין בהם כדי לקדם מרחב חיים משותף ראוי. לכן, אני מציע כאן ניתוח חדש, שמפריד בין מכנה משותף וסוגיות שאין עליהן מחלוקת משמעותית, לבין סוגיות ליבה שיש עליהן מחלוקת משמעותית. סוגיות הליבה הללו ראויות לעיקר תשומת הלב כי הן הן המוקד הבעייתי המפלג ומניע כעת את מסכת החקיקה המטורפת. ברגע שנבין אותו, נוכל להתייחס לדרכים להתמודד עמו. אגב, זה לא אומר שהסוגיות שאין עליהן מחלוקת משמעותית לא מייצרות אתגר, אלא שאלה אתגרים מסוג אחר.
היבטי המכנה המשותף
אני מניח הנחת מוצא אופטימית, שיש סוגיות אותן אני מכנה "המכנה המשותף", בעלות הסכמה רחבה יחסית:
- כל הקשור לצרכים הבסיסיים של החיים ואיכותם, בחברה, באנשים ובסביבה:
ביטחון מזון, תשתיות בריאות, רווחה, חינוך, תחבורה, תקשורת, תכנון ופיתוח השומרים על ערכי המורשת והסביבה, חופש וחירות אישית. הכוונה היא לאספקת צרכים אלה עבור כל התושבים ללא הבדלי דת, גזע, מין ומיקום גיאוגרפי. - בנושאים אסטרטגיים:
הצורך לדאוג לבטחון התושבים כאן, לחתור לנרמול יחסים עם מדינות שאין עמן קשרים, ולנהל משק כלכלי מאוזן, המאפשר צמיחה עסקית, לצד רגולציה לשמירה על האינטרס הציבורי ורשת תמיכה סוציאלית.
סוגיות הליבה המשמעותיות
ישנן שתי סוגיות ליבה משמעותיות כרגע, שהן המחלקות המשמעותיות של העם.
סוגיה א: דת ומדינה. בקצה אחד: מדינה על פי הדת היהודית. בקצה השני: הפרדה מוחלטת של דת ומדינה.
סוגיה ב: גבולות המדינה. בקצה אחד: מדינה אחת בין הים לירדן. בקצה השני: מדינה בגבולות 67.
אם נסתכל על שתי הסוגיות במטריצה 2X2 נגלה שהיא מכסה יפה את השבטיות, הפוליטיקה, ורוב החיכוכים על דמות הארץ.
איפה אתם ממקמים את עצמכם במרחב הזה?
סוגיות אלה משפיעות כמובן גם על תיעדוף המשאבים של היבטי המכנה המשותף.
סוגיות הליבה המשמעותיות מלוות אותנו ומתחדדות בעשרות השנים האחרונות, ובוודאי סביב צעדי הממשלה הנוכחיים: חלק מהמוטיבציה בצעדי החקיקה הקיצוניים שמתבצעים כעת הם לסלול את הדרך לקביעת עובדות טריטוריאליות יהודיות ביהודה ושומרון ללא הסדר עם הפלסטינים, לצד הגברת הכפיה הדתית והגברת חוסר האיזון בנשיאה בנטל סביב זה.
מתודולוגית הפתרון
הדרך לפתרון מחייבת לנקוט בצעדים מרחיקי לכת הן על מנת לענות על צרכי "המכנה המשותף", ובוודאי על מנת לטפל בסוגיות הליבה המשמעותיות. למשל:
כדי לתת מענה לצרכי המכנה המשותף, יש לחזק משמעותית את כוח האדם המקצועי במערכות הציבוריות, ולהקטין את השפעת הפוליטיקאים על הדרג המקצועי. לשם כך אנשים מוכשרים צריכים להגיע לשירות הציבורי וכן לפוליטיקה. נדרשים גם צעדי חקיקה שלא רק יעצרו את החקיקה הנוכחית שמגבירה את הפוליטיזציה של כל חלקה טובה, אלא יחוללו תהליך הפוך של ניתוק הפוליטיקה מהמקצועיות.
כדי לפתור את סוגיות הליבה המשמעותיות, יש:
א. לפתוח בצעדי הידברות ופיוס על הסוגיות הללו, ולבדוק האם ניתן להגיע לפתרון מניח את הדעת לכל הצדדים על בסיס חיים בטריטוריה משותפת.
לשם כך צריך מנהיגות חזקה ואמיצה שלצורך העניין תייצג את הקטבים של סוגיות הליבה.
ב. לבחון דרכים לגשר על הסוגיות האלה באמצעות הפרדות טריטוריאליות, משהו כמו רעיון ה"קנטונים" שמדברים עליו.
בכל מקרה שני הצעדים נדרשים במקביל.
מחאות
המחאה הסוחפת את ישראל בימים אלה מפתיעה בהיקפה ומאפייניה, וראוי להתייחס אליה ביחס להיסטוריית המחאות בשנים האחרונות.
המחאה החברתית
מחאת 2011 הייתה על יוקר המחייה, נושא ברור וכואב לאנשים רבים. היא נמשכה זמן לא מועט, אך בעיקר על ידי גרעין מצומצם של מוחים שהתמקמו במאהלי מחאה בערים השונות. בשיאה, הוציאה המחאה לרחובות בתחילת ספטמבר 2011 כ-400 אלף איש, מתוכם כ-300 אלף בצעדה בתל אביב.
מחאת מנדלבליט בפתח תקווה
מסוף 2016 החלה מערכת מחאה ארוכה ועיקשת נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהתבטאה בהפגנות שבועיות לא רחוק מביתו בפתח תקווה. המחאה נמשכה כשנה, בדרישה מהיועמ"ש לפעול ביתר נחרצות בעניין החשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בעת הזאת ניסיתי להעריך האם עם ישראל יצא למחאה משמעותית נגד הריקבון במדינה. מסקנתי הייתה ש"יציאה המונית לרחובות מוטלת בספק", כי לאור מה שנראה בהפגנות מול היועץ המשפטי לממשלה, "כמות המפגינים והרכבם החברתי מעידים על כך שהעם בישראל נהנה מבליעת צפרדעים (אבל ברוטב טריאקי)." בחודשים מאי-יוני 2020 כתבתי על אדישות הציבור: "חבל שהציבור לא משנס מותניים למאבק אמיתי, שכן המצב רק ילך ויחריף כך. אדישות הציבור היא זו שסוללת את הדרך לשחיתות השלטונית."
מאז המצב כמובן המשיך להתדרדר, אך בנוגע למחאות הופתעתי פעמיים.
מחאת בלפור
מחאת בלפור החלה כמחאת יחידים, והחלה להתארגן בעיקר ביוזמת חברי ארגון "קריים מיניסטר", שעיקרו גרעין של ותיקי המדינה, שלחמו למענה, וידעו לקרוא היטב את ההשפעה ההרסנית של נתניהו על הרקמה העדינה בישראל ומה היא עוד עלולה לחולל. המוקד המרכזי היה הקמת מאחז מחאה צמוד למעון ראש הממשלה בירושלים, הממוקם ברחוב בלפור. בתקופת הקורונה, מאביב 2020, החל להצטרף קהל גדול יותר, ולמחאה התווסף מימד ארצי, במיוחד עם יוזמת "הדגלים השחורים". המחאה התגברה הן בשל אלימות משטרתית כלפי מפגינים והן כאשר הממשלה ניסתה להטיל הגבלות על ההפגנות, בתירוץ מצב החירום בעקבות הקורונה. לצד גרעין משמעותי של ותיקי המדינה, המחאה כללה גרעין צעיר ויצירתי, שהכניס הרבה אנרגיה למחאה, בדמות צעדות, מיצגים ונכונות להתעמת עם המשטרה ברחובות ירושלים.
המחאה הפתיעה אותי בהיקפה, ולדעתי הצליחה לערער מעט את מעמדו של נתניהו ולהקשות על הקמת ממשלה בראשותו בתקופת המשבר הפוליטי האמור. יחד עם זאת, לדעתי לא הייתה זו מחאה משמעותית עד מאוד נגד הריקבון הגדול במדינה, ויש להניח שחלק מהמוחים יצאו להפגין, כי בתקופת הסגרים זו הייתה ההזדמנות היחידה לצאת מרדיוס ההסגר, קל וחומר להתקהל חברתית ולחוות אירוע תרבותי מלבב.
זאת ועוד, בתקופת מחאת בלפור ב-2020 כתבתי ש"העדר גיבוש אלטרנטיבה ראויה, עלול להשאיר חלל מנהיגותי, אליו ייכנסו אופורטוניסטים אחרים מתוך הקלחת הרקובה שאופפת אותנו. כבר כעת אנחנו רואים כיצד לפתע נוסק בסקרים נפתלי בנט, ויש לשער שגם "בזכות" תמיכה ממאוכזבי בני גנץ. ובכן, נפתלי בנט הוא לא אחר מאשר משיח שקר חדש, אחד האנשים המסוכנים לישראל במצבה הנוכחי. הקריירה הציבורית הקצרה שלו הייתה רצופה קומבינות מגזריות, כשר חינוך הוא נכשל, ולא פחות חמור – הוא מוקף משיחיסטים וקיצונים שיביאו עלינו עתיד חשוך. העצוב הוא שהזיכרון הישראלי קצר." עוד כתבתי, ש"ללא התגייסות של אכפתניקים אמיתיים ליצירת אלטרנטיבה אמיתית, ישראל תמשיך להתדרדר. האלטרנטיבה צריכה להיות כזו המחברת את כל העדות סביב הצרכים הבסיסיים של "החיים עצמם".".
כאן אנו מתקרבים להצעה הרלוונטית עדיין ובוודאי לימינו, ועל כך בהמשך.
מחאת 2023
מחאה זו, נגד ממשלת ישראל ה-37, הפתיעה אותי ויש להניח שלא רק אותי. אחרי שוך מסך הערפל אפשר לנתח קצת מה קרה כאן ומה הוציא את המוני ישראל לגל המחאה הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל.
ראשית, גל מחאה זה ייחודי בכמה היבטים: בכמות, באיכות ובמשך.
בכמות, מדובר עד כה בכמעט חצי מיליון מפגינים בערב אחד ברחבי הארץ, וזהו כנראה שיא היסטורי בישראל. באיכות, כוללת המחאה התארגנויות של בכירי מגזר ציבורי ופוליטי בעבר ובהווה, בכלל זה אנשי מערכת הביטחון ואנשי אקדמיה, תוך השמעת מסרים חריפים ביותר שלא נשמעו כאן מעולם נגד ממשלה מכהנת. במשך, נמשכת המחאה כבר כמעט שלושה חודשים במומנטום משמעותי.
מי במוחים?
ציבור המוחים עדיין מורכב מגרעין משמעותי ביותר של ותיקי מדינת ישראל, "מלח הארץ", רובם מפגינים מדם ליבם, אחרי שבמשך שנים נתנו ממרצם למען המדינה ואופייה וכעת רואים את המפעל מתרסק. זוהי בעצם הרחבה של הגרעין המשכיל-ליברלי שהחזיק את "מערך המחאות" הפוליטיות במשך שנים, גרעין שיצא לרחוב באכפתיות על כל עוולה שלטונית שאיימה לערער את הבית השברירי שיש כאן. למרבה הצער, היה זה גרעין קטן מדי.
הגידול המשמעותי במחאה זו הוא בזכות ציבור ה"מתפקחים". אלה שפתאום הבינו שזהו, הסכנה הגיעה לפתח הבית ולא ניתן יותר להסתתר בדירת השישה חדרים עם הנטפליקס, הוולט וחופשת הסקי פעם בשנה. הרבה מזה משפחות צעירות ולא צעירות בעלות ילדים, שחוששות מעתיד ילדיהן כאן. בתוך זה גם חלק מקבוצות המחאה המגזריות, בעיקר מגזר ההייטק, שחושש פתאום ממצב שבו זו כבר לא תהיה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למקסם כסף מטכנולוגיה.
האימוץ הנלהב של דגל ישראל כסמל המחאה מעיד במשהו על הזיקה לארץ והאכפתיות מהמדינה המאפיינת את ה"מתפקחים". ואולם, לב המוטיבציה בקרבם הוא לדעתי אינדיבידואלי – אישי – משפחתי, דאגה איש איש לגורלו. אם הייתה כאן דאגה כנה למדינת ישראל, היינו אמורים לראות מחאות נרחבות יותר כבר מזמן.
האדישות ארוכת השנים לריקבון התחלפה בפחד אמיתי והתפקחות מהירה. ה"מתפקחים", רובם אנשי מעמד הביניים, הנושא בסבל בנטל כלכלי, הגיעו למסקנה שזו שעת כושר גם לצאת נגד התדלוק המתמשך של מכונת המתעלקים והקיצונים. כך התרחבה המחאה מקמפיין נגד "רפורמה" משפטית, שהיא למעשה ערעור הפרדת הרשויות בישראל וחיסול הדמוקרטיה, למחאה על צביונה של המדינה ועל הצורך בכתיבת חוזה חדש.
מובילי ה"רפורמה" הופתעו מעוצמת ההתנגדות הציבורית, והדבר מביא כבר לבקיעים ב"יישור הקו" בליכוד. אנשים כמו גדעון סער ואביגדור ליברמן נטשו מזמן את הספינה של נתניהו, ותיקי הליכוד כמו מאיר שטרית ודן מרידור יוצאים בגלוי נגד צעדי החקיקה, ואנו קוראים על עוד ועוד חברי כנסת מהליכוד שמאיימים לפוצץ את המסיבה. ואולם, גם אם הליכוד יתפרק בעקבות המחאה, וצעדי החקיקה יעצרו, אנו נותרים עם התהיות הבאות:
- עד כמה תוכל המחאה לשמור על מומנטום, בהיותה מחאה שהחלה מתוך פחד, ועד כמה החתירה לייצר סדר דמוקרטי חברתי חדש תוכל להיות כוח מניע עוצמתי?
- האם באמת המחאה תוכל לגעת בכל השורשים העמוקים של אי השיוויון, למשל בסוגיית הפלסטינים ביהודה ושומרון, וסוגיית יהודה ושומרון וגבולות הארץ בכלל?
- האם יווצר קולקטיב חדש של המעמד היצרני הדוגל בשוויון וחופש?
- מי מהמוחים יהיה מוכן לשנס מותניים, להניח את הדגל ולהצטרף למאמץ יומיומי לבניית אדמיניסטרציה יעילה ומתפקדת ומערכת פוליטית הגונה?
אלה שאלות קריטיות, שכן אם המחאה תתמצה בתהלוכות והנפות דגלים בטריבונות, ואפילו תגיע להישגים בדמות ביטול צעדי חקיקה שפוגעים בדמוקרטיה, הרי שזה לא מספיק. זאת כי הכוחות הקיצוניים והלא יצרניים כבר נמצאים ביתרון כוח ועוצמה חזקים, ימשיכו לקדם אינספור יוזמות שמערערות את האיזונים העדינים בישראל, עד ה"סיבוב" המשמעותי הבא, שיהיה קשה יותר. כלומר, תנאי הכרחי להגעה לפתרון הוא כניסת הכוחות הליברליים המוכשרים למגרש המשחקים הפוליטי.
האם אפשר יהיה להגיע לפתרון?
כאן אני חוזר לפיסקת הפתיחה של המאמר. כדי לעשות תיקון נדרש להתייחס לשלושה היבטים:
א. להוכיח ערכים – למה בכלל ראוי להתאמץ לשמור על הדבר.
ב. להעריך מה המחיר.
ג. לבדוק אם יש בכלל רצון טוב.
עתה, בשיטת ה"בחנו את עצמכם", כל אחד מכם מוזמן להעריך בעצמו האם אפשר יהיה להגיע לפתרון.
התנאי הוא שאתם עונים "כן" על רוב השאלות בכל אחד משלושת ההיבטים.
הוכחת הערכים
- האם יש עדיין ערך למפעל הציוני?
- האם יש יתרונות לישיבה משותפת של מגוון עדות ודעות בטריטוריה אחת קטנה ומצטופפת?
- האם יש הסכמה רחבה ואמיתית על ערך זכויות האדם של כל מי שחי כאן ללא הבדלי דת גזע ומין?
- האם תימצא מנהיגות ערכית משכילה וליברלית כתחליף למה שיש היום?
- האם עדיין יש מאסת ערכים חיובית במקום בו מעל שני מיליון איש בחרו במפלגות שבראשן עומדים נאשם בפלילים, עבריינים מורשעים וקיצונים?
- האם ארה"ב תראה במדינת ישראל לטווח ארוך נכס אסטרטגי שיש לשמור עליו?
- האם יהדות העולם תכיר בערך המדינה ובצורך לשמור על צביונה המכבד והדמוקרטי?
הערכת המחיר
- האם יש נכונות לויתורים מצד תומכי ארץ ישראל השלמה וההתיישבות ביהודה ושומרון?
- האם תומכי הפרדה בין דת ומדינה יסכימו לפשרות בנושא זה?
- האם ניתן יהיה בהינתן הצפיפות שתגדל, לקיים תשתיות נוחות לכלל, בכלל למשל זה תחבורה ציבורית בכל ימות השבוע?
- האם חרדים יסכימו לקבל על עצמם לימודי ליבה, יציאה לשירות צבאי או לאומי, וצמצום הילודה?
- האם אנשים מוכשרים, חילונים ליברלים, יעזבו משרות במגזר הפרטי וילכו לשירות הציבורי ולפוליטיקה המאתגרים?
- האם מחיר העזיבה של אנשים מוכשרים לחיות במדינות אחרות יהיה גבוה מהמחיר לחיות כאן במצב מתדרדר?
- האם ניתן יהיה להתאים את המערך ההיררכי שבין שלטון מרכזי אחיד ורשויות מוניציפליות שונות באופי, באופן שיתאים טוב יותר למגוון הקבוצות?
האם יש רצון טוב
האם יש רצון טוב באופן כללי ובפרט של כל אחד מהצדדים:
- להגיע להידברות אמיתית כולל על סוגיות הליבה?
- לעשות ויתורים?
- לבער שחיתות ועבריינות בפוליטיקה?
- להגביר משמעותית את העשייה למען המדינה והקולקטיב על ידי הציבור הרחב?
- לראות מנהיגים ראויים נוטלים את המושכות?
מה יצא לכם? מוזמנים לשתף, להעיר, ולהאיר בתגובות.
נ.ב. היה זה ניתוח שכלתני ורציונלי, והרי בישראל כמו בישראל, הרבה דברים קורים באופן לא רציונלי. אז יתכן שכל מה שכתבתי לא רלוונטי, כי בעוד שבוע שבועיים מישהו כמו ביטן או ברקת או דיסטל או ח"כ קקיוני שבקושי שמענו את שמו, יפיל את הממשלה על איזו שטות שצצה משומקום.
תודה ליהל זמיר שקרא, חידד והוסיף.
