בימים ההם של ערוץ אחד יחידי בטלוויזיה היו ילדי פסטיבל שירי הילדים השנתי בחנוכה גיבורי הבמה אליהם היו עינינו נשואות. מאז חלפו כמה חגי חנוכה, הפסטיבל שינה את פניו ולאחרונה חזר אלינו שוב במתכונת מעודכנת וגרנדיוזית כיאה להפקות הנוצצות של חנוכה שצריכות להצדיק את מחירן הגבוה. ראוי לציין שגם בימי פסטיבל מספר 9 המחיר היה גבוה, אבל אז גם באמת קיבלנו תמורה לפסטיבל שירי הילדים.
נותן חסות גדול מיען לתיבתי פרסומת לפסטיבל הבא עלינו לטובה של 2009 ובו הגרסה המעודכנת של בובה פסטי. מלא סקרנות ניגשתי לאוסף התקליטים הנושנים כדי לאשש את השערת המחקר שלי בדבר התפתחותה המרשימה של הבובה המוסיקלית עליה גדל דור הסבנטיז.
נתחיל בעדות המוקדמת ביותר שנמצאה אצלי – פסטיבל מספר 3, השנה היא 1972. "אחותי הקטנה" ובובת – פסטיבל בגרסה מצוירת ילדותית במיוחד משוכפלת לשלוש.
חלפו חמש שנים, ושנת 1977 מביאה לנו את פסטיבל מספר 8 מרובה הלהיטים: "רציתי שתדע", "לא רוצה לישון" וכמובן "היפו היפי" הבלתי נשכח. פסטי עוברת מתיחת פנים גרפית ועוטה מראה אתני-אוריינטלי משהו ומשובטת שמונה פעמים.
לכבוד האייטיז מכינים לנו גרסה נוצצת וסקסית משהו של פסטי. עם השיבוטים הפסיקו כבר בפסטיבל מספר 9, ויש מצב שפסטי מודל 1980 הקדימה את זמנה. בפלייליסט מככבים "קוקו לקוקיה", "המשפחה שלי" ו"עודני ילד" הנצחי.
דילוג זריז מקפיץ אותנו לעידן הפוסט מודרני. בשנת 2009 נחשפת פסטי של דור האינטרנט והאלימות. קבלו את פסטי פצצת המין מככבת בברושור הפרסומת לפסטיבל. את השירים מהפסטיבל הזה, אם אפשר יהיה לכנות אותם שירים, נשמע כבר בתור רינגטונים.
נהדר! טוב שלמישהו יש זכרון וכושר הבחנה כזה. אבל אי אפשר שלא לשים לב לגלגיליות של פסטי מודל 2009: אפילו אם מדובר ברולרסקייט ולא בסקטים של שנות השבעים/שמונים, בכ"ז יש ניחוח רטרואי.