שרונה ואני

העניין שלי בשרונה החל באמצע העשור הקודם, כאשר הצבא החל לפנות אט אט את משרדיו מהמבנים הטמפלרים הישנים ומעשרות המבנים המאוחרים יותר שהיו ביניהם. התהלכתי במבוכי המעברים בין בתי האבן והצריפים, בין שאריות של גדרות, שערים, עצים עבותים וצמחייה שגדלה פרא, מטפס במעלה ובמורד מדרגות עץ מתפרקות, נכנס לחדרים עזובים שידעו היסטוריה מגוונת. שילוב השכבות – הטמפלרית והצבאית – היה מרתק. פיסות לינולאום קרועות שמתחתן מבצבצות מרצפות מצוירות, קטעי עיטורי קיר מתחת לאינספור שכבות צבע שנצבעו במצוות רס"רים חדורי מוטיבציה, תקרות מונמכות שבורות שחשפו גגות עץ ורעפים. במרתפים עם הקמרונות מצאתי שאריות מחסני מסמכים ונשק. על הכל נסכה שלווה מוזרה. די היה בערבוביה הזו של צומח ובנוי, כדי לספר את כל הסיפור במלואו – מתעשיית היין והשמן של הטמפלרים ועד אהבות נכזבות של חיילי וחיילות צה"ל ששירתו שם. היסטוריה של מעל 130 שנה.

אט אט התחלתי לראות את תהליך הסטריליזציה מתרחש. בזה אחר זה החלו להימחק הצריפים והתוספות. שאר השכבות הצבאיות סולקו בהדרגה, ונבנה "פארק זמני". גם אז היה עדיין איזשהו קסם למקום: מקום שקפא, שהוחזר במכונת זמן אכזרית לזמן ביניים לא ברור, אך עדיין סיפר סיפור. זמן מה עבר עד שחזרתי למקום שוב, כשנפתח כ"פארק שרונה". הרגשתי כאילו הגעתי למקום אחר. זו לא הייתה שרונה שהכרתי. נדמה היה כאילו בסופו של דבר מחקו הכל, ובנו מחדש את "בתי הבובות" שאנחנו רואים שם היום, והקיפו אותם בערוגות מגוננות וריהוט משוכלל. תיירים שלקחתי לשם לביקור בפעם הראשונה הופתעו כשסיפרתי להם שמדובר במבנים בני יותר ממאה שנים.

לאחרונה ניסיתי לעשות מבצע צילום של "לפני" ו"אחרי". הדפסתי מבחר מן התמונות שצילמתי לאחר יציאת הצבא מהמבנים. הסתובבתי איתן במתחם שעות ארוכות, ואת רוב המקומות לא הצלחתי לאתר.

רבים וטובים בתחום התכנון, האדריכלות והשימור, נדרשו לסוגיה מדוע זה מרגיש כל כך לא נכון. רובם  דנו בענייני היסטוריה, אבנים ופרוצדורות. אני רוצה לחלוק אתכם כאן מספר תובנות הנובעות מתוך ניתוח החוויה.

מהיסטוריה לחוויה

ראשית נזכיר את הסיפור ההיסטורי: שרונה הייתה מושבה חקלאית טמפלרית גרמנית שהוקמה ב-1871. הטמפלרים חיו במקום כ-75 שנים, עד שגורשו בהדרגה על ידי הבריטים בעקבות המשטר הנאצי בגרמניה. עם תום המנדט הבריטי, בתי המושבה הפכו לחלק מהמתחם הצה"לי המכונה "הקריה". בתי המושבה הפכו למשרדים, ובהדרגה נבנו ביניהם מבנים ומתקנים נוספים, אשר שימשו יחידות צבא שונות במשך כ-55 שנים. לאחר שהצבא פינה את המקום החל פרויקט הקמת "פארק שרונה", לאחר מאבק ראוי לציון לשימור המושבה, שהובילה המועצה לשימור אתרים. כיום מוגדרת שרונה כ"מושבה של קניות, תרבות ובילוי".

אם מתבוננים על שרונה מנקודת הזמן של שנת 2006, עת נעצרה האבולוציה הטבעית של המקום, אפשר לומר ששרונה הטמפלרית היא הסלע, ושרונה הצבאית היא הפטינה. שרונה הטמפלרית היא המתוכנן והמוקפד הגרמני, ושרונה הצבאית על תוספות צריפיה וה"קישוטים" במבנים, היא הבלתי רשמי, המאולתר, הישראלי. השילוב בין השניים, על הניגודים שבהם, יצר מארג מרתק של שכבות פיזיות והיסטוריות, ונתן עומק והמשכיות לסיפור ההתהוות של המקום. תהליך הסטריליזציה שעברה שרונה קטע את הרצף, מחק שכבה משמעותית, ולמעשה ביטל את רוח המקום.

תכנית "תא3000 – דרום הקריה" שהגדירה אילו מבנים ישומרו ואילו נידונים להריסה. בצהוב – אינספור מבנים להריסה, רובם ככולם מה"שכבה הצבאית".

כיום יש הבנה רבה בשיח האדריכלי לחשיבותו של הבלתי פורמלי לחוויית המקום. לא בכדי, ברבים מהמקומות שאנחנו אוהבים קיים "חספוס" – שם כולל לתופעות שהתחוללו במקום אחרי בניית התשתית הפיזית המתוכננת. תשתית זו מאפשרת פעילות אנושית ויציקת תכנים מגוונים, בכללם תוספות פיזיות, כך שמתהווה בהדרגה "שילוש קדוש": מבנים, אנשים ותוכן. קל מאוד להתעלם משני הגורמים האחרונים. הרי המושג "הסביבה הבנויה" שגור בפינו, להבדיל מסביבת "השטחים הפתוחים". הגיע הזמן להחליף מושג זה ב"סביבת החיים". גם שימוש חוזר בבניינים הוא מגמה משמעותית בתכנון כיום, ועצם העובדה שגוף מסוים עושה שימוש במבנה שהוקם במקור על ידי גוף אחר, לא מורידה מחשיבות הנעשה בו. להפך – השימושים החדשים מוסיפים חיים ועומק למקום – בתנאי שהם לא דורסים את השכבות הקודמות.

לקחים לשימור

סיפור שימור שרונה הוא מקרה בוחן מרתק ממנו ניתן ללמוד על האתגר המורכב ביותר בתחום השימור – מה ואיך משמרים. אתייחס כאן לשלושה היבטים:

היבט הזמן – בכל מבנה או אתר לשימור ישנה שאלה אודות הקו העדין המציין את הגבול בין השכבות המספרות את סיפור המקום לבין שכבות מיותרות. בסופו של דבר כל שכבה מוסיפה נדבך לסיפור. האם בשרונה נשאלה השאלה "עד כמה אפשר להסיר מבלי לפגוע בסיפור המקום?". ובכלל – האם צריך לשים קו כזה? כך או כך, חרב המחיקה הלכה הרחק מדי. ונניח שנקבל את הטיעון לפיו השכבה ההיסטורית המשמעותית היחידה היא זו הטמפלרית ואותה בלבד יש לשמר ולשחזר. אילו תהליך השימור והשחזור אכן היה מחזיר את שרונה למצב דומה לנקודת הזמן הזו מבחינה פיזית – דיינו. אך הטיפול שנעשה למבנים, יחד עם הטיפול הנופי ויציקת התכנים החדשים למושבה, ברא למעשה יצור חדש, עם דמיון רופף ביותר למה שהיה במקום בכל שנותיו.

ההיבט הפיזי – אחד האתגרים המשמעותיים בשימור הוא לשמר את המבנה וההקשר הסביבתי שלו. פעמים רבות אנו עדים למבנה בודד ששומר בתוך מרקם חדש, הנראה כנטע זר וחסר חשיבות. בשרונה אמנם הושג הישג חשוב – שימור מתחם משמעותי, הכולל כארבעים מבנים. ואולם, חלק מהמבנים הוזזו, וההקשר המרחבי השתנה לחלוטין בשל מחיקת השכבה הצבאית והטיפול הנופי: האחוזות החקלאיות שנעלמו מחד, ומבוך המבנים והצריפים מאידך. אלמנטים נופיים משרונה שהושארו במקום מרגישים תלושים. השארת מארג של מבנים טמפלרים וצריפים מאוחרים יותר, כמו גם חלק מהאופי הפראי של הצמחייה במקום והשבילים הישנים, פחי האשפה הצבאיים מהעץ, השלטים הצבאיים המיתולוגיים, וגזעי העצים הצבועים בלבן – הייתה מייצרת מוזיאון פתוח של חוויה מרחבית עשירה ומעניינת בהרבה. השארת המבנים הצבאיים הייתה אף מגדילה את השטח הבנוי ומאפשרת להכניס אף יותר שימושים למרחב, מבלי לפגוע באופי השלו של המקום.

היבט התוכן – בכל הקשור למורשת של מקום, ישנה נטייה לייחס חשיבות יתר למרכיב הפיזי של מבנים, על חשבון הפעילות שהייתה בהם. אמנם למבנים עצמם יש איכויות אסתטיות המפעילות את חושינו ומשפיעות על חוויית המקום, אך בסופו של דבר יצורים חברתיים אנו, וההיבט החוויתי המשמעותי באמת נוגע לאנשים ולתוכן – התרבות שנוצרת במבנים. הטמפלרים הביאו עמם תרבות חקלאית, מיכון טכנולוגי פורץ דרך, וכוננו פעילות תרבותית עשירה במקום. הבריטים, ואחר כך צבא הגנה לישראל, יצקו במקום תרבות שונה לחלוטין – מה יותר דרמטי מהניגוד בין פעילות חקלאית לניהול צבא? התהליך שנעשה בשרונה מחק הן את התוכן הטמפלרי והן את התוכן הצה"לי, ואת השילוב הדרמטי ביניהם. במקומם הוכנסו שימושים מעולם אחר  – חנויות ומסחר.

אמנם את הטמפלרים אי אפשר להחזיר, אך כן אפשר היה להחיות את בית הבד ולפתח תעשיה קהילתית של שמן זית, להקים גינות קהילתיות, לערוך במבנים מופעים וסדנאות תרבות ואמנות, להשכיר שטחים במבנים אלה לשימושים מגוונים של הציבור, ובוודאי להשאיר אלמנטים רבים הנוגעים להווי הצבאי – מדבקות שהדביקו חיילים, ציורי קיר שעשו על הקירות, שלטים של רס"רים ועוד, במקומם הטבעי, במקום ב"מרכז מבקרים".

תובנות אקטואליות מתמיד

התובנות קריטיות בימים אלה, משני טעמים:

האחד, עולה עתה שאלת גורלו של מתחם רשות השידור, שנמצא בין הפארק לרחוב לאונרדו דה-וינצ'י, וזו הזדמנות לתקן את הטעויות שנעשו בחלק הארי של שרונה.

השני, בעידן בו בסיסי צה"ל רבים מפונים מאזורי ביקוש, יש לתת את הדעת לשימור אלמנטים מהשכבה הצבאית – מרכיב חשוב בהוויית החיים והפולקלור בישראל. זאת ועוד, מבנים מהשכבה הצבאית עשויים להתאים לפונקציות ציבוריות הנחוצות ממילא בשכונות מגורים חדשות. אין צורך להכביר מילים על חשיבות השימוש מחדש במבנים.

אבן דרך בתולדות השימור בישראל

סיפור גימנסיה הרצליה בתל אביב וסיפור טליתא קומי בירושלים היו אירועים מכוננים בתרבות שימור המבנים והמורשת בישראל. הסיפור של שרונה מצטרף לשרשרת אירועים מכוננים אלה.

כולי תקווה שמאגר התמונות הגדול שצילמתי בתהליך ה"סטריליזציה" של שרונה יהפוך לתערוכה, שתהיה במה לדיון בסוגיות כבדות משקל אלה, הנוגעות לשימור המורשת בישראל.

סוגיות בתערוכה

אחד המבנים בתקופת הגינון הזמני על רקע מגדלי רחוב הארבעה – שלישיית מגדלים שונים זה מזה, המייצרת חזית גבוהה מעניינת (28.6.2007). אותו מבנה עם מגדלי גינדי – חזית מגדלית בנאלית משוכפלת ושאר ירקות מסביב (19.7.2016).

צומח ודומם, טבעי וצבאי התמזגו יחדיו (7.7.2006).

עשר שנים אחרי… "מישהו ניתק את הזרם" לתוספות "לא רצויות" (19.7.2016).

צריף עץ בשרונה שנהרס. מלבד שיוכו לתקופה הצבאית, ערך אסתטי המשלים את נוכחות מבני האבן, תחושה נעימה שמייצרים מבני עץ, והמרקם הכולל גם את הצמחייה המייצר פינה רגועה ונעימה (28.6.2007).

פינה נעימה עתירת צמחיה לצד מבנים שהתווספו בתקופה הצבאית. מרקם שנמחק מנוף שרונה (28.6.2007).

אפשר להתווכח על הערך האסתטי של עיטורי הקיר הטמפלרים לעומת ציורי הקיר שנעשו בידי חיילי צה"ל, אבל אי אפשר להתווכח על כך שכל אחד מהם מייצג תקופה ותרבות (11.7.2007).

שלטים וסמלים של יחידות צבא לצד שלטים וסמלים מימי הטמפלרים – כותרות ויזואליות ברורות  של התוכן האנושי – תרבותי במקום היוצרות מוזיאון פתוח אורגני (16.9.2007).

גדרות ודלתות ברזל – חלק מחוויית המרקם ה"מבוכי" הצבאי (28.6.2007).

תוספת ממגוון חומרים לבית טמפלרי מקומי. אפשר היה להשאיר לפחות מקרה אחד שכזה, הממחיש באופן מרתק את השיכוב הפיזי (22.10.2007).

בית הבד שכן ביחידת "סדל"מ יאו"ר" – "סדנה לימודית יחידת אחזקה ורכב" של חיל החימוש. השלט, פח האשפה מעץ וכיסא המתכת עם מושב הפלסטיק הם מרכיבים במהות המקום (7.7.2006).

סמל היחידה על מגרש הכדורסל של יחידת החימוש, על רקע "פינת הרס"ר". חצר המספרת סיפור, שפינתה מקומה למגרש משחקים סטנדרטי (7.7.2006).

שלט אופייני במתחם. כיום אין זכר לאווירת הסגירות הדוחה ששררה באזור במשך עשרות שנים  (7.7.2006).

שכבת שילוט צבאי שאף היא זכתה לשכבה נוספת (28.5.2007).

מהציוד הצבאי ששמים במחסן שפעם היה מרתף יין טמפלרי (28.5.2007).

סמל יחידה צבאית. שאלה של אסתטיקה, אבל בוודאי היסטוריה (20.2.2007).

הווי צבאי (28.5.2007).

סימני חיים של השכבה הצבאית (11.7.2007).

חללי מזגני החלון – על במותיך חלל. עדות לתקופה טכנולוגית (16.9.2007).

מראות גרפיים על קירות שידעו שנים של שימוש צבאי משרדי (22.10.2007).

תא טלפון ציבורי. אמנם ב"בסיס פתוח", אך מישהו זוכר את התקופה בה חיילים עמדו בתור לטלפון כדי להתקשר הביתה? (22.10.2007).

הצדעה פרושה שלום – חוויית כניסה מרתקת (20.2.2007).

האנטנה של יחידת המוסד במקומה המקורי. נדרש מאבק על מנת לשמר אותה (8.7.2006).