הודו בהחלט לא הייתה אצלי אהבה ממבט ראשון, נהפוך הוא. שבוע לפני "הטיול הגדול" הצהרתי ש"אני להודו לא נכנס". אני בכלל רציתי לנסוע להרים של נפאל, אבל הנסיבות הלוגיסטיות הביאו אותי לנחיתה בבומביי. בימים הראשונים של הטיול המחשבה העיקרית הייתה "מה אני לעזאזל עושה כאן?". לקח לי שבועיים לגלות את הודו. ומאז, אלה יחסים לטווח ארוך, שרק הולכים ומתפתחים. להודו חוזרים שוב ושוב. באחת הפעמים זה נגמר בכתיבת ספר, בכמה פעמים זה היה בענייני עבודה, ובכל פעם זה נראה ומרגיש אחרת.
מזווית הראיה הישראלית הודו של היום היא לא הודו של שנות התשעים. אף אחד כבר לא שואל אותי "הודו – מה יש לך לחפש שם?" ברמה הטיילית הודו הפכה לקונצנזוס, וברמת המדינות היחסים הדוקים מאי-פעם. ישראל מייצאת להודו מטיילים וטילים, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
ועדיין, רב הנסתר בה על הגלוי. זו מדינה שאינה מובנת מאליה, שהמסורת ממלאת בה תפקיד חשוב ומתנגשת כמעט באלימות במודרניזציה והטכנולוגיה ששוטפות את הודו בימים אלה. היא תת יבשת ענקית, קונגלומרט של מדינות מחוז, תרבויות, נופים ואתרים.
נפאל זה סיפור אחר לגמרי. מדינה קטנטנה, לחוצה לה בין הענק הסיני מצפון לענק ההודי מדרום. ולמרות זאת היא אחת המדינות העניות בעולם. נוף טבעי ואנושי הוא המשאב היחיד שלה, אבל אותו נוף אנושי חולל במדינה תהפוכות שגורמות למדינה לדשדש ואף להתדרדר במורד. המצב בנפאל עומד בניגוד חריף ליופיה, יופי שאני מתגעגע אליו בכל פעם שאני יוצא לטיול הררי במקומות אחרים בעולם.
העברתי פעמים רבות את ההרצאה-מצגת על הודו ונפאל, ומכל ההרצאות שאני מעביר, זו ההרצאה היחידה שבכל פעם שאני מעביר אותה היא נראית ונשמעת אחרת. בכל פעם אני מגיע אסוציאטיבית לספר אנקדוטה או חווייה אחרת, להתמקד במקומות אחרים, או לקשר לאירועים עכשוויים. ההרצאה תלויה גם כמובן בתחומי העניין של הקהל, בין אם אלה אנשים לפני נסיעה, או אלה אשר מבקשים להרחיב דעת כאן בבית.
כרזה להרצאה על הודו ונפאל בטכניון
