ביום שישי 22.1.2010 כתב מאיר שלו בטורו ב"ידיעות אחרונות" אודות "חילוצים, ציידים, שיטפונות". הוא הלין על פקקי התנועה של "הציידים בוואדיות" והתגעגע לימים של טרום המושג "ציידי שיטפונות" בהם היה נתקל אקראית בשיטפון יחד עם עוד "שניים-שלושה אנשים, בעיקר מתושבי הסביבה".
לא יכולתי שלא להזדהות עם התחושות. אלא מי אני שאלין, הרי כבר שבע שנים אני מייצג את אלה שעושים ואחר כך רצים לספר לחבר'ה. האמת היא שכוונותיי היו מאז ומתמיד תמימות: רצון כן לשתף את העם והעולם בחווייה הייחודית של צפייה במים הזורמים במדבר. באותה שבת של 21 בדצמבר 2002 היינו באמת אני ועוד שניים-שלושה אנשים בצפון הנגב, אחרי ששמענו לילה קודם לכן תחזית מזג אוויר שנשמעה מבטיחה, וצפינו במדבר הזורם.
האירוע של ה-18 בינואר 2010 הראה מציאות שונה לגמרי – אמצע שבוע עבודה רגיל לגמרי, ונדמה היה שכל עם ישראל ירד אל המדבר. מעניין איפוא לתהות אודות התהליכים שהובילו תוך שבע שנים בלבד להפיכת השיטפונות במדבר ממוצר בוטיק אקזוטי למוצר צריכה המוני.
גם אני רוצה
תופעת ה"גם אני רוצה" אופיינית עד מאוד לעם היושב בציון. אם ירחמיאל פתח חנות כלי בית מוצלחת, זרובבל יפתח חנות כלי בית לידו. זרובבל קנה אייפון 8G, גם חברו יחיאל ירכוש כזה. אין שום סיבה שהדשא של השכן יהיה יותר ירוק משלי, ואין שום סיבה שאם השכן רואה זרימות מוקה בעיניים אני לא אראה גם בעצמי. כאן נשאלת השאלה איך השכן בכלל יודע על זרימות המוקה, ופה אנחנו נכנסים למרכיב הטכנולוגיה.
טכנולוגיה
שני מרכיבים טכנולוגיים מהותיים שינו את חיינו בעשור הראשון של המאה ה-21, וספציפית תרמו לשיווק מוצר השיטפונות. הכוונה היא לצילום הדיגיטלי ולאינטרנט. שניהם ביחד וכל אחד לחוד "יישרו את הקו", "הקפיצו את השוליים", רוצה לומר – נתנו במה לכל אחד מאיתנו ללא הבדל גזע, דת, מין, תקציב לפילמים וקשרים במערכת של העיתון. כל אחד מצלם, כל אחד משתף. השיטפון של מחר הוא כבר חדשות האתמול. בלחיצת כפתור שולחת סוניה את מצגת השיטפונות לשלוש מאות חברים ולדודה בניו זילנד, והדודה שולחת חזרה לארבע מאות חברים ולאחות בירושלים.
זמינות מידע
תחזיות מזג האוויר זמינות היום הרבה יותר. לשירות המטאורולוגי אתר אינטרנט מפואר, המצוייד גם במכ"ם עננים המתעדכן בכל חצי שעה ונותן תמונת מצב עדכנית על מיקום הגשם. פורומים בנושא מזג אוויר זמינים באתרי האינטרנט, בהם מכינים היטב את חומר התבערה לקראת כל מערכת מזג אוויר מיוחדת. טלפונים סלולריים מצויים בידי כל תינוק, והכיסוי באזורים מדבריים טוב יותר מאשר בעבר. מתמטיקה של כיתה ז' כולנו יודעים, וכך בהופיע במכ"ם ענן המוריד 80 מלמ"ש גשם בשדה בוקר ומהירות הזרימה בנחל צין, ניתן לדעת במדויק מתי יופיע הגל הראשון של השיטפון ב"מרפסת" של נחל צין בואכה הערבה.
התקשורת אשמה
את התקשורת המחתרתית של הרשתות החברתיות, הפורומים והאימיילים כבר האשמנו. כעת רצוי להאשים כמתבקש גם את התקשורת המסורתית, שנאלצה במשך השנים ליישר קו עם ההיסטריה של התקשורת החדשה. לא אחת נשמעים חזאי מזג אוויר בטלוויזיה מתארים במילים נשגבות מדי מערכות חורפיות סטנדרטיות, ו"יום גשם" של לפני עשרים שנה הפך היום ל"יום סערה". צוותי טלוויזיה אוהבים לצאת החוצה ולהראות את האקשן, כי לא חשוב יופיו של הטבע, אלא כמה "גשרים נהרסו" וכמה "אנשים נסחפו" גם אם רק גשר אחד קרס ואיש אחד נסחף.
תחבורה
אלמנט חיוני בונה מוטיבציה לצאת לשטח הוא השתכללות כלי הרכב. רכבי השטח, אלה עם מרווח הגחון הגבוה, מגוון הנעילות והילוכי הכח, הפכו זמינים יותר בקרב ציבור גדול, מה שנותן את האשלייה שהרי הם מוכנים לחוויית שיטפונות. ואולם רבים לא מודעים לעובדה שלרכב שטח אין כל יתרון בחציית נחלים זורמים. למעשה, בשל שטח הפנים הגדול שלהם, יש להם אפילו חיסרון. באירוע האחרון ב-18 בינואר 2010 אבדו שתי נפשות לשווא בשל כניסה מיותרת של רכב שטח לתוך אפיק נחל זורם.
לסיכום
היות שטרם נגמלתי מההתמכרות למים הזורמים במדבר, סביר שאמשיך לצפות בהם פה ושם. אבל לא במסגרת תיוגים טרנדיים של התופעה. לא ב"צייד" ולא ב"רדיפה". אלא כמו עד עכשיו, פשוט בהגעה למדבר ביום בו יש סיכוי לגשם. גם כך, על כל יציאה למדבר בה צפיתי בשיטפונות היו לפחות שתי יציאות בהן לא היו שיטפונות, אבל היו טיולים מדבריים נפלאים במזג אוויר יפה. ובאשר לשיטפונות, הרי שהחוויות המשמעותיות ביותר היו במקומות אליהם הגעתי במסלול הליכה. זהו מבחינתי מבחן העבירות האמיתי ואלו הם הרגעים היפים של המדבר, אותם צריך לנצור.
ונסיים בתהייה – מהו מוצר ה-outdoors שיהפוך לטרנד הבא?
מרשים מאד ,חבל שלא יצא לי גם. היינו באזור 3שעות לפני אבי
היי גיא
ע"י ה"תפוצה הויראלית" זכיתי גם אני להתודע למצגות שלך, ואף הצטרפתי לרשימת התפוצה.
ושכרי – הנה הגיע הפעם במצגת והסרטונים מן השטפונות.
ולמרות שכבר ראיתי המון מצגות עליהם -העין לא שבעה מלראות עוד ועוד.
תודה על היופי הזה
נירה
כתושב הנגב אני רוצה לפנות לכל אותם אזרחים שמתלהבים לראות שטפונות כאלה בנגב.
סעו כאוות נפשכם אך הזהרו והשמעו לאזהרות.
המים מגיעים פתאומיות ובעוצמה אדירה שבמשך כ-50 שנה בנגב ראיתי הרבה מאד משאיות כבדות נסחפות בזרם ולא מעט חילוצים מסובכים דרך האויר. כל חילוץ עולה למשלם המיסים הון ואם חס וחלילה לא הספיקו לחלץ אז אובדן חיי אדם לא שווה את הסכנה.
בלי לסתור את כל האמור לעיל, אני חושב שעל הכל מעפילה התופעה של חיפוש הריגושים , להיות לעשות לראות דברים חדשים , יפים יותר חדשים יותר ומסוכנים יותר
בעצם הכל מתחבר למתיחת הגבולות, האישיים הטכנולוגיים (הג'יפ) , זה בא לידי ביטוי בספורט, ראו כמה ישראלים פתאום עושים תחרויות הקשות בעולם של איירון מן וכל מיני המצאות אחרות 🙂 , וכדומה.
ישנו עוד אלמנט (מבורך) של תרבות הפנאי המתפתחת, האם אנו כבר דומים לשווצרים או לנורווגים ? 🙂
בכל מקרה כל אלו מבורכים בעיני בעיקר כי זה מוציא את "העם" לטבע ואולי מחבר אותו ומעלה את המודעות והחשיבות ליחס לטבע ואורך חיים בריא. אולי עוד בסוף ניהיה חברה ירוקה ?