היום התבשרנו ששנת 2016 עשויה או שמא עלולה להיות שנת שיא במסירות רכב – לחצות את רף ה-300,000 כלי רכב שימסרו השנה. בניכוי כלי הרכב שיורדים מהכביש, מתווספים בכל שנה כ-110,000 כלי רכב בישראל. הריבית הנמוכה לא מנפחת רק את בועת הנדל"ן, אלא גם את בועת הרכב. כלי רכב חדשים מוצעים לכל דורש בתנאי מימון אטרקטיביים, ובמסגרת "אחרינו המבול" מתמלאת הארץ בכלי רכב נוצצים. יבואני הרכב מרוצים, האוצר גוזר קופונים שמנים "בזכות" המיסוי הגבוה על כלי רכב ודלק, ואזרחי ישראל ממשיכים לקטר שאין חניה ולעמוד זמן רב יותר בפקקים. מדינת ישראל נוקטת במדיניות סותרת – מצד אחד מנסה לשפר את תשתיות התחבורה הציבורית ומצד שני תומכת בהתלהבות בהגדלת כמות כלי הרכב והנסועה. הקטסטרופה מתקרבת בצעדי ענק – ככל שהכבישים פקוקים יותר, רמת השירות של התחבורה הציבורית יורדת, ומדירה עוד יותר אנשים משימוש בה. זהו משוב שלילי משמעותי, ותכניות משרד התחבורה להוסיף נתיבי תחבורה ציבורית פה ושם הינם חסרי משמעות יחסית לעומסים הכבדים והמחסור בתשתיות.
כשמדברים על קטסטרופת הרכב הפרטי חשוב להבדיל בין עצם הבעלות על מכונית, לבין היקף השימוש בה – כמה נוסעים איתה בפועל, או "נסועה". אפשר להחזיק רכב פרטי ולהשתמש בו מעט. למשל בסופי שבוע, בלילות, כשצריך להוביל משפחה או חפצים. רכב שמשתמשים בו מעט תופס מקום חניה – בעיה בפני עצמה – אבל מכביד פחות על תשתית הכבישים. הבעיה היא שבישראל אנשים נוסעים במכונית, בדרך כלל לבדם, לכל מקום שרק אפשר. חמש דקות נסיעה לסידורים, חמש דקות לגן, וכמובן לעבודה ובחזרה. בפקקים. המדינה מעודדת כמובן לנסוע – ציי רכב, דלק חופשי, הנחות בביטוח, הוצ' רכב… הפרק של "קרובים קרובים" משנות השמונים "המכונית של אילן" לא פסק אף פעם להיות רלוונטי. האבסורד הוא שההטבות המפליגות ביותר ניתנות על ידי גופים ציבוריים.
הנתונים הסטטיסטיים מתמקדים בתשתית הבלתי מספקת של הכבישים. לפי מחקר שנכתב עבור ועדת הכלכלה ופורסם החודש: "מספר כלי הרכב גדל בשנים 2004 עד 2014 בשיעור מצטבר של כ-45.6%. אורך הכבישים גדל ב-9.2% בלבד ושטח הכבישים גדל ב-21.9%. הנסועה גדלה ב-31.4%". כבר שנים קצב הגידול בתשתית הכבישים אינו מדביק את קצב הגידול בכמות כלי הרכב. העיסוק בנתונים אלה בשיח התחבורתי מתאים לשנות השישים, אז התלהב העולם ממכוניות והמרחב כולו תוכנן עבור מכוניות. כיום כבר ידוע ממחקרים רבים שהגדלת תשתיות הכבישים מעודדת עוד רכישת כלי רכב, ומשחק החתול ועכבר הזה לא מסתיים לעולם. לא מאמינים? תראו מה יקרה למחלף רעננה החדש וכביש 531 עוד שנה-שנתיים.
נחזור עתה לדבר על הנושא שמתעלמים ממנו – המקום שתופסים כלי הרכב במרחב. כיום, כשהקרקע בישראל יקרה ומחירי הדיור נוסקים, יש חשיבות לניצול מיטבי של הקרקע. מה שלא יהיה, רוב הזמן המכוניות נמצאות במצב חניה. כלי רכב פרטי תופס שטח חניה של כ-10 מ"ר. זהו גודל של חדר צנוע בדירת מגורים. נתעלם לרגע מהשטח הנוסף שנדרש לרווחים וגישה למסעה, ונגלה שרק כדי לאחסן את 110,000 המכוניות שמתווספות כל שנה אנו זקוקים ל-1,100,000 מ"ר – 1.1 קמ"ר! (שטח השיפוט של תל אביב למשל הוא 51 קמ"ר). אמנם בבנייה חדשה מתווספים מקומות חניה רבים בחניונים תת קרקעיים מתחת לבניינים, אך עדיין חלק גדול מכלי הרכב חונה במגרשי חניה עיליים וברחובות – מרחב ציבורי יקר שמן הראוי לנצל לטובת הרחבת מדרכות, שבילי אופניים ונתיבי תחבורה ציבורית.
אם יש מקום בו אפשר להתרשם מטירוף הרכב הפרטי בישראל הוא אילת. מי שנוסע בכביש 90 מהעיר דרומה וחולף ליד הנמל, רואה רק את "קצה הקרחון" של עיר המכוניות שנולדה במדבר על מנת לאחסן את כלי הרכב שמגיעים ארצה לקראת מסירה ללקוחות. כדי לנסות לראות את התמונה המלאה, מאופק לאופק, צריך לטפס למעלה…
הנה מבט צפונה
לתושבי שכונת שחמון ו' נוף מגרש חניה
ומבט דרומה
ודרום מערבה
ומול הנמל
לא יאומן שזו מדינתנו
פתרונות ? אני אישית חושבת שרק תחבורה ציבורית רציפה, נוחה ויעילה תשפראת המצב. תכנון עירוני נכון + תחבורה ציבורית רציפה. למשל בחיפה ציר מוריה-חורב פקוק בבוקר ואחר הצהריים. אוטובוסים כל 4 דקות למת"מ, ומרכזית חוף הכרמל יחסלו את הפקק הזה. זה הפיתרון הכי זול לכולם. כנ"ל רחוב פיקא בבוקר – מעורר רחמים. תחבורה ציבורית נוחה זה גם קישור נכון ונוח בין הרכבת הבינעירונית לאוטובוס, קווי מטרונית בצירים הראשיים, רכבת קלה (עילית, תחתית) , תחנה מרכזית במרכז העיר ולא בקצוות. שירותים ציבוריים במיקוםמרכזי ונגיש עליד תחבורה ציבורית – בתי ספר, בתיחולים, סניפים של קופת חולים, משרדי ממשלה ועיריה – כל אלה ריכים להיות נגישים בקלות – כך ירד עומס מהכבישים, וכך הרבה אנשים יוכלו להסתדר ללא רכב. כמובן, שחובה לתתקיים תחבוקה ציבורית מלאה בשבת. דרך אגב, רוב הדתיים גם בעד.