בלוג

שלוש שנים וחצי עברו מאז כתבתי סיכום עיתי על המצב בישראל. הגיע הזמן לשוב ולבחון איפה עומדים הדברים. במאמר הקודם, במרץ 2023, ישראל הייתה כבר תחת שלטון הכנסת והממשלה הקיצוניים ביותר שחוותה. מאז, התרחש טבח השבעה באוקטובר, וישראל הקצינה למחוזות בל יתוארו. תאריך הבחירות המתקרב מקצין דברים עוד יותר, ומדי יום מתפרסמת שערוריה נוראה אחרת.

במאמר זה אתייחס לנושאים המרכזיים עליהם כתבתי במאמר הקודם, ומטבע הדברים לנושאים נוספים. זהו לא מאמר מדעי. הדברים נכתבים על בסיס: התעדכנות שוטפת במגוון גדול מאד של מקורות, ניסיון בתחום המקצועי והתרשמות מחיי היום יום בישראל.

דת ומדינה

בסוגית דת ומדינה הרי שהמצב בישראל הולך ומחריף. החרדים ממשיכים להגדיל את עוצמתם הדמוגרפית והפוליטית, ואת השפעתם מרחיקת הלכת על אורח החיים בישראל. המאבקים על הגיוס לצה"ל תופסים אמנם את הכותרות, אך ההשפעה המשמעותית מתרחשת במרחב הציבורי ובמחוזות הכלל, ובעיקר, חדירה איטית למרחבים בעלי אופי חילוני.

מעבר לכך, אנו רואים תופעה הולכת ומתגברת של אימוץ "דתיות מחמד": סממנים – בעיקר חיצוניים – של יהדות, תופעה שמתרחשת בקרב מסורתיים ואף חילוניים, שניתן לראות בה אולי רצון לחיזוק הלאומיות או צדקת הדרך הקולקטיבית דרך המכנה המשותף היהודי במדינת היהודים. התופעה אינה כוללת רק בני נוער עטויי אופנת הציצית, או מניחי תפילין בשער בית הספר, אלא כוללת גם הגנה אוטומטית על מני תופעות שנראות כמו תרבות יהודית אך בפועל הן כפיה דתית לכל דבר, ואין מאחוריהן בסיס אמוני חינוכי תרבותי כלל.

התופעה החריפה ביותר שנעשית בשם הדת היא אירועי הטרור והפוגרומים שנעשים נגד אוכלוסיות חפות מפשע ביהודה ושומרון. אירועים אלה מובלים על ידי קבוצות יהודים קיצונים, אך זוכים לגיבוי רחב דיו כדי להמשיך להתקיים במשך חודשים ארוכים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ', היטיב לחזות כבר בשנות השמונים את ההתדרדרות המוסרית הצפויה בעקבות כיבוש יהודה ושומרון ושליטה על אוכלוסיה גדולה ללא זכויות, וכינה את ההתנהגות הזו "יודונאצית".

החברה היהודית הדתית לאומית בישראל יוצגה בעבר על ידי פוליטיקאים מתונים, אך אלה אינם כבר בנמצא. לשפויים במגזר זה אין יצוג פוליטי הולם, וסביר להניח שנעשתה הקצנה פוליטית ותפישתית בקרב רבים מהם, בוודאי אלה המתגוררים ביהודה ושומרון.

גבולות המדינה

המופרעות היהודית משיחית הביאה לקיצון גם את סוגיית גבולות המדינה.

המלחמה ברצועת עזה בעקבות טבח השבעה באוקטובר יצרה בקרב רבים אשלייה שהנה תכף אפשר לפנות את עזה מאנשים ולהפוך אותה לריביירה יהודית ישראלית. בינתיים יושב צה"ל בשטח עמוק ביותר בתוך רצועת עזה.

התחלפות השלטון בסוריה נוצלה על ידי ישראל בכך שצבא ההגנה לישראל תוקע אצבע בעין בתוך שטחים סוריים.

צה"ל ניקה את דרום לבנון מכפרים ותושבים והשתלט על רצועה רחבה בתוך שטח לבנון.

ביהודה ושומרון מתרחש תהליך מזורז של הקמת מאחזים ותפיסת נקודות אסטרטגיות, תוך פגיעה אנושה בשטחים חקלאיים פלסטיניים, שיבוש מוחלט של חיי התושבים שם וסילוק קהילות פלסטיניות משטחים בהן חיו שנים רבות.

כל הכיבושים בפועל הנ"ל נעשים ללא כל תהליך מדיני מקביל, וללא כל אופק להסדרים עם המדינות והרשויות הריבוניות על שטחים אלה, שהנם חיוניים עבור כל הצדדים לצורך שקט, בטחון, ואפשרות לשיקום וצמיחה.

יצר נקמה ושנאה

האסון שהתרחש בשבעה באוקטובר היה כנראה הטראומטי ביותר לעם היהודי מאז השואה, שכן התרחש במדינת ישראל הריבונית, ופגע לא רק בסממנים צבאיים אלא בעיקר באוכלוסיה חפה מפשע בממדים בלתי נתפסים.

אסון זה עורר יצר נקמה ושנאה שלא חשבתי שיהודים וישראלים מסוגלים לייצר. אולי חברו כאן יחד גם רגשות עמוקים שנובעים עוד מאירועי שואת יהודי אירופה ובהמשך שנות פיגועי התופת בתוככי ישראל בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים. כך או כך, הנקמה והשנאה מלבים כבר כמעט שלוש שנים את התנהגות הישראלים, והיא באה לידי ביטוי בשלל תופעות, בהן: התגובה המוגזמת במלחמה בעזה, הכוללת קטל של רבים חפים מפשע, כולל נשים וילדים, גזענות חולנית כלפי החברה הערבית בישראל וכלפי מוסלמים בעולם באשר הם, הפוגרומים ביהודה ושומרון, ועוד.

הנקמה והשנאה אינם מנת חלקם של גורמים ימנים / פשיסטיים שיש מספיק מהם בימינו, אלא של שכבה רחבה מאד בישראל, כזו שנוטלת חלק למשל בצבא המילואים, ומביאה לידי ביטוי יצרים אלה בין השאר בתמיכה בפוגרומים ביהודה ושומרון, ותמיכה כמעט מקיר לקיר בעימותים מרחוק חוזרים ונשנים עם איראן, גם כשכבר ברור שאין להם תכלית.

במעגלים רחבים יותר, כל ביקורת שנשמעת על ישראל בעולם עקב המעשים הללו מיד מתויגת כאנטישמיות ואנטי ישראליות, והשנאה מופנית בחזרה לגורם המבקר, הומני ואוהד ישראל ככל שיהיה. במסגרת תופעות אלה ניתן להזכיר את שאט הנפש שחשים רוב הישראלים כשהם רואים בחו"ל דגל פלסטיני, כאילו שלא ניתן לגלות אמפטיה לפלסטינים וגם חיבה לישראל ולישראלים.

ארץ בפאניקה וחרדה

אירועי השבעה באוקטובר, ובהמשך התקפות הטילים מאיראן, סדקו לגמרי את תחושת הבטחון בישראל והפכו את היהודים בישראל לשורדים בארצם. הארץ המובטחת ומדינת היהודים היא כבר לא המשכן הבטוח. בנוסף לאירועים עובדתיים אלה, בנימין נתניהו מתחזק היטב את נרטיב ה"קמים עלינו לכלותינו", שממילא נמצא בבסיס התרבות היהודית, שגם בלי נתניהו מקפידה להזכיר זאת לעצמה בכל ערב פסח.

הפחד המתמיד הזה וחוסר הבטחון הוא גם חלק מהסיבות לרגשי הנקמה והשנאה, אך רק מחריף את הבעיה, שכן יצר הנקמה והשנאה מביא להמשך מעגלי המלחמות, אי השקט ואי הבטחון.

אלימות

התופעות שהוזכרו לעיל הגבירו את תופעת האלימות גם בתוך ישראל. חיי היום יום בישראל הם מציאות של אלימות, מילולית ופיזית: התנהגות פרועה בכבישים, חוסר סבלנות בתורים, תקיפות נהגי אוטובוס וצוותים רפואיים, טון דיבור תוקפני, פראות בני נוער בכיתות ובספסלי הגנים הציבוריים, וכמובן מקרי פשע מכל הסוגים, בהם השתוללות הפשע במוקדים המועדים לכך.

העם שחי רק בחירום ומלחמות

לכותרת זו שני היבטים:

• האחד, שהישראלים מתעוררים לחיים רק בחירום ומלחמות. אשכרה, מקבלים אנרגיות, פעילים, שידורים בטלוויזיה, נושאים לשיחה, אקשן! המלחמה כמנגנון מעורר!
• השני הוא העזרה ההדדית. כשאני חולק עם מכרים דוגמאות רבות מחיי היומיום כיצד ישראלים מתעללים זה בזה ודופקים זה את זה, בדרך כלל עונים לי: "אבל תראה איזו התגייסות ועזרה הייתה ב…" ולאחר מכן תמיד זה יגמר ב"שבעה באוקטובר" / "כשהטיל האירני נפל ב…" / כשהייתה התאונה ב…". בכל מקום נורמלי בעולם, אנשים נחמדים זה לזה כל השנה, ובטח לא חושבים כל הזמן איך לתחמן ולהרוויח על חשבון האחרים כעניין שבשגרה.

הששה באוקטובר 1973 לעומת השבעה באוקטובר 2023

התזמון של מתקפת חמאס היה מצמרר בהקשר למה שהתרחש בדיוק 50 שנה לפני כן: שילוב של התעלמות מהתרעות אסטרטגיות, פאשלה מודיענית, והעדר מוכנות צבאית ראויה. ואולם, ראוי לעמוד על ההבדלים התהומיים על מה שהתרחש לאחר מכן:

ב-1973 ישראל הגיעה להכרעה ולהפסקת אש לאחר כמה שבועות. חילופי השבויים הסתיימו כחודש אחרי המלחמה, אז גם הוקמה ועדת חקירה לאירועי המלחמה. למרות שהוועדה חסה על הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה לאחר כחצי שנה. ב-1977, 4 שנים בלבד לאחר המלחמה, בעת כהונת ממשלת הליכוד, ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, וב-1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים. אש היוהרה היהודית ישראלית שכחה למשך תקופה, וישראל בנתה עצמה בצנעה אט אט.

ב-2023 יצאה ישראל למתקפת נקם ברצועת עזה עוד ביום השבעה באוקטובר, תוך התעלמות מביצוע חלופי שבויים. המלחמה התארכה ובמהלכה נרצחו שבויים ישראלים רבים. השבויים האחרונים הוחזרו רק לאחר שנתיים, וגם זה רק תודות למאבק ציבורי ממושך והתערבות אישית של נשיא ארצות הברית. בישראל עדיין עצורים פלסטינים רבים מרצועת עזה, חלקם עוברים התעללות במתקני מעצר. למרות דרישה ציבורית, לא קמה ועדת חקירה ממלכתית, וכל גורמי הממשלה, בהם ראש הממשלה, מכהנים בתפקידם, למרות שמתפרסמות עדויות לאחריותם לאסון כעניין שבשגרה. כמעט שלוש שנים אחרי, אין כל מהלך מדיני להסדרה ברצועת עזה, וישראל רק מסלימה את יחסיה עם הפלסטינים. גם בגזרה הלבנונית אין מהלכים מדיניים משמעותיים, ובוואקום שנוצר, צומחים בקלות גורמי טרור ישנים וחדשים.

בניגוד ל-1973, רגשות הנקם, המשיחיות והאדונות, הביאו עמם דווקא עליה במפלס היוהרה היהודית ישראלית, ותחושת שכרון כח (חסרת בסיס). השיא, בהקשרים הצבאיים, היה התכנית הגרנדיוזית להחלפת השלטון באיראן בסיוע הכורדים, שפרטיה התפרסמו זה לא מכבר, ובכלל – המחשבה שאפשר יהיה "לחסל את האיום האיראני" – ככל שבאמת יש כזה – בהתנקשויות ופצצות ממטוסים וכנ"ל לגבי "השמדת החמאס". כך גם הגאווה של מלחמה ב"שבע זירות" (עד היום לא הבנתי איך הגיע למספר הזה) בזמן שתושבי ישראל נאנקים.

מחאה ואופוזיציה?

מצופה היה שהאופוזיציה הפוליטית תחריף את תגובותיה וצעדיה נגד הממשלה, אך הדבר לא מתרחש, על אף החדשות המסעירות המתפרסמות מדי יום על עוולות המתרחש בישראל בכל תחום שהוא. הציבור הישראלי שפקד את הרחובות בהמוניו, היבט שהפתיע אותי במהלך 2023, נדם. גם כשהמצב בישראל החריף משמעותית, וטרם החלה תקופת הבחירות, הנוכחות ברחובות מדי מוצ"ש כללה רק קומץ של כמה מאות אנשים.

הליברלים לכאורה

שכבה משמעותית בישראל כוללת אנשים שמצד אחד מפגינים עמדות ליברליות ומפגינים תרתי משמע נגד הכנסת והממשלה הנוכחיים, ובשיחות הסלון מצהירים שהם "נגד", אבל מצד שני מתגייסים לשרת אותם ללא היסוס, או עוצמים עין לנוכח התנהלות שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, של ישראל. ניתן לראות את התופעה בשתי גזרות משמעותיות.

האחת, בצבא. לחיילים בסדיר אולי קשה יותר להתנגד למהלכים שמבוצעים בשם ממשלה קיצונית, אך היות שהצבא נשען בשנים האחרונות באופן ניכר על משרתי מילואים, הרי שכאן התופעה בולטת יותר. בין אם זה תמיכה במהלכי דיכוי האוכלוסיה ביהודה ושומרון, או פגיעה בחיפם מפשע ברצועת עזה או דרום לבנון, או יציאה לפעולות והפצצות הרחק באיראן, ללא תכלית ברורה.

השניה, במגזר הציבורי. אני יכול להעיד מנסיוני במסגרת עיסוקיי, כיצד הליברלים לכאורה מגיבים להתנהלות קיצונית, אגב, לא רק בימים טרופים אלה. סוג אחד של תגובה היא האלמות. פשוט לא מגיבים, וחוסר התגובה מאפשר לתופעות הקיצוניות להחריף. סוג אחר של תגובה הוא שיתוף פעולה, כי "כך פועלת המערכת" או שהקביעות יותר חשובה.

גזרה נוספת היא הגזרה הפוליטית, שאפילו לא כללתי אותה בשתי הגזרות המקצועיות לעיל, כי כבר אין לי כל ציפיה ממנה. דה פקטו אין אופוזיציה בפוליטיקה הישראלית, והקולות המעטים שנשמעים מעטים מדי.

הליברלים הצדקנים והטהרנים

יש מספיק דוגמאות מההיסטוריה העולמית כיצד השמאל הפסיד במאבקים מול הימין וסלל את הדרך למשטרים פאשיסטיים, בגלל חוסר המסוגלות להתאחד.

השמאלנים הישראלים מצויינים בתופעה זו. הדוגמה האחרונה הבוטה היא מבחירות 2022: לקראת הבחירות סירבה מפלגת העבודה, בהובלת היו"ר מרב מיכאלי, להתאחד עם מרצ (גם כאן לחטא היוהרה היה תפקיד חשוב). כתוצאה מכך, מרצ לא עברה את אחוז החסימה, ומפלגת העבודה קיבלה 4 מנדטים בלבד, דבר שסלל את הדרך להקמת ממשלת הבלהות הנוכחית.

מאז, השמאל הישראלי ממשיך במנהגו "לירות בתוך הנגמ"ש". כל אמירה קיצונית לכאורה מיד זוכה בתגובות נרעשות שמא תפגע בפוטנציאל האלקטורלי, וכל אמירה לא מספיק קיצונית לכאורה מיד מזכה את האחראים לה במתקפה על סעיף רדידות אידיאולוגית.

תופעה נוספת של הצדקנות הזו ניתן אולי לראות בחלק מהחלטות בג"ץ, למשל בנוגע לעתירה נגד מינויו של רומן גופמן לראשות המוסד.

וכן, התופעה ניכרת לא רק בפוליטיקה. נתקלתי בה גם למכביר בחיי המקצועיים בתחום התכנון בישראל.

ראוי לציין שבקרב גורמי הימין אין תופעה כזו. האידיאולוגיה תמיד במקום הראשון, היא המובילה, וגם אם יש מחלוקות, הן בוודאי לא נראות על פני השטח.

התדרדרות האמונה בשלום

הקלישאה "השלום נרצח עם רצח רבין" נכונה. הפיגועים בתוך שטח ישראל, ובהמשך התקפות חמאס מרצועת עזה, ערערו את מחנה תומכי השלום. אירועי השבעה באוקטובר מחקו כמעט לגמרי את האמון בצד השני, ושוחרי השלום נותרו להיות מיעוט נרדף בישראל.

המלחמות הנמשכות בפועל בישראל כבר כמעט שלוש שנים, שרק הרעו את מצבם של תושבי ישראל בכל היבט שהוא, מראות שאלטרנטיבת המלחמה אינה טובה יותר.

מתחקיר "הארץ" שהתפרסם ב-8 בספטמבר 2026 עולה, כי סינוואר בחר לממש את תכנית המגירה של חמאס למתקפה רצחנית, לאחר שנואש מחוסר ההתקדמות בצד הישראלי להסדר ארוך טווח ברצועת עזה.

דמוקרטיה בישראל?

דמוקרטיה היא צורת שלטון רגישה במיוחד. דמוקרטיה היא יחסים. כמו זוגיות. דורשת תחזוקה, הקשבה ופשרות. ואם צד אחד ביחסים אלה חזק או תוקפני, קל מאד להשתלט עליהם ולנצלם לרעה.

בישראל יש כל מני מנגנונים דמוקרטיים. הציבור הרחב מכיר בעיקר את האפשרות לבחור נציגים לכנסת, נציגים למועצת רשות מקומית וראש רשות מקומית. אבל יש מנגנונים רבים הכוללים אספקט דמוקרטי הנוגעים לניהול חיי היום יום של המדינה, למשל ועדות הכנסת, ועדות ברשויות מקומיות, ועדות תכנון ועוד.

כל ההיבטים שפורטו לעיל המאפיינים בימינו את ישראל והישראלים – האלימות, היוהרה ועוד, מביאים לכך שעל גופים רבים השתלטו גורמים פוליטיים / בלתי מקצועיים, שבאופן התנהלות כוחני מאיינים למעשה את המנגנונים הדמוקרטיים, ומביאים להחלטות גרועות שפוגעות בציבור הרחב.

טענות השלטון הימני בישראל ל"דיפ סטייט" היא אחת הדוגמאות המובהקות לתופעת "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל" הרווחת בישראל בימינו. מה שפוגע במדינה הוא לא מקצועיות ה"פקידים", אלא להפך – פעולות מתוך כוח פוליטי או אחר, שדורסות את המנגנון הדמוקרטי, שהחלטותיו אמורות להיות מושתתות על בסיס מקצועי, ושיח מכבד ומפרה.

השיא של התופעה הוא כמובן השתלטותו של בנימין נתניהו על כל היבט של התנהלות מדינת ישראל, והובלתה באופן ריכוזי לחלוטין למחוזות אפלים, מתוך מטרה לשרת את האינטרסים האישיים שלו.

ואולם, הוא לא היה מצליח לעשות זאת ללא אינספור משת"פים נאמנים, בוודאי מקרב תומכיו, וגם מקרב ה"ליברלים לכאורה" שתוארו לעיל.

בסופו של דבר, ישראל כיום היא ספק דמוקרטיה, ולא רק בגלל פוליטיקאים גרועים, אלא הרבה בגלל אלה שמשתפים פעולה באופן אקטיבי או בשתיקתם.

מקרה הונגריה – האם זה תקדים רלוונטי?

הונגריה סבלה שנים של שלטון רודני של ויקטור אורבן, ונחלצה ממנו לאחרונה. מה ניתן ללמוד מתקדים זה? החלפת השלטון בהונגריה התאפשרה בזכות שילוב של שלושה גורמים מרכזיים:

• משבר כלכלי עמוק, כולל אינפלציה גבוהה וקיפאון שנגרם גם מהקפאת כספי האיחוד האירופי.
• התאחדות חסרת תקדים של מפלגות האופוזיציה סביב מפלגת טיסָה של פטר מַגְיָאר, שזכתה בכ-53 אחוז מקולות הבוחרים, לעומת 38 אחוז למפלגתו של אורבן.
• פעילות ציבורית רחבה במיוחד, בעיקר של צעירים, לצד קמפיין שטח אינטנסיבי שהגיע גם לאזורים כפריים שבעבר תמכו באורבן.

ומה המצב בישראל לגבי שלושה היבטים אלה:

• מבחינה כלכלית, למרות המלחמות הממושכות, נראה שהמשק הישראלי מתפקד. האנשים אינם רעבים ללחם – בין אם בגלל שיש להם עבודה במגזר הציבורי (אם הם צייתנים), בתעשיית ההייטק (אם הם עדיין לא הוחלפו על ידי סוכני AI) ובתעשיית הנשק המשגשגת, או שהם עובדים מתחת לרדאר, או שהם נהנים מתמיכה כלכלית חברתית הדדית כמו במגזר החרדי. מבחינה זו רבים מרוצים מהשלטון הקיים.
• בישראל האלטרנטיבה לשלטון הנוכחי מפוזרת על פני מפלגות רבות: ישר של איזנקוט, ביחד של בנט ולפיד, הדמוקרטים של יאיר גולן, ועוד כהנה וכהנה מפלגות קטנות, כך שאין מפלגת אופוזיציה גדולה וברורה. כמו כן, מצב ה"גושים" בישראל, על פי הסקרים, אינו חד וברור לטובת "מחנה השינוי" כמו בהונגריה.
• נראה כי כמה ממפלגות "מחנה השינוי" עושות מאמצים להגיע לקהלי יעד חשובים על מנת להטות את הכף, אך הדבר אינו בולט כפי שהיה בהונגריה. זאת ועוד, צעירים רבים בישראל מצדדים במדיניות תקיפה כלפי כל מי שאינו ישראלי / יהודי.

לפיכך נראה, שהתקדים ההונגרי אינו יכול להיות מקור לעידוד או אופטימיות לגבי המצב בישראל.

הנה עוד זווית שמסבירה את העניין:

מהם הערכים בהם תומכים תושבי ישראל?

נבדוק זאת על פי סקרי הבחירות האחרונים, של ראשית ספטמבר 2026:

מאז הבחירות האחרונות מספר בעלי זכות הבחירה בישראל גדל בלמעלה מחצי מיליון. נכון לסוף מאי 2026 הוא עומד כיום על 7,336,553 איש. כל מנדט שווה אם כך מעל 61 אלף איש.

• נכון לסקרי ימים אלה, לפחות מיליון ומאתים אלף בעלי זכות בחירה תומכים במפלגת ליכוד בראשות בנימין נתניהו, האיש שנתפס בשקריו השכם וערב, ושמדי יום מתפרסמות עדויות מזוויעות על אחריותו לאסונות, מלחמות חסרות תכלית, ומצבה השפל של מדינת ישראל, האיש שמפלגתו מורכבת מחדלי אישים שכמעט ולא עשו דבר למען המדינה ותושביה, ומכלים את זמנם בעיקר בהתרפסות וחנופה לבוס המפלגתי.
• נכון לסקרי ימים אלה, כשמונה מאות אלף בעלי זכות בחירה תומכים במפלגת עוצמה יהודית ובמפלגת הציונית הדתית, המובילות קו ימני קיצוני, פשיסטי, גזעני, משיחי ואלים.
• נכון לסקרי ימים אלה, לפחות תשע מאות אלף בעלי זכות בחירה תומכים במפלגות יהדות התורה וש"ס, המובילות אג'נדה מגזרית דתית הכוללת מרכיבי בערות, עדתיות, עידוד ילודה, כפיה דתית ושתלטנות פוליטית מגזרית.

בסך הכל, רק סביב ארבע מפלגות אלה, מדובר בכמעט שלושה מיליון בעלי זכות בחירה, המייצגים כמעט 40 אחוז מתושבי ישראל.

כלומר, שניים מכל חמישה ישראלים תומכים דה פקטו באחד או יותר מהערכים הבאים: פשיזם / גזענות / אלימות / בערות / משיחיות / חוסר עניין בעובדות ואמת / התעלמות מהחוק / שתלטנות.

לכן, גם אם יהיו תזוזות לכאן ולכאן במפה הפוליטית בבחירות, הרי שעדיין מדובר באחוז ניכר של ישראלים, שמערכת הערכים שלהם, בלשון המעטה, בעייתית.

מצב המרחב הפיזי – ציבורי – סביבתי

המרחב הפיזי – ציבורי – סביבתי הוא תחום העיסוק המקצועי שלי, והוא גם בבואה מצוינת למצב בישראל. אף על פי שזהו נושא גדול ורחב הראוי לסקירה נפרדת, אביא כאן מספר נקודות, החיוניות להבנת המצב.

• הצפיפות – בישראל שוררת צפיפות גבוהה ביותר יחסית למקובל במדינות המפותחות. הן צפיפות אוכלוסין והן צפיפות של בינוי. בדרך כלל מדברים בשבחי הצפיפות, אך צפיפות המלווה במאפיינים תרבותיים והתנהגותיים שתוארו לעיל, רק מגבירה חיכוכים ומורידה משמעותית את איכות החיים. קצב הילודה הגבוה בישראל ימשך שנים רבות והצפיפות תגדל באופן ניכר, על כל השלכותיה.
• תחבורה – מצב התחבורה בישראל מתדרדר בקצב מבהיל. הכבישים עמוסים רוב שעות היום, ונהיגה ברכב פרטי מייצרת עוד גורם סטרס להמונים. לאחרונה התפרסמה ידיעה על כך שיש ירידה בשימוש בתחבורה ציבורית לצורך הגעה לעבודה. יש מקומות הנהנים מהרבה קווי אוטובוס אך תנאי הנסיעה בהם ירודים. עד שיבנו קוי המטרו והרכבת הקלה המתוכננים, יעברו שנים בהם המצב יחריף באופן שקשה לתאר.
• המרחב הציבורי – המרחב הציבורי הוא הפקר במקומות רבים. יצר האלימות ותחושת התרת הרסן בשל ממשלה שלא מתפקדת מביאים לכך שאיש הישר – ובעיקר הלא ישר – בעיניו יעשה. השתלטות על המרחב הציבורי היא תופעה רווחת, הן בהשלכת פסולת, הן במטרדי רעש והן בפעילויות מגזריות שהנן בבחינת כפיה על הציבור. כתוצאה מכך, מרחבים ציבוריים רבים, הן בישובים והן בטבע, הפכו בלתי נעימים ובלתי בטוחים לשהיה. הציבור הישראלי מסתגר יותר בבתים ומטפח את הבית הפרטי, תוך פחות ופחות תשומת לב למרחב שבחוץ.
• הנוף הבנוי – הנוף הבנוי בישראל מתדרדר בקצב מהיר. הבנייה החדשה אינה מייצרת כל השראה אסתטית, אלא להפך – רוב המבנים המהווים את סביבת חייהם של הישראלים כיום נראים כמו מצבות של בתי קברות. העיצוב העירוני עדיין מעדיף את המכוניות ומעודד בניית מגדלים מנותקים הגרועים אורבנית וסביבתית, באופן שאינו תורם לחיי שכנות וקהילה חיוביים. השכונות הוותיקות בעלות האיכויות האורבניות הולכות ונמחקות. מערכת התכנון, על אף כוונותיה הטובות, מתיישרת בסופו של דבר למאפייני תכנון ירודים, השמים דגש בסופו של דבר על הכמות ולא על האיכות. זאת למרות שיש בישראל כשרונות רבים בתחומי התכנון והאדריכלות.
• מרכז לעומת פריפריה – הפער בהיבט האיכות הפיזית אורבנית בין ערי הפריפריה לערי המרכז הולך וגדל. זהו מעגל קסמים – ככל שהפער הולך וגדל, מעדיפים ישראלים יותר לגור במרכז, וקשה יותר לשמר ולפתח חיים אורבניים ראויים בפריפריה. המלחמות הבלתי נגמרות, המשפיעות על הגבולות, ובעיקר על גבול הצפון, גורמות לחוסר ודאות מתמשך ולנזק אנושי עצום לישובים בצפון וערים כמו קרית שמונה. בישובי הפריפריה הדרגים הפוליטיים והמקצועיים ברשויות המקומיות חלשים בהרבה מאשר בישובי המרכז, דבר המתבטא באיכות הפיתוח והשירותים במקומות אלה.
• מותן של ערים ייחודיות – ערים בעלות קסם מיוחד מאבדות את צביונן בקצב. דוגמאות בולטות הן טבריה, שההשתלטות החרדית עליה בשילוב עירייה חלשה דרדרו אותה משמעותית, ואילת, שעוברת פיתוח פיזי בנפחים בלתי סבירים וללא כל תכנון וראייה לטווח ארוך, באופן שכבר פגע משמעותית באופי הייחודי שלה כעיר מדבר וים.
• שבטיות גיאוגרפית – הסגרגציה החברתית בישראל היא לא דבר חדש, אבל ככל שהפערים בין השבטים בישראל רק יקצינו, תתרחב התופעה של סגרגציה פיזית בין קבוצות, ובמיוחד בקרב הציבור היהודי ליברלי. כבר כיום אנו עדים להצטמצמות הציבור הליברלי למוקדים מוגדרים בערים מסוימות, שכונות מסוימות וישובים כפריים מסוימים. מנגד, החרדים ממשיכים להתרבות בקצב (כיום רבע מילדי ישראל הם יהודים חרדים), וכבר כיום מתהפכות היוצרות: החרדים ממלאים יותר ויותר שכונות וערים בישראל, והציבור הליברלי מתכנס כמיעוט לשכונות וישובים ספציפיים.
• סביבה – לאחר תקופה חיובית למדי בתחום הסביבה בראשית שנות האלפיים, חלה התדרדרות משמעותית במצב זה בישראל. ישראל לא נערכת להתמודדות עם תופעות עולמיות כמו שינויי האקלים, אינה פותרת בעיות אקוטיות כגון מצב ים המלח שמפלסו הולך ויורד, רשיונות ממשיכים להינתן לגופים מזהמים, ואין די פעילות לוידוא חוסן סביבתי רב תחומי, כפי שראינו כאשר פריחת אצות בים התיכון השביתה את מתקני ההתפלה. רשות הטבע והגנים מתקשה לתפקד בעידן קיצוצי תקציב וצניחה בהכנסות עקב היעדר תיירות נכנסת, והגופים הבלתי ממשלתיים, למשל החברה להגנת הטבע, מאותגרים מתמיד.

שוק העבודה בישראל

ברוב המדינות המפותחות בעולם שכבה רחבה באוכלוסיה נוטלת חלק במגוון המשרות של "החיים עצמם". הכוונה היא לעבודות כגון: נהגי אוטובוס ורכבת, אחים בבתי חולים ומרפאות, זבנים בחנויות, נותני שירות למיניהם במגזר הציבורי והפרטי, בנאים, מתכננים, גננים בגני ילדים ומורים בבתי ספר. בישראל המצב שונה. ככל שהתבגרה המדינה, העדיפו היהודים בישראל לחזור למשרות האהובות מהגולה. כך מתרכזת האוכלוסיה היהודית המשכילה כיום בעבודות ניהול, כספים, סייבר, נדל"ן, והתחומים הערטילאיים "יעוץ" ו"עסקים". את עבודות "החיים עצמם" מאיישת היום בהמוניה החברה הערבית, כמו גם בנות ואף בני החברה היהודית חרדית, ומהגרי עבודה דוברי אנגלית מדרום אסיה.

בזמן שהיהודים בישראל רק מגבירים את האנטי אליה, לחברה הערבית דומיננטיות הולכת וגדלה באחזקת חיי היום יום בישראל. החברה הערבית אינה עוצרת בסוג זה של משרות. יותר ויותר ערבים וערביות פוקדים את ספסלי המכללות והאוניברסיטאות, בישראל ובעולם, ומשתלבים גם במקצועות הרפואה, ההנדסה, ההוראה ועוד.

כמות כח האדם המשכיל בישראל מוגבלת, ואיוש משרות שונות הדורשות כח אדם משכיל היא משחק סכום אפס. לדוגמה, ההסללה להייטק של השנים האחרונות לא תרמה במיוחד לשיפור המצב במגזר הציבורי, ורבים מדירים רגליהם ממשרות מגזר ציבורי / פוליטי. ככל שתהליך זה נעשה עמוק יותר, המצב במגזר הציבורי / פוליטי נעשה יותר ויותר בלתי נסבל, ועוד ועוד משכילים מדירים רגליהם ממגזר זה. כך התדרדרה ישראל למצב בו גורמים בלתי מקצועיים חדרו לאינספור גופים ציבוריים. מגזר הייטק מתגאה בכך שהוא אחראי לנתח גדול מההכנסות ממיסים בישראל. אבל שוכח, שעל כל שקל שנכנס ממס מהייטק, שקל מתבזבז על שום דבר בגלל פוליטיקה וניהול גרועים במגזר הציבורי.

אבל היהירות הישראלית עלולה לפגוע גם בגאווה הזאת. כמו שגל אצות השבית את מתקני ההתפלה, התהליכים העולמיים היום בתחום ההייטק עלולים לצמצם את תעשיית ההייטק בישראל. אם בגלל התפתחות יכולות הבינה המלאכותית, הדומיננטיות ההולכת וגדלה של סין במחקר ופיתוח בכלל ובפרט בהייטק, תנאים בינלאומיים שיחריפו, או עזיבה הולכת וגדלה של משכילים בישראל.

בהיסטוריה, מלחמות הביאו לחידושים טכנולוגיים משמעותיים. ישראל נהנית בשנות המלחמה האחרונות מפריחתה של תעשיית הנשק, על השפעותיה הכלכליות על המשק. אבל היות שמלחמות היום משפיעות לרעה על העורף, נראה שהחסרונות עולים על התועלת.

מה גם שברור, שיצור אמצעי לחימה רק מעודד עוד ועוד מלחמות.

לישראל יש, או שמא היה, פוטנציאל ענק בתחום התיירות הנכנסת. 2019 הייתה שנת השיא האחרונה, וגם אז, ישראל רק התחילה למנף את הפוטנציאל האדיר שלה, עם הנכסים ההיסטוריים, דתיים וטבעיים שיש לה. התיירות יכולה להוות מקור אדיר לתעסוקה, הכנסה, איכות חיים והידוק הקשר עם העולם. ואולם, מגפת הקורונה ולאחריה מבצעים ומלחמות, שיבשו את האפשרות לבקר בישראל. ואולם, המכה האנושה ביותר בתחום זה התחוללה לאחר השבעה באוקטובר 2023: מאמפטיה עולמית גדולה לישראל לאחר הטבח, הפכה ישראל למוקצה ומנודה בעולם, לאחר מלחמת הנקמה והקטל המשתולל בעזה, והפוגרומים הנערכים בפלסטינים ביהודה ושומרון. תדמית זו לא יהיה קל לתקן, כך שהשלטון הנוכחי הצליח להרוס גם ענף ייחודי וחשוב זה.

תרבות והשכלה בישראל

המתבונן על תכנית האירועים התרבותיים בישראל עשוי להתרשם מהתרבות הפורחת – שפע הצגות תיאטרון, מופעי מוזיקה, תערוכות במוזיאונים, בתים פתוחים, פסטיבלים ועוד. גם היצירה הישראלית ממשיכה בעוז, בקולנוע, במוזיקה ועוד.

השאלה היא מהו אופיים ותוכנם של אירועים אלה, וכיצד הם שונים היום ממה שהיה בעבר.

ראשית, המגזריות והביזור אינם פוסחים גם על תחום התרבות והאמנות. למשל, בעבר, המשוררים, הפזמונאים, הזמרות והזמרים המוכשרים ביותר, שיצרו את היצירות המרהיבות ביותר, היוו את המכנה המשותף ו"הקול" של ישראל: נתן אלתרמן, אהוד מנור, מתי כספי, שלמה ארצי, שלום חנוך… הדור הזה הולך ונעלם. אמנם כיום, המדיה הדיגיטלית מאפשרת חשיפה רבה יותר, ליותר אמנים ויצירות, ויש אינספור כשרוניים במיוחד, אך יש "ביזור כשרונות": המוכשרים נאבקים על מקומם בתשומת הלב ההולכת ויורדת ומגיעים לאוזניהם וליבם של מעטים, אין אמנים שהם בבחינת קונצנזוס מוחלט כמו פעם, והמיינסטרים הנו בינוני ומטה באיכותו האמנותית, ללא בשורה משמעותית מבחינת תוכן מילולי ומוזיקלי.

עיון ברפרטואר ההצגות והמופעים בתיאטראות בישראל מגלה, שחלק גדול מהם כולל מחזות זמר ומחזות מיינסטרים, לא מתוחכמים במיוחד, על מנת לרדת למכנה משותף נמוך כדי לשרוד.

אינני צופה בטלוויזיה כך שלא אוכל להעיד בפירוט על התכנים המשודרים בערוצים בישראל, אבל מהצצות פה ושם אפשר לומר שמפלס התזזיתיות והוולגריות עלה משמעותית, בוודאי בכל הקשור למופעי חדשות למשל. כן, מופעי חדשות ולא מהדורות חדשות.

העיתונות בישראל היא מזמן אוסף של מילים חסרות משמעות יתרה, ובמקרים רבים התוכן אינו עומד כלל בכללי אתיקה בסיסיים של עיתונות. כתבות שאמורות להיות חדשות מתמקדות בתחושות ופרשנויות על פני תיאור עובדות והתרחשויות. העיתון שעוד עושה עיתונות בישראל, כמעט לבד, הוא "הארץ", וגם שם לא נדיר להיתקל בתוכן הזוי ובשפע "קליק בייטים" בגרסה האינטרנטית.

תופעה נוספת בישראל היא התלהבות רגעית חסרת פרופורציה. התופעה מתרחשת בהרבה היבטים, אך בולטת בתרבות. למשל, מתגלה איזה כוכב, הוא עולה ותופס את כל הכותרות, ואז נעלם כמו שבא. כוכב כזה יכול להיות קומיקאי, פוליטיקאי, גנב, רוצח, וכד'. ההתלהבות היא לא רק לגבי אנשים אלא גם לגבי מנהגים: אופנת הציפורניים הארוכות והלק ג'ל מגיל כלום, קעקועים בכל פינה, או אימוץ נלהב של שאר טרנדים מפוקפקים. אין אורך רוח, המשכיות, העמקה, התפתחות. נראה שישראל נמצאת בתקופה של "הגזמיזם".

רוב הנושאים התרבותיים בישראל עוסקים בישראל עצמה. נדיר לראות בתרבות על שלל ביטויה עיסוק בנושאים עולמיים או במתרחש בעולם. מותו של איש התקשורת אורן נהרי באוגוסט 2026 רק הדגיש עד כמה איזוטרי הוא העיסוק בהרחבת האופקים העולמית. זוהי תופעה משמעותית מאד מבחינה תרבותית, שהופכת את ישראל ותושביה ל"פרובינציאליים" שלא לומר "זומבים" על פני כדור הארץ. אין להתבלבל עם זה שישראלים אוהבים לנסוע לחו"ל – הדבר לא מעיד בהכרח על סקרנות ואורח רוח תרבותיים. אין פלא שישראלים רבים לא יודעים להתנהג בחו"ל: אין מדובר רק בענף היצוא הדומיננטי כיום – יוהרה ושתלטנות, אלא ברמה הכי בסיסית של כבוד וענווה כלפי מקום זר / חדש, תושביו ומנהגיו. תופעה זו, לצד תופעת חוסר הסובלנות כלפי האחר במרחב, שזורות זו בזו.

מערכת החינוך בישראל נמצאת בשפל מדרגה. אין די מורים, ומעטים מדי המוכשרים השורדים במערכת או נכנסים אליה. בשילוב עם אווירת האלימות, חוסר הסובלנות וחוסר הכבוד לאחר, לאמת, לעובדות ולחוק, כיתות וחצרות בתי הספר הופכים בקלות למרחבים של צרות אופקים ולזירות קרב לא נעימות: בין תלמידים, בין תלמידים למורים, בין הורים למורים. ההיבט הפדגוגי, שמאותגר גם ככה בכל העולם עם האינטרנט, הרשתות החברתיות ופרוץ שירותי ה-AI, נפגע אף הוא. בדומה לסגרגציה הגיאוגרפית הכללית עליה דיברתי קודם לכן, גם מערכת החינוך עוברת סגרגציה כזו – מוסדות חינוך טובים בישובים או שכונות עם מעמד סוציו אקונומי גבוה, ובוודאי מוסדות פרטיים רק למי שיכול לכך כלכלית, והפערים הולכים וגדלים.

היבט משמעותי מאד בתרבות בישראל הוא העדר מאפיינים או אירועים תרבותיים שנובעים מתרבות מקומית עתירת שנים ואינם בהכרח ממקור דתי. ברוב מדינות העולם התפתחו במשך השנים אינספור מסורות ואירועים בעלי אופי מקומי, שבמשך השנים הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות מקומית ומהווים היבט מלכד ומחזק למקום ולקהילה. זה יכול להיות אירוע סביב סיפור מיתולוגיה מקומי או שדון מקומי או קדוש מקומי או ניצחון מקומי. השורה התחתונה היא שנוצר משהו שמהווה בסיס לקשר עז בין אנשים ובין אנשים למקום והוא מצוין ברוב שמחה והילולה. בישראל אירועים כאלה נדירים, אם בכלל, גם כי ישראל היא צעירה וגם כי אם היו כאלה גם הם נמוגים, למשל מסורת אירוע חג השבועות במושבים וקיבוצים. בפתח תקווה בה גדלתי היו בעבר אירועי תרבות ייחודיים לנוער ברמה הארצית, שהיו מקור מאחד וגאווה מקומית, ואינם מתקיימים עוד.

בצלם צבא ומלחמה

הצבא והמלחמה הם עדיין חלק בלתי נפרד ומהותי בחיים בישראל.

המיליטריזם בולט בהתנהלות הישראלים בתרבות, בחיי היום יום, ובעצם בבסיס הקיומי של רוב הישראלים. עדיין יוקרה אישית נמדדת במה אדם עשה בצבא או מה תרומתו במילואים. מי שמשתתף בקרבות, אפילו שמטרתם מפוקפקת, עדיין נחשב גיבור תרבות וישראלי נעלה ובעל זכויות. הצבא הוא עדיין מקפצה לפוליטיקה ואף לשוק העבודה, בלי קשר לכשרונותיו ונסיונו של איש הצבא, ומטבע הדברים, הדבר יוצר הטיה גברית בעולם הפוליטי והעסקי, על כל המשתמע מכך, מלבד ההטיה הנוראה של חשיבה דרך האספקלריה הצבאית.

האמונה שכוח ולוחמנות הם המזור לכל בעיה, נטועה עמוק מדי במערכת ההפעלה של ישראלים רבים, ונראה שאף הולכת ומקצינה בשנים האחרונות, והיא מנת חלקם דווקא של אנשים, שנמצאים בעמדות השפעה משמעותית.

השתלטות גורמים דתיים משיחיים על יחידות בצה"ל היא תופעה מתמשכת, מחריפה ומדאיגה ביותר ונותנת אותותיה בשטח בהתנהלות בלתי מידתית, בלשון המעטה.

קיימים יותר מדי מקרים בהם חיילים מתעדים סיטואציות משדה הקרב, באופן דומה לאחרוני פעילי ארגוני הטרור בסביבה.

ההתעקשות להכניס את החרדים לצבא היא חלק מהתפיסה לפיה שירות צבאי הוא הדרך לתרום למדינה ואין בילתו. מן הראוי לייצר מגוון אפשרויות לשירות לאומי שאינן בהכרח שירות צבאי, כדי לאפשר לכל אזרח ישראלי באשר הוא למצוא מסגרת מתאימה לו לשירות חובה למען המדינה ותושביה.

כל עוד ישראל לא תשתחרר מהמיליטריזם הנטוע עמוק עמוק בקרבה, לא יוכל להתחולל שינוי חברתי תרבותי פוליטי משמעותי בישראל.

מבט חדש לרבדי התיקונים הנדרשים בישראל

ישראל זקוקה בימים אלה לכמה רמות של תיקונים, מהקל אל הכבד:

• א – מערכות ניהול המדינה – החזרה לפסים נורמליים של פעילות משרדי הממשלה והגופים הציבוריים השונים האחראים על היבטי "החיים עצמם", בכלל זה בתחומי החינוך, תחבורה, רפואה ועוד.
• ב – יחסי חוץ עם השכנים, עם יהדות התפוצות ועם כלל העולם – קידום הסדרים עם לבנון, סוריה, רצועת עזה, שיקום היחסים עם ירדן, מצרים, טורקיה, ושיקום היחסים עם כלל העולם, כולל ארצות הברית ובוודאי מדינות אירופה. איחוי הקרע המתעמק מול תפוצות העם היהודי, המרגישות אף הן ניכור כלפי המדיניות והערכים המובילים בישראל.
• ג – חתירה לפתרון שתי הסוגיות המרכזיות בהן פתחתי מאמר זה והרחבתי במאמר הקודם – דת ומדינה וגבולות המדינה – בעיקר סוגיית יהודה ושומרון והפלסטינים.

סעיף א' דורש פוליטיקאים סבירים, שבאים לעבוד בשביל המדינה, שיביאו מנכ"לים טובים ויאפשרו לדרג מקצועי ראוי לעבוד. יש סיכוי לשיפור בתחום זה, שכן מפלגת הדמוקרטים למשל כוללת אנשים מצוינים, וגם הרשימות של איזנקוט ובנט כוללות אנשים בוודאי טובים יותר מהמכלול שמרכיב את הכנסת והממשלה כיום. לכן יש סיכוי סביר לשיפור בסעיף זה.

סעיף ב' דורש מאמצים משמעותיים בהרבה, כמו גם ניסיון פוליטי ובעיקר – אומץ פוליטי, שיאפשר התנהלות חיובית שלא נובעת מפחד, גישה של אמון וחתירה להסדרים, דבר שלא קיים כיום בשלטון בישראל. האם זה יתאפשר בתרחיש כלשהו לאחר הבחירות?  יש סיכוי לכך, הדבר תלוי בהרכב הממשלה שתיווצר.

סעיף ג' דורש את ההכרעות וההתקדמות בתחומים הקשים ביותר, שהם הבעיות הפנימיות בישראל. מצד אחד הוא דורש מנהיגות מנוסה, יצירתית, אמיצה ופורצת דרך, ומצד שני דורש שיח פנימי רחב שיביא להבנות, ויתורים והסכמות. לגבי שני ההיבטים האלה אני לא אופטימי.

מה יהיה עם הבחירות?

הבחירות לכנסת ה-26 מתוכננות לתאריך 27 באוקטובר 2026, וקיומן מוטל בספק. גורמים רבים בשלטון והקשורים לשלטון הנם בעלי אינטרס לשבש אותן: הן בגרימת מצב חירום בטחוני כלשהו, והן בשיבוש כלשהו לקראת יום הבחירות או ביום הבחירות עצמו – שיבוש פיזי או אלקטרוני. לא ברור אם מערכת אכיפת החוק נערכת באופן מספק לתרחישים כאלה, ולא ברור אם מפלגות האופוזיציה, המתיימרות לכלול אכפתניקים רבים ותומכיהם, נערכות על מנת לפקח ולאזן את כוונות השיבוש.

מהם התרחישים להרכבת ממשלה?

תרחיש א' – ממשלת ימין – הרכב דומה למה שיש היום. על פי הסקרים והמעט אופטימיות, סיכוי בינוני ומטה שהדבר יתממש. אם יתממש, יחריפו כל התהליכים שתוארו לעיל.

תרחיש ב' – ממשלת מרכז / שמאל – ממשלה שמתארים אותה כ"ממשלת שינוי", שתכלול כרגעין מרכזי את המפלגות המתנגדות לליכוד ונתניהו – של איזנקוט, בנט לפיד, יאיר גולן, ליברמן. הקמת ממשלה כזו לא תהיה טריויאלית, שכן על מנת להשלים את הגוש, תידרש חבירה למפלגות ערביות ו/או למפלגות דתיות.

למרות ההצהרות על אי חבירה למפלגות ערביות, יש לקוות שהן נעשות מסיבות אלקטורליות ולא מעשיות, שכן תרומתה של החברה הערבית מוכרת גם מעבר למאמר זה, והניסיון בממשלת בנט בהיבט זה היה חיובי. ואולם, ממשלה שכזו, ללא יצוג לציבור הדתי והחרדי, ולתומכי הליכוד ונתניהו, עלולה לייצר התנגדות רבה שתקשה על קבלת החלטות בנושאים הקריטיים, תגדיל את המתחים החברתיים ותיצור מהומות ציבוריות רבות בניסיון לפתור בעיות רבות, בוודאי את הסוגיות של סעיף ג'. הפתרון המתבקש והשפוי לישראל הוא חבירה למפלגות הערביות, אך הוא עלול להתקל בקשיי הקמה ולאחר מכן בקשיי תפקוד בסוגיות המשמעותיות.

צירוף מפלגות דתיות / חרדיות יהיה משימה מאתגרת לא פחות, בשל הפערים האידיאולוגיים, אבל נראה סביר יותר להתממש בתרחיש זה, דבר שיפגע קשות בפתרון סוגיות סעיף ג'.

תרחיש ג' – ממשלה ציונית יהודית חילונית – ממשלה שתכלול כגרעין את המפלגות של איזנקוט, בנט לפיד, ליברמן ו… את הליכוד. לממשלה כזו יתרון מעניין – היא מייצגת באופן רחב ציבור ציוני, כולל חילוני. היא לא מדירה תומכי ליכוד, חלקם תומכי ליכוד רגשיים למרות ולא בגלל נתניהו. ממשלה כזו אמנם תכלול אנשים שלא הוכיחו את עצמם – בלשון המעטה – בממשלה הנוכחית, אבל תוכל בשאיפה לקבל החלטות מהותיות הנוגעות לחיים בישראל, כולל בסוגיות סעיף ג'. אם תוביל החלטות פרגמטיות היא בוודאי תזכה לתמיכה מבחוץ. האווירה הלוחמנית שאופפת את ישראל גם בפוליטיקה, ומצבו של נתניהו, מערימים אתגרים על הקמת ממשלה כזו, אבל בדומה לממשלת בגין שהובילה את השלום עם מצרים, דווקא ממשלה כזו, עם תמיכה חזקה מבחוץ, עשויה להפתיע.

כך או כך, אין פערים ברורים בין ה"גושים". כמו כן, אין צפי למנהיג בעל שיעור קומה שיוכל להוביל מהלכים אמיצים והיסטוריים וליצור קונצנזוס שפוי. בכך ישראל אינה שונה ממקומות רבים בעולם – המחסור במנהיגים ראויים הוא תופעה עולמית נפוצה ומצערת.

סיכויי הצלחה לשינוי

הסבירות לשיפור בסעיף א' היא בינונית ומעלה, ודי בכך כדי לתת מרחב נשימה לציבור בישראל. בתרחישים ב' ו-ג', בהינתן שנתניהו לא יהיה דמות מובילה, יש סיכוי סביר להתקדמות בסעיף ב' – שיפורים במצב עם השכנים ומדינות העולם. בכל תרחיש שהוא, נראה, שהסבירות להגעה לפתרונות משמעותיים, בוודאי של סעיף ג', היא נמוכה. הסוגיה הפלסטינית עלולה ללוות את ישראל זמן רב כמו גם סוגיית דת ומדינה.

במאמר מ-2023 הצגתי את שאלון "הוכחת הערכים, הערכת המחיר והרצון הטוב", כמדד בוחן לגבי היתכנות הגעה לפתרונות וביצוע תיקונים מקיפים בישראל. מעבר על השאלות בשאלון זה מראה הקצנה והחרפה במרבית הסוגיות, כך שנראה שהאתגר הכולל רק גדל משמעותית.

יש לזכור, שמצב הביש בישראל כרגע נובע משני גורמים עיקריים שכמובן שלובים זה בזה: דמוגרפיה והמאפיינים האישיותיים של הישראלים בימים אלה, והשלטון המופקר של השנים האחרונות. השלטון הוא בסופו של דבר בבואה של הציבור הישראלי. מצב שבו כ-40 אחוז מתושבי ישראל תומכים בערכים מפוקפקים, יקשה עד יקבע נורמות חברתיות מפוקפקות, על כל ההשלכות לכך.

לאן פני הישראלים?

רוב הישראלים חיים במצב של הישרדות כבר תקופה ארוכה, ומפתחים לעצמם מנגנוני הישרדות מגוונים. לאחרונה למדנו על כך שאחד מכל ארבעה ישראלים נוטל תרופות הרגעה או סמים. ישראלים מתכנסים לבועות – של משפחה, חברים, קהילות בישובים קטנים, או בדד. המצב הפיזי בחוץ רק מגביר את הנטיה הזו. רבים מתנתקים מחדשות ככל שהמצב מחמיר, דבר שמקטין עוד יותר את המוטיבציה לפעולה, לצד העייפות הגדולה מהמצב.

ישנם המכחישים את חומרת המצב, טוענים שהמצב לא כזה גרוע, ואף מזלזלים במתריעים. התופעה נפוצה בקרב אלה אשר נעוצים בישראל בגלל אילוצי משפחה או קריירה או סתם חסרי מוטיבציה ויכולת לראות את עצמם עושים שינוי או תזוזה כלשהם.

ישראלים רבים, בעיקר מהשכבה הסוציו אקונומית הגבוהה, מצוידים באזרחות זרה. רבים דאגו כבר לרשת בטחון במדינות אחרות.

מחקרים מהשנים האחרונות מעידים על גידול בתהליך העזיבה של משכילים מישראל.

גם אם יתחולל שינוי חיובי בשלטון בישראל בבחירות הקרובות, הרי שישנם מרכיבים רבים, שתוארו לעיל, שיגרמו להמשך הירידה באיכות החיים בישראל.

עם קצב ואופי גידול האוכלוסיה הנוכחי, לא ברור אם תהיה מאסה קריטית מספקת של אנשים משכילים בישראל, בעמדות מפתח, שתאפשר קיום חיים נאותים בישראל.

קצת אופטימיות לסיום

היה יכול להיות יותר גרוע. חלק משמעותי מהיוזמות ההזויות של השלטון הנוכחי נבלמו: הנסיונות לעמעם או לבטל את משפט נתניהו; צעדי חקיקה להגבלת אמצעי התקשורת; צעדי חקיקה של פגיעה בבית המשפט ובעקרון הפרדת הרשויות; מינויים בלתי מוצדקים, ועוד.

ישנם בודדים וארגונים המגלים סולידריות למצב הפלסטינים, שומרים על קשרי החברות, מביעים תמיכה, ומציגים אלטרנטיבה לשנאה ולקיטוב.

ההצלחות הללו הן בזכות קומץ של כמה מאות, אולי כמה אלפים, של אמיצים: אקטיביסטים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, בעלי עסקים, וכן, גם פוליטיקאים.

הם מובילים את לפיד האמת, הצדק, היושרה והשפיות, נלחמים ללא פחד בעוולות, ובכך נותנים תקווה לישראל.