מסע השיטפונות של ה-18 בינואר 2010 היה הראשון אותו עשיתי ב"רכב שטח" של חברים. "רכב שטח" זו הגדרה מתעתעת, שכן הרכב הצנוע שלי ידע כבר דרכי עפר רבות וצליחות מרשימות של זרימות בגובה עביר. לכן לענייננו "רכב שטח" הוא רכב בעל מרווח גחון גבוה, נעילות דיפרנציאל והילוכי כח.
את מרבית הדרך אנחנו עושים על הכביש הסלול, ובמיוחד כזה שלא נחסם בשל שיטפונות, כי כאשר נחל זורם בעוצמה על הכביש, לרכב שטח אין כל יתרון. מי שחושב אחרת יגלה עד מהרה את כוחם של המים, ויבזבז כספי ציבור על חילוץ מיותר במקרה הטוב, וחיים במקרה הרע.
כאשר הכביש מכוסה במעט סחף יש לרכב השטח יתרון קל – המעבר יהיה מהיר יותר בעוד שברכב רגיל הנסיעה תהיה איטית וזהירה יותר.
היתרון המתבקש לרכב השטח הוא בירידה לדרכי עפר קשות לצורך צפייה באתרי זרימה ייחודיים. ובכן גם כאן מתברר שלרכב השטח אין יתרון יוצא דופן. רכב השטח אולי יקרב אותנו לנקודת ההתחלה קצת יותר מהר, אבל את מראות הזרימה יוצאי הדופן אפשר לראות רק אחרי הליכה ברגל.
באירוע האחרון הפליא בזרימתו נחל שני בתוך הקניון האדום. מטיילים הגיעו ברכב רגיל למגרש החניה ומשם צעדו ברגל לראות את המחזה המרהיב. המפל בעין נטפים נגיש ברכב שטח, אבל הדרך משובשת, ומי שחנה בכביש הראשי וירד ברגל, הגיע מהר יותר. מי שמכיר את השטח היטב במדבר יהודה יוכל להגיע ברגל לנקודות תצפית מרשימות על הקניונים, בזמן שדרכי עפר יהיו חסומות בשל הזרימות, ועוד.
לסיכום – רכב השטח בהחלט חוסך זמן ומאפשר להתנייד מהר יותר. אבל את המראות היפים אפשר לראות גם בסיוע רכב רגיל, ובשביל המראות היפים במיוחד צריך להתאמץ ולהגיע ברגל!
ואם כבר רכב שטח?
אם השאלה היא עניין של עלות-תועלת, אין כל ספק – הג'ימני מנצח בענק אפילו את הלנד-קרוזר !
