כבר למעלה משבוע שהלחימה בצפון נמשכת, והשגרה במרכז הארץ, שעה וחצי נסיעה משם, עומדת בניגוד מטריד למראות שנשקפים ממסכי הטלוויזיה. הכתבים משדרים, הפרשנים מברברים, הטוקבקיסטים מתלהמים, וכשהשיער של יונית לוי התחיל להתנופף בלילה בקרית שמונה הבנתי שמשהו רקוב כאן. זה סימן לנסוע לשם לחוות בעצמי. חוץ מזה התחושה שהעסק הזה עובר פה לידי בקושי בשיחות מסדרון לא נראה לי. החברים, אפילו אלה שמכירים היטב את מגוון השריטות שלי, הרימו גבה. על לספר להורים אין מה לדבר. אני בסך הכל לוקח סיכון מחושב. תרתי משמע. הכל עניין של סטטיסטיקה. ביומיים נפגעים בתאונות דרכים 160 איש ונהרגים שלושה. עד כה בלחימה בצפון נפגעו ביומיים 100 איש, ונהרגו ארבעה. אם נכפיל את היחס ביחס השטח שבין אזור העימות לכלל שטח ישראל נגלה שאמנם סיכון הפגיעה מקטיושות גדול פי כמה מסיכון תאונות הדרכים, אבל אפילו לא בסדר גודל, והרי אנחנו לא חושבים פעמיים כשאנחנו נכנסים לרכב ונוהגים בכבישים. חוץ מזה, אתמול היה שקט.

9:15
יציאה מפתח תקווה. התנועה בכבישים הולכת ומתדלדלת ככל שאני מצפין. בעליה לצפת ממחלף אליפלט אני נוסע כמעט לבד, ולידי מיניוואן עמוס חרדים. רוח נעימה פורצת דרך החלונות כשאני עובר על הגשר האדיר שמעל נחל עכברה. עוד דקה ואני בצפת.

11:05
אני חונה ליד "גבינות המאירי". המקום סגור ומסוגר. ברקע ללא הפסקה קולות עמומים של פיצוצים, ושאון מטוסי קרב. היחידה שנראית בסביבה היא בחורה דתייה צעירה עטופה מרגל ועד ראש – כפות הרגליים גלויות והיא מסתובבת יחפה ליד "קרית ברסלב – נחל נבע מקור חכמה". על מעקה אבן מונחים פלפל ירוק ותפוח אדמה. "המלחמה הזאת היא עונש על גילוי עריות". היא מספרת. "זנות, פריצות, לבוש לא צנוע". "אפילו המוסלמים באיראן מענישים אותנו על זה – הם חברה שמרנית, זה לא שהם לא רוצים את מדינת ישראל, הם נגד הפריצות שיש כאן." העובדה שאזור הפריצות המרכזי של ישראל לא סופג קטיושות קצת מבלבלת אותה. אחר כך מתברר שהיא עצמה גרה פעם באזור הזה שלא סופג קטיושות, וחזרה בתשובה. אולי חזרה בתשובה קצת יותר מדי. שמא היא משתייכת לאותם חבר'ה צעירים שחסידי ברסלב צדו בהודו לאחר שאבדו את דרכם?

11:28
סיור בסמטאות הציוריות של צפת. הסמטאות ריקות. תמונות של הרבי מלובביץ' תחת הכותרת "העם רוצה משיח" מקשטות דלתות וקירות, אבל מישהו בשיטתיות עבר על כל השלטים וריסס את פניו הנעימים בספריי שחור. על אחד השלטים מישהו תלה שלט: "צימרל'ה – צימר זוגי באווירה צפתית. לשבתות, חגים וסתם ימים שמחים של חול...". בהרבה פינות יש שקי חול. ניכר שהרבה בתים עוברים שיפוץ. מכל מקום מציצות דלתות יפות ונעולות. גם של בתי הכנסת: בית הכנסת של רבי משה אלשיך זיע"א, ואבוהב, והאר"י האשכנזי, שמעל דלתו מתנוססת הכתובת "מה נורא המקום הזה". בחצר מודעה על "הזדמנות לזכות במצוות שילוח הקן , הידוע בסגולותיה הרבות ובמיוחד להיפקד בזש"ק ובזיווג הגון ועוד (כמובא בספר "קן ציפור"). התרומות קודש להחזקת אברכי כולל מצויינים. כמו"כ אנו מקבלים מידע מהציבור על מיקום קני היונים בכל רחבי הארץ לזיכוי הרבים הזקוקים לישועות הנ"ל".
אני משתוקק לדווח להם על קינון היונה אצלנו בעבודה, אבל בעצם למה שלא אשתמש בה בעצמי ואזכה בזש"ק ?(זרע של קיימא).

11:30
ארונות החשמל מעוטרים בציורים צבעוניים מעשה ידיו של "ויסברג". באחד מהם דמות עמומה של אישה שמישהו טרח לשדרג עם כתובות "שיקצה" ו"משוקץ" בטוש שחור. מאחת הסמטאות נפתח פתאום נוף להר מירון. על המדרון המזרחי נראה כתם כהה, ואני לא בטוח אם זו צמחיה שהתייבשה בקיץ או שרידי שריפה מנפילות של קטיושות. על רקע ההר כותרת "צדקה תציל ממוות" ותיבת צדקה.

11:35
מודעות של פסטיבל הכלייזמרים תלויות בכל מקום. השנה הפסטיבל נערך בתאריכים 9-11 ביולי ו"ניצל בנס". מספרים שהיה פה שמח. בבוקר שאחרי ערב ההופעות האחרון החלו ליפול הקטיושות. ליד אחת המודעות תלויה המודעה "Summer Opportunities In Israel for 20/30Somethings!" עם הצעות לטיולים בארץ מטעם ארגון החתום livnot.com. מודעה אחרת מטעם Ascent Hostel מודיעה על החגיגות שלה בתקופת הפסטיבל – שילוב של מוסיקה ורוחניות ומצהירה שהיא Your Home away from Home in the North, משפט שגור על אכסניות בעולם. באחת הסמטאות מקבל את פני בחיוך איש דתי מבוגר. הוא משועשע מהאורח שהגיע במיוחד מפתח תקווה ומאשר שהסמטאות נראות "קצת" יותר הומות ביום רגיל: "בדרך כלל עוברים פה 1500-2000 איש ביום".

11:51
אני מגיע לכיכר חביבה, סביבה מספר מבנים. על מבנה אחד שלט: "מטה ההגנה, מלחמת השחרור, תש"ח, 1948". יש בו שתי דלתות מוגפות – אחת של קפה מסעדה "הכיכר" והשניה של "פיצה שלי". לצדו מסעדת "עץ החיים", סגורה. ממול שלט אובלי "פלאי הטבע – כל טוב מן הטבע" ותחתיו דלתות נעולות ושלט "תפילה". אני מתקרב: "תפילה בבית מדרשנו בשעה 14:30 עם הרבנים הראשיים לישראל שליט"א... לחיזוק העם והארץ. בואו בשלום עזרת נשים פתוחה". מעל הדלת ליד שלט: "ישראל לי ארכיטקט". דלתו פתוחה, ובכוך החביב שמשמש לו כמשרד יושב ישראל לי ומגלה אדישות מסוימת כלפי יוזם אמירת השלום שעומד בפתח.

11:55
אני מגיע לרחוב ראשי. אין בו תנועה. אני מסתכל על השעון – כמעט שתים עשרה בצהרים, צוהרי יום ששי, והמראה מראה של יום שבת. שלושה עוברים ושבים גוררים תיקים גדולים, מישהי מסיעה אדם בכיסא גלגלים. מינימרקט אזולאי. על הקיר תלויים עיתונים. כותרת "ידיעות אחרונות": "אמש: שני מסוקי קרב התנגשו והתרסקו בצפון". כותרת "בקהילה": "מלחמה ללא הכרעה". בצד השני תמונה גדולה של הרבי מלובביץ'. על הפרגולה של החנות ליד מדבקות "העיתון של המדינה" מסודרות 18 מדבקות "4.11.95" ופסיפס של מדבקות "הזמן עובר ואתה חסר, חבר". במעלה הרחוב מבנה בסגנון הבינלאומי. "מלון הרצליה (בית פרל). במלון זה התארחו אנשי מפקדת האצ"ל בראשותו של המפקד מר מנחם בגין בחג השבועות תש"ד 1944". עכשיו יש כאן חנות כובעים בשם "כטל השמים", סגורה. בנק לאומי סגור. "עקב המצב הבטחוני, עמדת החיש בנק אינה בשימוש. נא לא להפקיד". בכניסה הסגורה לסניף עומד זוג דתי. הם עצובים כמוני על מראה העיר הנטושה בצוהרי ששי. "תראה את הירקן ממול – הוא הביא סחורה כל כך יפה, הכל יישאר ויתקלקל". אני ממשיך בנתיב החנויות הסגורות. לחנות הירקות מצטרפת חנות ספרים אחת פתוחה. בפנים מקבל את פני בחיוך ג'ו, אנגלו סקסי מבוגר, ששש לשוחח, באנגלית. הוא כבר אחרי גיל פרישה, והיות שאינו תלוי בחנות למקור הכנסה, היא בשבילו מקור להנאה גדולה.

12:06
מול בית העירייה יושבות בפתח מקלט כמה חיילות. על הדלתות פתקים עליהם כתוב "הכניסה בתפקיד בלבד". "כאן זה החמ"ל" הן מסבירות. מעל המקלט מתנוסס שלט ענק "עבודות פיתוח תשתיות תיירותיות רח' ירושלים". ממול, מתחם המוקדש לעמידתה של צפת במלחמת העצמאות. מבנה מבוצר חתום בסורגים המעוטרים בסמל הפלמ"ח ובכתובת "מגיני צפת תש"ח". בתוך המבנה קבוע שלט: "ביום שישי ה-16 באפריל 1948 בשעה 09:00 בבוקר, התכנס ועד הקהילה לישיבה דחופה לדון בהצעת הבריטים לפנות את הנשים והילדים מהעיר הנצורה מאחר ובכוונתם לעזוב. החלטה שנתקבלה פה אחד: איש לא נוטש את העיר!". מצמרר. במרפסת הצופה למערב קבוע הפסוק "הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחושת, ירמיה, א', י"ח". בחור בגיל שלי מסתובב עם מצלמת וידאו ומנציח את העיר, שרק הדי הפיצוצים מפרים בה עכשיו את השקט. ליאור שמו, הגיע במיוחד מהקריות כי שמע שיש מחסור ביין לקידוש למשפחות שנותרו בעיר בשבת. הוא מחכה לנציג העירייה שיפגוש אותו לקבל את המנחה.
במדרחוב הנטוש עוברת מכונית משטרה. גם כאן אני רואה מסביב חנויות סגורות. מלמעלה אפשר לראות מסגד בולט בין הבתים, מה שהיה פעם האזור הערבי של העיר. מול בית הכנסת "שארית הפלטה" מודעה נוספת על תפילה עם הרבנים הראשיים לישראל. "איש בל יעדר". מודעה נוספת מספרת על תפילות במקלט מוגן ולידה מודעה על פסטיבל "אחרית הימים". האירוניה נמשכת, כשמתברר שבחנות "אופנת ראלטי" יש שלט "חיסול", וכאילו לא ספגנו מספיק, באופנת "אופטימי" עושים "חיסול כללי".
ליד סניף אנג'ל הפתוח יושבים ליד שולחן קטן שני ברנשים, המציגים את עצמם כצפתיים משכבר הימים. יואב מספר בעיקר על ההתחרדות של העיר, ועל העדר הזדמנויות העבודה באזור צפת. אחר כך שש לדגמן ליד ה"בייבי" שלו – אופל קדט שנת 1977 מתוחזקת היטב.

12:48
בדרך חזרה למכונית אני פוגש את נילי, תושבת המקום, שעולה לאיטה מהעיר העתיקה למרכז. היא מצביעה לכיוון אחת הסמטאות ומראה את המקום בו רדפה קטיושה וקטלה מישהו שרכב על אופניו, ומספרת על הבית שבו פגעה ישירות רקטה ופצעה את יושביו, ולוקחת אותי למבנה חנויות ומשרדים בעיר שספג פגיעה ישירה, יודעת לספר על בעל החנות שנפצע, ובפעם הראשונה אני רואה מול העיניים שרידים של פגיעה – שברי זכוכיות מכל עבר, חזיתות החנויות מכוסות פלטות עץ, קירות מרוסקים למעלה. מתחת לאחד הספסלים ארגז עם שני אבטיחים. אני מתקרב ומצלם אותם, ואז מגיח מסמטה מוצלת איש זקן נרגן: "מה אתה רוצה מהאבטיחים האלה?". "אני מצלם אותם". "אלה האבטיחים שלי". "אני מבין, אז למה הם מתחת לספסל?" "שמתי אותם לנוח בצל". אהה.

13:15
אני בנסיעה. ברחובות העיר כמעט ואין תנועה. לצד הדרך ובתחנות האוטובוס תלויות כרזות ענק "חזק ואמץ" עם דגל ישראל. התחנה המרכזית שוממה, מלבד שלושה אברכים שיושבים ומחכים. למשיח? אני עושה סיבוב בהר כנען. המקום היחיד ששוקק בעיר הוא אזור הש"ג של פיקוד צפון. מסביב חונות מכוניות בכל רחוב וסמטה. מכוניות כאלה עם שמות של חברות בצד. מכוניות הייטק. אנשי מילואים.