"אני לא אוהב את חיפה" הוא ציטוט שגור בפי ישראלים רבים. בפרקים הקודמים ניסינו לפצח את קוד הקביעה הזאת. עסקנו בנושא איבוד האוריינטציה ובנושא הגדרות והחומות. כעת ניגע בנושא נוסף – העדר "מגוון האפשרויות".
אנחנו חיים בעידן של ריבוי אפשרויות בחירה. עשרות ערוצים בטלוויזיה, אינספור מקורות מידע באינטרנט, מבחר ספקי תקשורת, היצע גדול של מקומות לאכול, שפע אתרי בילוי. בסופו של דבר אנחנו צופים בעיקר בערוץ 2, קוראים באינטרנט את YNET, אוכלים שווארמה ורואים סרט בסינמה סיטי, אבל עצם הידיעה שיש לנו אפשרויות בחירה רבות במרחק לחיצה או נסיעה קצרה, היא שעושה את ההבדל.
נשים לרגע בצד את נושא מצאי מקומות העבודה בגוש דן יחסית לפריפריה, בו דנו לעומק בכתבות אחרות ונתייחס כרגע לאפשרויות הבחירה בתחום הבילויים השונים. זוגות צעירים רבים שעוזבים את חיפה ומעדיפים לגור בגבעתיים או פתח תקווה עושים זאת כי הם רוצים להיות במרכז העניינים. הם מתלוננים ש"חיפה נסגרת בשעה עשר" וש"העיר מתה", אבל כשהם גרים בגבעתיים ופתח תקווה הם עסוקים בלשרוד את סדר היום של עבודה – טיפול בילדים והדבר האחרון שהם עסוקים בו זה לאיזה פאב או הופעת רוק הם ילכו הערב. אבל עצם הידיעה שמבחר הפאבים, ההופעות והמסעדות נמצא קרוב אליהם פיזית, ואם הם רק רוצים הם יוכלו לממש את הפנטזיה של להשתמש בהם, היא שעושה את ההבדל.
בחיפה איכות החיים למשפחות גבוהה יותר מאשר ברוב ערי גוש-דן, ומבחינת מקומות הבילוי חיפה נמצאת במיעוט כמותי, אך ביתרון איכותי.
