בלוג

בעידן שלפני הטלוויזיה הרב ערוצית והאינטרנט, השידור הציבורי היה מקום טוב לגדול איתו. בשעות שלא ישבתי מול המסך, ליווה הרדיו את פסקול חיי. רבים מחצי הביקורת על התנהלות רשות השידור הופנו למעשה לטלוויזיה, בעוד שהעשייה המשמעותית של רשות השידור הייתה דווקא ברדיו, ב-81 שנים של שידור שהגיע בשיאו ל-8 תחנות. בשעות שלקראת סגירת שידורי קול ישראל ב-14.5.2017 הגעתי למתחם רשות השידור בקריה בתל אביב כדי להיפרד, להגיד תודה לעושים במלאכה, ולהיזכר בימי הרדיו שלי.

בגיל קצת ומשהו הייתי דבוק בצהרים לרשת א' לשידורי "לבת ולבן ולמי שמתעניין" (שהיתה ידועה לפני כן כ"תכנית לאם ולילד"), שם יצחק נוי היה מדבר על דברים חשובים, ומייעץ ללא הרף כיצד להתגונן מפני "ילד בכיתתי שמציק לי וקורא לי בשמות גנאי".
מה שבא אחר כך כבר היה כיף אמיתי – התסכיתים – סיפורים משוחקים להפליא בסאונד עם פוליז שלא היו מביישים הפקה הוליוודית (היום קוראים להם פודקאסטים והם בדרך כלל משעממים להפליא). הקולות נשאו אותי למחוזות דמיון רחוקים, ובעיקר אפשרו לי לשחק בלגו בזמן השמיעה, במקום לבזבז את הזמן מול דפים של ספר. התסכיתים היו חלק מהתכנית "חתול בשק", שנפתחה בקטע מתוך אופרת הרוק Tommy של להקת The Who, אז התחיל כנראה גירוי הפרוגרסיב רוק שלי.

בשבתות ליוותה אותנו בדרך לים רשת ג' עם שירי הדיסקו מז'אנר Agadoo שבקעו ממקלט ה"תדיראן" עם הלחצנים השחורים באוטו. הסתפקנו בשידור AM ברוחב פס צנוע, ואת הבאסים והטרבלים השלמנו בבית באמצעות הקסטות שאמא ואבא קנו בטיולי הקיץ באירופה או בחנות "טון טון" בפתח תקווה.
בהמשך היו אלה המצעדים הלועזיים השנתיים של שנות השמונים שחשפו אותי למגוון העכשווי בתחום הפופ (בגזרה הטלוויזיונית השלימה "עוד להיט" את הפן העברי, ובהמשך פינת קוטנר ב"זהו זה", "להיט בראש" ועוד). המצעדים הוקלטו בהקפדה על קלטות באמצעות טייפ-דק משובח של AIWA, בימים בהם עוד היו מייצרים סטריאו ביפן, וליוו אותי עד השנה שלאחר מכן, אז הוקלט על אותן קלטות המצעד הבא.
את הרומן שלי עם רשת ג' חתמו תכניות הבידור המלפפוניות משהו בסגנון "שלושה בגיגית" עם דודו דותן, שוש עטרי וטוני פיין (עורך אדיר בלי קשר). כיאה לשידור ציבורי, התכניות אף יצאו אל ציבור המעריצים בכיכר אתרים בתל אביב, שהייתה בשנות השבעים ה-מקום לקחת אליו את הדודים מהקיבוץ לבילוי בעיר הגדולה, אך בשנות הרשת ג' כבר הפכה למשתנה ציבורית שריחה נישא אל האופק.

בסוף שנות השמונים נדדתי מקול ישראל לגלי צה"ל. הייתי קם לשעות אפס בתיכון לפני שש בבוקר, והדבר היחיד שהעיר אותי היה לצחוק מהשידורים החוזרים של "ימי איציק". בצהרים האזנתי לארז טל ואברי גלעד במגוון תכניותיהם הבועטות. זה לא נמשך זמן רב, ואיפה ארז ואברי היום – כולנו יודעים.

קול ישראל, לעומת זאת, המשיך להתחדש, ובאמצע שנות התשעים קמה תחנת "קול הדרך לעסקים". למרבה המזל מהעסקים לא נותר זכר, ובעידן בו רשת ג' התמקדה בשידור מוסיקה עברית לא מתוחכמת מדי, בלשון המעטה, מצאתי את ה-בית הרדיופוני שלי. 88FM הפכה לתחנת מוסיקה משובחת שפתחה אותי באמת לעולם המוסיקה: אחרי ילדות קלאסית עם "אלגרו", התקליטים של אמא ושיעורי פסנתר מלחיצים בקונסרבטוריון העירוני, גיליתי פתאום את עולם הרוק, הרוק המתקדם, הפסיכדליה, הרכבים שונים ומשונים, מוסיקה מהעולם, עומק של צלילים, היסטוריה ותרבות. כאילו התחנה הזאת בראה לי את המוסיקה מחדש.
הדבר הכי מסוכן שעשיתי אז, בימים שהיה לי אוטו, זה לנסות לכתוב מהר שם מסובך של שיר או מבצע ששמעתי בזמן נהיגה בין עירונית…

אבל 88FM לא הייתה רק מוסיקה, אלא האנשים שמאחוריה – המגישים, כל אחד ואחת עורכים ומשדרים, מספרים ומסבירים, בסגנון רהוט, נעים, ובעיקר לא מתיימר. בועז כהן, רוני ידידיה (איתו בתמונה הבאה), ועוד רבים וטובים.

לקראת סוף 2005, במסגרת אחד מסבבי הניסיון להבריא את רשות השידור, איימה חרב הסגירה על התחנה. המעריצים ארגנו הפגנת מחאה. ב-19 בנובמבר 2005 התייצבתי ברחבת הסינמטק בתל אביב יחד עם עוד אנשים מהסוג שרואים בעצרות הזיכרון לרבין. מיטב אמני ישראל עלו להופיע למען התחנה, שניצלה מסגירה.

באותה תקופה הלכתי וביססתי את מעמדי כבר סמכא בענייני טיולים, ובמהלך 2007 השתתפתי דרך קבע בתכניות החג של אבי אתגר ברשת ב' כחבר בפאנל מומחי טיולים בארצנו. הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי בתוך מתחם רשות השידור ברוממה בירושלים, וההתרגשות היתה רבה. אך עיקר החוויה נגעה לאווירה הרגועה והמיוחדת של שידור חי רדיופוני: ללא המתח הנלווה להופעה טלוויזיונית המחייבת הקפדה גם במבע הוויזואלי (הופעתי מספר פעמים בטלוויזיה בהזדמנויות שונות בהקשרי טיולים בארץ ובעולם), וכשתשומת הלב מוקדשת למילים ולקהל המאזינים, אפשר באמת ליהנות באולפן.

בשנים האחרונות מוכיחה מדינת ישראל שוב ושוב שהיא אינה יודעת לנהל, בכלל זה את הגופים שבבעלותה ואת האנשים שעובדים בהם. נמלים, חברת החשמל, רשויות מקומיות, תעשיה אווירית, רשות השידור… אפס יכולת להבריא גופים שהסתאבו. במקום זה סוגרים, הורסים, או סתם בונים חדש נוסף בלי לסגור את הישן, תוך כדי התעללות באנשים. כדי לחפות על האיוולת דואגים גם להסית את דעת הקהל נגד כלל העובדים בגופים אלה, עד כדי יצירת אדישות בקרב הציבור לגבי התהליכים ההרסניים. כך הגענו למהדורת מבט האחרונה בהתראה של שעתיים.

לשידורי הרדיו נותרו עוד מספר ימי חסד, והחלטתי שלא אוותר על הרגעים ההיסטוריים של סיום שידורי קול ישראל ורשות השידור. כשהגעתי למתחם רשות השידור ברחוב לאונרדו דה-וינצ'י בקריה בתל אביב, פגשתי ליד דלפק הכניסה את מיכאל אביר, ששידר במשך שנים ארוכות בקול ישראל ברוסית. על קצה המזלג הוא סיפר סיפורים מאלפים על ההיסטוריה של רשות השידור, על סיפור חייו המרתק וההזדמנות הנדירה במסגרתה עלה ארצה מברית המועצות, ועל אישים אותם ריאיין. באותו רגע התחזקה אצלי התחושה שבמקום הזה גדלו ופעלו אנשי תקשורת מזן הולך ונכחד.

אני מסייר במסדרונות המשרדים. חולף על פני תאי המגישים, המשרדים הריקים והדלתות הנעולות.

פוגש את תומר מולדויזון וגדי לבנה ומגלה שהם צבעוניים יותר וצנועים יותר במציאות.

אחר כך עוקב אחרי בועז כהן שלקראת השעה עשר עולה לכיוון אולפן מספר שמונה.

השידור ההיסטורי וההיסטרי מתחיל. בועז מגיש את "פרוגרסיב וחיות אחרות", ובן רד, אחרי כמה בירות, מעדיף "פרוגרסיב וחיות רעות".

האולפן הקטן מתמלא מגישים, מעריצים ומצלמות. דיסקים נוספים מוזרמים לאולפן כדי להרעיש את האירוע. כמחווה לקול ישראל, מושמעת בשידור בשעה אחת עשרה מהדורת החדשות האחרונה של קול ישראל. קובי ברקאי מכריז בקול רועד "בשמם של עורכי החדשות ושל הקריינים לדורותיהם אנחנו נפרדים מכם לשלום ואומרים בפעם האחרונה מרשות השידור זה סוף החדשות מקול ישראל". שעה לאחר מכן יחתמו שידורי קול ישראל.

ביציאה חזרה לרחבה ניבטים ברקע המגדלים שהולכים וסוגרים על שרונה. מתחם רשות השידור יפנה מקומו לעוד פרויקט מגדלים משוכפלים (מספר מבנים היסטוריים במתחם "יפוחלצו" במסורת שרונה הסמוכה).

קולות רבים חוששים שתחנת 88FM במתכונתה החדשה בתאגיד "כאן" תהיה שכפול של תחנות אחרות שאנחנו מכירים, וסולדים מהן. האם תוכל 88FM לשמור על צביונה הייחודי באכסניה החדשה? ימים יגידו. אני בדרך כלל אופטימי, אבל מצד שני יודע שהצפרדע בסיר, והאש מתחתיו כבר בוערת.