בפוסט הקודם כתבתי על התרבות הארגונית שהתפתחה בחיל המודיעין כפועל יוצא מלקחי מלחמת יום כיפור. פוסט זה יוקדש למקרה פרטי ויוצא דופן בסיפור הזה – הסיפור של יואל בן פורת, מפקד יחידה 848 (לימים 8200).
האיש שהתרעה היתה בדמו
בן פורת, יליד סקאלט, פולין (היום באוקראינה), היה שורד שואה ששכל את כל משפחתו במלחמה, עלה לארץ לקיבוץ יד מרדכי, השתתף בקרבות להגנת הישוב, והיה ממייסדי קיבוץ גזית. ב-1950 התגייס לצה"ל ושירת ב"יחידת ההאזנה המרכזית". הוא התקדם בסולם הדרגות עד לפיקוד על היחידה החל ב-1972.
חייו האישיים חיזקו בו את המוטיבציה למתן התרעה. בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור, הצטברו ביחידה ידיעות משמעותיות בנוגע לפתיחה במלחמה. בן פורת הבין היטב מה הולך לקרות, והתריע בפני ראש אמ"ן. ואולם, ראש אמ"ן וראש חטיבת המחקר באמ"ן דחו את הערכותיו. למרות שההתרעה בערה בו, בן פורת לא "עקף סמכות" ולא פנה לדרגים גבוהים יותר. מדוע נהג כך ברגע האמת? אולי הייתה זו צניעותו, אולי הכבוד שרחש לאנשים ולתרבות הארגונית, זו שקידשה את שרשרת הפיקוד.
התוצאות המרות של המלחמה היו מכה אנושה לנפשו של בן פורת. הוא האשים את עצמו, החליט שיכול היה לפעול אחרת. למרות שקהילת המודיעין השתנתה משמעותית לאחר מכן, בשבילו זה היה כבר מאוחר מדי, והוא היה לשבר כלי.
מורשת ההתרעה – ציווי חברתי ראשון במעלה
מי שפגש את בן פורת בשנות התשעים לא יכול היה להתעלם מנפשו המיוסרת, זו שלא "הפכה את השולחן של הרמטכ"ל" או עלתה ישירות לשר הביטחון וראש הממשלה, כשראתה שסכנה בפתח.
מי שהפנים באמת את מה שעבר עליו, לא יכול היה שלא להפוך את ההתרעה ללחם חוק. בכל מקום, בכל מצב ובכל מגזר. התרעה היא לא רק למלחמה. התרעה נדרשת על כל דבר שאינו תקין.
התרעה היא עניין אכזרי. בן פורת שילם מחיר אישי, היות שלקח אחריות על זה שלא התריע מספיק. אבל בישראל של היום, דווקא מי שמתריע משלם מחירים אישיים: חושפי השחיתויות, חושפי ההתעללויות, המצביעים על נהלים רקובים, המתריעים על מינהל לא תקין.
אבל הרוב לא מתריעים בכלל. מעדיפים לעצום עיניים, אוזניים ופה, ובכך דנים את כולנו להתדרדרות מוסרית.
במותו השאיר לנו בן פורת את אחד הציוויים החשובים ביותר לניהול חברה תקינה – ההתרעה.
יהי זכרו ברוך.
