רציתי לשאול זמן
רציתי לשאול זמן,
זמן, לאן אתה הולך?
רציתי לשאול זמן,
באמת תעשה את שלך?
רציתי לשאול זמן,
אתה יודע שאתה לא מתחשב?
רציתי לשאול זמן,
אבל הוא לא עצר
אפילו להקשיב
פואמה מאלפת מודל 1999 שמורה כחדשה. בחרתי לשים אותה כאן ולו בגלל שפע התגובות הנלהבות שקיבלה פעם באתר "במה חדשה".
ה-clock של החיים
אחד מנושאי השיחה הדומיננטיים בסביבתי לאחרונה הוא התגברות קצב החיים עם הגיל. רבים מסכימים אתי שככל שמתבגרים, יש תחושה שהזמן עובר מהר יותר. כשהיינו ילדים, שיעור משעמם של 45 דקות נראה כמו נצח. היום שבוע מתחיל, ואחרי מה שנראה כמו 45 דקות, הוא כבר נגמר. למה?
הועלו סברות שונות. האחת מדברת על כך שעם ההתבגרות, מצבור החוויות הולך וגדל, ולכן כל צירוף חוויה חדשה מצטרף לרבות שלפניה, והתוספת הזניחה הזאת מתבטאת בצמצום תחושת הזמן. סברה אחרת מדברת על ה-clock של החיים – מעין שעון שקוצב את חיינו, והקצב שלו משתנה עם הגיל. ניסיון לחבר את העניין עם קצב פעימות הלב המשתנה עם הגיל יצר סטיית זמן חמורה, שכמעט הביאה להשמדת היקום, ולכן נזנחה.
רכבת ישראל שולטת בזמן
אי אפשר לדבר על זמן מבלי לדבר על רכבת ישראל. הרכבת ידועה ביכולותיה המרשימות לשלוט בזמן. ברכבת ישראל לזמן אין משמעות אבסולוטית, וניתן לכופפו כמו שְחור שַחור מכופף אור. לכן לא מפתיע לגלות שלשעוני המחוגים בתחנות הרכבת יש תכונה מיוחדת: כשמחוג השניות מגיע לתחילת הדקה, קרי, נמצא באפס מעלות, הוא עוצר את סיבובו לשניה שלמה! אתם מוזמנים לבדוק זאת בפעם הבאה שתבקרו בתחנת הרכבת. יתכן שזה מה שמשבש את מערכת הסעת ההמונים.
זמן וצילום
תערוכת סיום השנה של בוגרי בצלאל היא תמיד סיבה למסיבה / תירוץ לנטילת יום חופש לבילוי מעורר השראה / תירוץ לנסוע לירושלים / הזדמנות לצפיה בטיפוסים וטיפוסיות מעניינים / אפשרות לבחון האם אני סובל מקלאוסטרופוביה / תרגול יכולות ניווט והתמצאות / הזדמנות פז לעסקני אמנות רגישים וממולחים ועוד.
בעת זו של הקיץ זו התערוכה הכי טובה בעיר, ומי שנשאר עד שעת הסגירה נהנה גם מהאוויר הקריר של ירושלים הקיצית – סוג של סטרטאפ שמתישהו יהיה צורך לייבא לגושדן.
מחלקת הצילום הפליאה גם השנה בעבודותיה המשמימות, מלבד יצירה מקורית של תום פורת, אשר בחר לעסוק בפילוסופיה של הצילום, ובעיקר במושג הזמן. כשנכנסתי לחדר בו הוצגה העבודה עמדתי ובהיתי במשך דקות ארוכות במוצג בניסיון להבין "מה לעזאזל יש כאן", ולכן העבודה הוכתרה מיד כמצוינת, שכן לטעמי, מה שהופך יצירה לראויה, הוא אם אני רואה לפניי דבר שאינו מובן מאליו וגורם לי לעצור ולתהות על קנקנו.
תום פתח וכמעט פירק לגמרי שני מכשירי וידאו. הוידאו הימני מקליט את מה שהמצלמה מצלמת. אם בווידאו רגיל סרט ההקלטה נאסף בתוך הקלטת, אזי כאן הסרט נמתח אל מחוץ למכשיר, כל הדרך באוויר אל מכשיר הווידאו השמאלי, ונאסף בקלטת שלו. הווידאו השמאלי נמצא במצב ניגון, ומחובר לטלוויזיה. המצלמה מצלמת את ההשתקפות של הטלוויזיה דרך הדיסק הקשיח שתלוי על הקיר. ברור נכון? מה שמתקבל הוא שהטלוויזיה מקרינה מה שהמצלמה צילמה שתי דקות קודם – זה הזמן שלוקח לנקודה מסוימת בסרט ההקלטה לעשות את הדרך מהוידאו הימני לוידאו השמאלי. אחרי שתי דקות של נוכחות בחדר ושיחה עם תום שנאלץ להסביר לכל מי שנכנס מה רואים בחדר, כמו גם לגלגל את הקלטות ידנית כל חמש שעות, הנוכחים שומעים את עצמם שוב.
ותראו איזה קשר מעניין יש לעבודה הזאת ולרכבת ישראל – המסך שאתם רואים לפניכם צולם באחת מתחנות הרכבת. כפי שניתן לקרוא, המסך ממוגן ומצולם (לחצו על התמונה כדי לפתוח בהגדלה). אז הישמרו! כי אין לדעת מי מצלם אותו – תום פורת, או גיא שחר.
