פרק ד' בניסיון להבין מדוע יש כאלה שלא אוהבים את חיפה, והפעם נעסוק באינטנסיביות אורבנית.
מישהי שאני מכיר טענה לא מזמן ש"תל אביב היא המקום היחיד בישראל שמצדיק את התואר עיר". רגעים מעטים של שאט נפש מהמשפט הזה פינו את מקומם להסכמה בלית ברירה. נעזוב לרגע את ההגדרה "עיר" על היבטיה הגיאוגרפיים / פילוסופיים, ונתמקד בעניין האינטנסיביות. יש משהו בעיר "אמיתית" שאין ביישובים אחרים ועניינו אינטנסיביות. מאסה. צפיפות. של אנשים ליחידת שטח, של מבנים ליחידת שטח, של כלי רכב, של מסלולים בכבישים. לא בכדי הדברים שמדהימים אותנו בערים הגדולות בעולם הם המאסות הגדולות של המגדלים בניו-יורק ושנגחאי, העומס האנושי הבלתי נתפס במומביי ודלהי, המחלפים הענקיים בלוס-אנג'לס ושפע האטרקציות ברומא.
בישראל, רק בתל אביב מתקיימים תנאי האינטנסיביות, הגודש והצפיפות האלה, שעד כמה שיש בהם גם היבטים שליליים, הם אחד הסמלים המובהקים לעירוניות. עד כמה תל אביב בולטת בתכונות האלה יחסית לערים אחרות בארץ הבנתי רק כשעברתי לגור בחיפה. כתושב גוש דן, הגודש הזה היה מובן מאליו. אבל לאחר כמה חודשים בחיפה, פתאום ההגעה ברכבת לתחנת "השלום" והיציאה לצומת הסואן של קפלן-השלום-בגין הפכה ל"הלם" עיר מפתיע. יש משהו בצומת הזה שמקפל בתוכו את המונח הזה, מעין ריבוע ניו-יורקי קטן בתל אביב – גם רחובות עתירי מסלולים, גם מגדלים המתנשאים מעל, וגם תנועה של ים הולכי רגל.
האזור הסואן ביותר בחיפה, אזור הצ'ק פוסט, נמצא הלכה למעשה מחוץ לעיר, והכבישים הסואנים שבסביבותיו אינם ידידותיים לתנועת הולכי רגל. אינטנסיביות עירונית נאה וייחודית נשקפת לכאורה מהכרמל
אך מתפוגגת משהו כשיורדים למפלסי הרחובות. למעשה ישנם רחובות בודדים בחיפה בהם יש "חיות" עירונית – רחוב מוריה למשל. אנשים אוהבים לשוטט בעיר ולראות אחרים יושבים או משוטטים בה – אלה שיושבים בבתי הקפה בתל אביב ברחוב אבן גבירול, דיזנגוף או שדרות רוטשילד אוהבים להסתכל על מי שחולף על מדרכות רחובות אלה, ואלה החולפים נהנים להסתכל על היושבים, ונוצר משוב חיובי שמעצים את כמות האנשים ברחובות הללו. בחיפה, אפילו רחוב מוריה מסיבות שונות לא מצליח ליצר את אותה חיות שמייצרים הרחובות הנ"ל בתל אביב למשל.
חיפה אם כן נטולת אינטנסיביות עירונית, דבר שמשווה לעיר תחושה של עיירה או אוסף של כפרים (=שכונות), אך רבים יודעים להעריך את התכונה הזאת ולהעדיף את העיר-עיירה העשירה בנופים, בירוק ובאיכות חיים, על פני העומס של גוש דן.
תודה לך על המדריך הקצר והקולע הזה. אני צעירה שיצאה מהבית וכרגע גרה ביפו. שוקלת לעבור לחיפה בעוד כמה חודשים כדי למצוא עבודה שתתקשר, אפילו בקטנה, לאמנות. אגב, לא ראיתי מלה אחת על אמנות בפוסטים שלך וזה דווקא היבט מעניין – מוזיאונים רבים, אוניברסיטת חיפה עם מבחר קורסים ותערוכות נהדרים.. ודבר נוסף שחיפשתי במדריך – מה מצב התחבורה הציבורית? מה תוכל לספר לצעירים בלי רכב או רשיון שמתניידים באמצעות אוטובוסים וקצת רכבות? לאופניים יש מצב, אפילו שהכל משופע כל כך?
גיא שחר, דבריך נכונים ומובאים היטב ובשיקול. תודה. נדמה לי שאתה מצטט אותי, ואולי אני טועה. אם הבנתי נכון, הרקע שלך הוא גאוגרפי. אני מכיר היטב את העיר, שמונה שנות טכניון שתי פקולטות. תכנון ערים, מרצה בכיר. הפתרון המקצועי הוא חזרה אל תכנון הערים המנדטורי, שהיה משוכלל מאד, חיבור "הדר" בכל אמצעי אל העיר התחתית, בדחיפות. התכנון המודרני זנח את העירוניות, וזאת התוצאה. אשמח להעביר לך את ספרי על כך, תן לי כתובת. בברכה.