בלוג

אנחנו כבר כארבעה חודשים לתוך המשבר, לפחות בגרסתו הישראלית, ונראה שהמצב רק הולך ומתדרדר, ולא בגלל נגיף הקורונה עצמו.

אז מה היה לנו שם?

לפני ארבעה חודשים, ב"מחשבות קורונה 1" ו"מחשבות קורונה 2", התייחסתי לנושא הצורך בשיתוף מידע, ובנתונים מהימנים. חששתי מהצפוי בתחום זה, וחששותי התאמתו. אמנם משתפים אותנו במידע, אבל רק במה שנוח, וצורת הצגת הנתונים לא תמיד מהיימנה. למשל, עדיין לא מספרים לנו איפה בודקים והאם זה קשור לעליה כביכול בכמות הנמצאים חיובי בבדיקות. אבל בעיקר לא מספרים לנו מה קצב הגידול של התפשטות המחלה, בעיקר בנוגע למצב החולים קשה והמונשמים, והאם הקצב הזה חמור יותר או פחות מההתפרצות במרץ, ומה לאור זה צפי החולים. הקולות העולים מתוך ה"התנהלות" הממשלתית גורסים שוב ושוב שאין קשר בין נתונים וקבלת החלטות, מה שמגביר את תחושת חוסר האמון וההבנה שנתניהו ושלוחיו פועלים ממניעים לא ממלכתיים.

מה יהיה עם טכנולוגיות הבולשיט?

כתבתי על "מה באמת חשוב בטכנולוגיה" ותהיתי אם עתה נראה פחות חברות שמפתחות "אפליקציות לטיולי כלבים" ויותר דברים שהעולם באמת צריך. שמחתי לגלות ניתוח מעניין של רונן ניר, שותף בקבוצת ההשקעות המובילה ויולה. הוא הצביע על הקיטוב כרגע בעולם ההייטק, לפיו חברות "טובות" ממשיכות למכור ולהתחזק, ואילו חברות "פחות טובות" לא. הוא מדבר על "העלמת מעמד הביניים", אבל האם זה הסימן האמיתי לשינוי? מצד שני הוא ציין שכמות הכסף הפנוי בעולם עדיין בשיאה, וההייטק הוא הזדמנות, דבר שעלול להמשיך לתדלק את תעשיית הבולשיט הרעה לאנושות.

יש מחאה!

מישהו כתב באיזה פוסט, ששינוי חברתי לוקח המון זמן לעשות. אולי רוב האנשים לא חדי אבחנה לגבי הנעשה סביבם, ונטועים חזק בתוך המטריקס. אבל לפחות בארץ נראה שמשהו משתנה, ודי מהר. הנה, רק לפני חודש דיברתי על אדישות הציבור, ותראו תראו מה קרה – מחאת הדגלים השחורים צברה תאוצה, המחאות לפתחו של בית ראש הממשלה הפכו לשם דבר, ונוצרה התלכדות של קבוצות שונות שנמאס להן, כשהתברר לכולם שה"התנהלות" סביב משבר הקורונה גרועה בהרבה מנגיף הקורונה עצמו. המגפה הכלכלית חותכת בבשר החי, ואנשים מתעוררים. אפשר לומר שאנחנו בסחף מחאת 2020, שמצטרפים אליה סוף סוף צעירים שמבינים שעתידם בסכנה. ויש כבר שמשווים את המחאה הזו למחאת האוהלים של 2011, ואני גם משווה למחאת הסטודנטים שהייתי חלק ממנה ב-1998, שהייתה פורצת דרך ונשכחה מהתודעה (שם לא רק דרשנו הורדה של שכר הלימוד, אלא שינוי מהותי ביחס לצעירים).

האם המחאה הנוכחית יש בה כדי לעורר שינוי מהותי? ימים יגידו. נתניהו צריך לצאת מחיינו, אבל הרעל שפיזר חדר עמוק אל תוך המערכת הציבורית, ושכפולים שלו משפיעים לרעה על חיינו במשרדים הממשלתיים וברשויות המוניציפליות. נשאלת השאלה מדוע אנשים מחכים לגרוע מכל עד שהם מואילים בטובם לזוז לרחוב.

יש שקיפות ואין בושה

בשנים האחרונות גברה השקיפות ומנגנוני המעקב של הציבור אחר השלטונות, בין אם זה בזכות אמצעי תקשורת אלטרנטיביים, ארגוני מגזר שלישי, ועוד. לטעמי הדבר לא גרם להורדת השחיתות. אנחנו פשוט רואים אותה יותר, ודווקא זה מה שמטריד: בעבר, שחיתויות נעשו בסתר, וכשדמות ציבורית הייתה נתפסת בקלקלתה, הייתה זו בושה גדולה שהסתיימה בלקיחת אחריות בהתפטרות או צעדים קיצוניים אף יותר. אבל היום, אנחנו בעידן חוסר הבושה וחוסר הפחד. המושחתים מודעים לחשיפה ולא מתביישים להמשיך לשקר, לקמבן, להסתיר, לשמן ולגנוב. אין בושה ואין פחד, ויש גם מנטור מצוין בראשות הממשלה, בבחינת "ממני תראו וכן תעשו".

ההפגנה האמיתית היא לעבוד במשרה ציבורית

לצערי עדיין אין מאסה קריטית של צעירים מוכשרים וחדורי אנרגיה במסדרונות השלטון – במשרדי הממשלה, ברשויות המוניציפליות, על מנת לחולל את התפנית הנדרשת לטובת העם. הריקבון במערכת הציבורית מרחיק את הראויים גם מהכנסת. את ההפגנות צריך להעביר מהרחובות אל התפקידים במשרדי המגזר הציבורי, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי. לצאת להפגין יום יום בשעות העבודה, להחליף את הזמבורות במאמצים נחושים בתוך המערכת. מקבלים על זה אפילו משכורת והפרשה לפנסיה. אני מוכן לתרום את שוחד ה-750 שקל של ביבי למפגינים כאלה.

הגירה כהזדמנות?

מחשבות ההגירה של המוכשרים נכנסות עכשיו להקפאה, בהינתן השמים הסגורים ואי הוודאות העולמית שתימשך עוד שנה לפחות. נשאלת השאלה אם יעשו חישוב מחדש בעניין זה גם לטווח הארוך יותר. כיוון זה עשוי לתת מוטיבציה למוכשרים להצטרף למעגל האכפתיות האמיתי, ויפה שעה אחת קודם.

יש מזור בבידוד

בינתיים נגזר עלי לשבת בבידוד בבית, בגלל מפגש במסגרת העבודה עם אדם שנראה בריא לגמרי ובמקרה עשה בדיקת קורונה ונמצא חיובי. למרות שישבתי מולו בפגישה במרחק גדול משני מטר, ולמרות התייעצות עם נציגי משרד הבריאות שקבעו שאין כאן צורך בבידוד, הרי שהרשויות בעבודה נהגו לחומרה ונשלחתי הביתה. בהתחלה התקוממתי על שיבוש השגרה שכל כך התאמצנו לחזור אליה, ועל הניתוק מהעבודה בתקופת עומס קיצונית. אחרי יומיים נזכרתי שוב כמה מהנה לחזור לעסוק במשרה מלאה בכתיבה, עריכה ופרסום כתבות וסרטונים על העולם היפה שסביבנו ומה אפשר ללמוד ממנו, ובעיקר, להתרחק שוב מהמאבקים היומיומיים המלווים את עבודתי למען הציבור וסביבת החיים. אבל בואו ננסה להבין את הגיון הבידוד – נניח שנדבקתי מהנשא חסר הסימפטומים וגם אני עכשיו נשא חסר סימפטומים. הרי אני סכנה לציבור (לכאורה)! מכאן באינדוקציה נראה שכולנו צריכים להיות בבידוד בבית, והרי ברור שמספר נשאי הקורונה גדול פי כמה מאלה שאנחנו יודעים עליהם. מכאן ההגיון שאותו אני יכול להבין, של להמשיך בחיים נורמליים עם מסכות ושמירה על היגיינה.

הזיות

אוסף פסיכים יושבים במה שנקרא "ממשלה" תחת דמות נאשם בהיסטריה, מתיימרת "להוביל" "התמודדות" עם מצב הקורונה. מיום ליום מופקות הוראות חדשות מצבר הטמטום הזה, שמקפיד לסתור את הנחיותיו בכל כמה שעות. אין כבר מה להתייחס, כי אין הגיון. זהו כאוס מוחלט. אוסף של הזיות. שיאן – סגירת חופי הים בשיא הקיץ, מקום המפלט לגוף ולנפש. המטורפ/ים רוצים להטריף את העם כולו.