13:32
אני נוסע בפיתולים של כביש 89 מצפת לכיוון מירון. פתאום בום חזק. אחריו עוד שני בומים ואחרי חצי דקה צליל אזעקה מהעיר. מעבר לאחד העיקולים רואים את העשן מתמר בשטח פתוח ממערב לעיר. לפחות שתי נפילות שם. אם עד עכשיו הכל היה סרט בטלוויזיה, עכשיו זה על באמת, וזה קרוב. פתאום כל סיפור המסע הזה נעשה קצת מלחיץ. אני מפעיל רדיו. דיווחים על נפילות גם באזור ראש פינה, ועל נפילה בחיפה שגרמה לפציעות והסבה נזק כבד לרכוש. נגמר השקט המדומה. הר מירון קרוב, ואפשר כבר לזהות בבירור את האדמה החרוכה על המדרונות הצפון-מזרחיים. התנועה דלילה, הדיווחים ברדיו עצבניים.
כשאני עומד לפנות ימינה בצומת מירון לכיוון סאסא מתקרב קצין במדי ב', שמעוניין לנסוע בכיוון שלי, לאזור סאסא. בסוף מתברר שהוא צריך להגיע ליראון, לחבור לכוחות שנמצאים באזור הקרבות במרון א-ראס מצפון ליראון ואביבים. הוא מנסה להשיג את החבר'ה שלו בטלפון ולא מצליח. אנחנו עוברים את ג'יש. עוד פינת חמד בגליל. צחוק הגורל – יישוב של נוצרים מרונים מלבנון, מעניין לשמוע מה דעתם על המלחמה הזאת. וה"משאושה" המצויינת – נוותר על זה הפעם. רכב צבאי חוסם את הכביש. הצבא מנייד במקום תומ"תים. הדי פיצוצים מסביב, מעבר לגבעה עשן מתמר – עוד קטיושה נפלה. בצומת חירם אין נפש חיה, והוא עדיין לא מצליח ליצור קשר טלפוני. לא העליתי על דעתי לנסוע לכיוון יראון ואביבים אבל אין מצב שאני משאיר אותו כאן במצב כזה. אנחנו פונים לכביש 899. הכביש ריק, מדי פעם עובר האמר צבאי. הכביש עובר כאן באחד מאזורי הנוף היפים של הגליל העליון. אפילו עכשיו בקיץ, כשעל הקרקע צמחיה עשבונית מצהיבה, שולט הירוק שמסביב. הנה הפניה ליער ברעם, היער היחיד שהוא באמת "היער הקסום" בארץ. מתברר שהבחור אמור היה להשתחרר בעוד ששה ימים. הוא הוזעק מחופשה כדי לחבור ליחידה אחרת שמוצבת עתה בגזרה. אנחנו יורדים וחוצים את הדישון, ומתחילים לטפס ליראון. הכביש מגורד מטנקים שחרשו את האספלט, וקול צורם נשמע מתחת לגלגלים. אנשי תחזוקה של מע"צ אוספים את שברי מחזירי האור שהזחלים כתשו. באזור יראון אנחנו מוצאים את חבריו ליחידה, מכונסים בחורשה, מתכוננים לכניסה לשטח. מה יש לומר? אני מרגיש שקצת קטונתי עכשיו מול החיילים שעומדים מולי, אוטוטו נכנסים למחילות הוייטקונג, כשאני בדרך הביתה. אני מוצא כמה מילות עידוד, הבחור אסיר תודה על הטרמפ, ואנחנו נפרדים בנפנופי שלום.

14:16
כשאני מתרחק אני יכול לראות את הבתים של מרון א-ראס על ההר ממול. שקט עכשיו, שקט מדומה. אני חוזר לכביש 899. ממול מושב אביבים. 12 איש, רובם ילדים, נרצחו שם על ידי מחבלים ב-1970. שריפה מכלה לאיטה שדה קוצים למרגלות הלולים של המושב, תוצאה של רקטה שנפלה קודם לכן. על הכביש עומד בחור חסון עם שכפ"צ כחול עבה וכפלס"ט עם האותיות TV מודבקות עליו בסרט דביק אדום. הוא מחזיק מצלמה עם מיקרופון צמרירי ועסוק בלראיין מישהו ברכב של קק"ל. אני עוצר לידו ומתפתחת שיחה. הוא מסתכל עלי כאילו נפלתי מהשמים. טוב, הוא רגיל כבר לדברים שנופלים מהשמים, חוץ מקטיושות הוא הספיק להסתובב גם בעיראק. הוא אירי במקור, קוראים לו איניגו (כן, כמו איניגו הספרדי מהנסיכה הקסומה), והוא עובד בשביל רשת Channel 4. "למה הגעת לכאן?" "אני אוהב לתור את הארץ שלי. לתהות מקרוב ולהבין מה מתרחש בה". הוא ממשיך לשאול, ואני מספר מה דעתי על המלחמה שנאלצנו להיגרר אליה, על האויב הזה שלא חס גם על בני עמו ונלחם מתוך כפרים, על הסבל שנגרם לנו וללבנונים שרוצים שקט, ועל הארץ שלנו שהיא כל כך קטנה, שאי אפשר להאמין ששעתיים נסיעה מכאן זה עולם אחר. והוא יודע את זה, כי הוא גר עכשיו בתל אביב. ואז אני מראיין אותו בחזרה ומזכיר לו את אווירת האנטי ישראל באירופה בכלל ובבריטניה בפרט, ושואל אותו מה דעתו האובייקטיבית עכשיו, אחרי שהוא רואה מקרוב את מה שהולך כאן. הוא מישיר מבט ללולים של אביבים, ואחרי רגע קל של מחשבה מסנן:
Yes. Its very complicated. Very complicated. אני מניח את המצלמה על מכסה תא המטען לצילום אוטומטי של שנינו, שני אנשים ממציאות שונה אורחים לרגע במציאות עגומה.

14:46
באזורים המיוערים של ברעם אני נכנס לדרך עפר ורכב עמוס אברכים מקבל את פני. "בוא תניח תפילין". "הנחתי כבר היום". "בוא תאכל משהו". "אכלתי, תודה". "בוא תשתה משהו". "אני בסדר". אולי הם חשבו שאני מילואימניק. הם הגיחו מתוך היער, שם ישבו כמה אנשי מילואים ושמרו על טנק מרכבה שנח מתחת לאחד מעצי האורן. בטח באו לעודד את המוראל. מעניין מה אמרו להם המילואימניקים שנלחמים כאן על ההצעה להניח תפילין.

14:55
במזלג המערבי של צומת חירם אני פונה צפונה לכביש הצפון. אני לא מתכוון לנסוע לכל אורכו, אלא לעבור למרגלות הר אדיר ולרדת בדרך הצרה לחורפיש. ים המטעים שלמרגלות הר אדיר נפרש משני הצדדים. לא פעם עברתי כאן ביום שלג, כשהעצים שעומדים בשלכת נראים מרחוק כמו סיכות צפופות על רקע לבן. עכשיו הכל ירוק, ועצים עמוסי תפוחים מכל עבר. הקיץ הוא שיא עונת קטיף התפוחים בגליל העליון. בצד הדרך ערמות ענק של ארגזים שממתינים לקוטפים, שלא יגיעו בזמן הקרוב. אפילו המחשבה לעצור ולקחת כמה תפוחים במקום שירקבו על העצים לא חולפת במוח. העיקר להיות בתנועה. בהסתעפות לחורפיש חיילים פורקים בטונדות ממשאית שחוסמת את הגישה לכביש הצר. אני ממשיך לכיוון מתת, היישוב ששמו בגימטריה זהה לגובה ההר עליו הוא יושב – 840 מטר. מצודת הטגארט בולטת למרחוק, מקבלת משמעות אקטואלית בתקופה שכזאת. מורגשת תנועה קלה של כלים צבאיים. הנוף מכאן לדרום לבנון פתוח לקילומטרים, ואין צורך לטפס להר אדיר. כרגע שקט, ואין אפילו ענני עשן מתמרים. אני חוזר לפיצול, המשאית זזה ואני יורד בכביש הצר לחורפיש. כיסוי זהוב מכל עבר, ומטע של עצי זיתים מצודדים טובל בהם, כמו בנות חינניות.
בחורפיש כאילו לא שמעו על המלחמה. לעומת צפת הנטושה, כאן כולם ברחוב. המבוגרים עם הגלימות והתרבושים החינניים מפזרים חיוכים, ומשפחות נוסעות במכוניות ברחובות הצרים. חורפיש היא תחנה קבועה אצלי בטיולים בגליל העליון, ו"סמבוסק הארזים" הוא תחנת הדלק. כאן מכינים את הסמבוסק הלבנוני הכי טעים – בצק דקיק ממולא בכל טוב, ורצוי זה עם בשר כבש, בצירוף תה נענע. ליד הדלפק תלויים עשרות כרטיסי ביקור של בעלי עסקים בצפון. שיפוצניקים, מארגני טיולים, בעלי צימרים, נהגים, כולם בודאי נפגעים כלכלית עקב האירועים. אני מתיישב מול בחור צעיר שזולל פיצה דקיקה. נפלו כמה קטיושות כאן, למרבה המזל בפאתי היישוב. "ישראל חייבת להכות את חזבאללה. אני מחכה שיזמנו אותי למילואים". אנחנו נקלעים לשיחה ארוכה על המצב. הדרוזים חוששים. הם מעוניינים בקץ של חזבאללה לא פחות מהיהודים. אם לא יותר. מאז ומתמיד ראו בהם המוסלמים הערבים בן סורר שנטש את משפחתו ונוטרים להם טינה, במיוחד לאלה שנאמנים לישראל ועוד משרתים בצבאה. "אם ישראל תאבד את כוח ההרתעה האימתני שלה מול מדינות ערב, וחלילה תפרוץ מלחמה כוללת, הדרוזים הם הראשונים לספוג את מהלומת ערב". הוא עובד עם אביו במפעל שמייצר אריגים עבור "דלתא". בהרבה כפרים בסביבה יש מתפרות שמייצרות עבורם. "אי אפשר לעבוד ככה. אני מארגן הסעות, אבל העובדות לא באות". "אין כבר כסף בכפר. הבנק סגור כבר שבוע. יש חלפן אחד אצלנו שמרוויח בימים האלה טוב. אבל גם אצלו הכסף ייגמר עוד מעט".

16:35
עברתי את מעלות. גם כאן הכבישים ריקים. אני יורד עתה בירידה המתונה של כביש 89 על השלוחה שבין נחל שעל לנחל געתון, שמובילה היישר לנהריה. השמש בעמדת כוננות שקיעה, צובעת את הכביש בכסף מבריק, והים התיכון נמתח למרחקים. נוף מדהים יש מהכביש הזה. בלילה בהיר רואים את האורות של רכס הכרמל, ביניהם בולטות הצורות היפות של תאורת הגנים הבהאיים, חותכת במאונך את הרכס המופלא של חיפה. אבל עכשיו אני מסתכל ימינה ומנסה לדמיין את הקשת הרחבה שעושים הקטיושות והטילים ארוכי הטווח של נסראללה שעולים מאחורי רכס הסולם לשמים ויורדים באזור הכרמל שמצד שמאל. ואיך הם מצליחים לכוון את הטילים הארורים האלה בדקות שעומדות לרשותם לירות אותם, ולאיזו מיומנות הם הגיעו אם גם ביום העשירי למלחמה הם מצליחים לפגוע.

16:40
בראש הנקרה לא הייתי כבר הרבה זמן. תור לרכבל בטח לא יהיה היום. הנה מעבר הגבול - שער ברזל וכמה קונצרטינות. הדי הפיצוצים נשמעים כאן ממש מרחוק. אני משקיף לים ולבקתה הדוממת של הרכבל מתחת. יצור חמוד שרוע בכיף למטה ומסתכל עלי בחיוך. שפן סלע גדול במיוחד, מעדיף את צל הבטון על שמש השקיעה שחודרת בין הסלעים. בעמדת התצפית שני אנשים מבוגרים צופים במשקפות. הם צפרים מסוג מיוחד. הם מחפשים ציפורי ברזל נופלות ויש להם מפה, שהם מאוד חרדים שמא אצלם אותה, בלי להסביר למה, מיהם ומהם. שני היצורים האלה עומדים בניגוד גמור לנחמדות של כל מי שפגשתי היום, שלמרות המתח מצאו את המקום לחייך. חוץ מזה הטכנולוגיה המופלאה שהם מיישמים כאן אינה מרשימה בלשון המעטה, והמחשבה שהם עושים זאת עבור כוחות הביטחון של מדינת ישראל קצת מטרידה. אבל הנוף מכאן מקסים, ומראה הים למטה שמלחך את החוף המפורץ הוא ממראות החוף היפים בארץ. אחר כך, בחוף אכזיב עמודים דייגים על הסלעים ולוכדים דגים ששטים במים המנצנצים. רגע של שגרה.

17:05
אני מתקרב לנהריה וזה הזמן להתקשר לחגי. בבוקר דיברתי איתו, בדיוק לפני שיצא לרכיבת אופניים. הוא לא עזב את נהריה אפילו לדקה מאז שהתחיל העימות, שהפר את השלווה הגלילית שלו. "יש עשר דקות לקפה?" חגי מנומס אך תקיף מפתיע: "כן... אבל... אל תבוא". אני מבולבל לרגע. "אתה מבין...אם חלילה יקרה משהו, זה יהיה לי על המצפון לכל החיים...". ואו. לתשובה כזאת לא צפיתי, אבל אני יכול לגמרי להבין. חשבתי לתומי שתושבי הצפון מצפים לאורחים בשעות הקשות. ובסך הכל שקט עכשיו. ואז נשמע בום. קרוב. "גיא, זה נפל ממש קרוב עכשיו". תוך כדי שאנחנו מדברים אני כבר בתוך העיר, מגיע לכיכר ורואה חנות ירקות שרופה. לידה עמוד חשמל שנראה מוכר – כן, זה עמוד החשמל הבוער שכיכב בחדשות. "חגי, אני ליד חנות הירקות שנשרפה". אני עוצר בצד ואנחנו ממשיכים לשוחח בטלפון. חגי מספר שביקש מגבי בעל החנות לארגן לו ענבי מוסקט. כשהגיע לקחת אותם כבר לא היה מה לקחת. הטיל פגע בקומה העליונה של הבניין, חלקים התפזרו ברחוב. גבי היה עסוק בסגירת החנות, וארגזים שהיו מול הכניסה התחילו לעלות באש. עד מהרה כל החנות הייתה אפופה להבות, וגבי עם כמה בני משפחה שהיו בחנות הסתתרו בשירותים. הם חולצו אחר כך על ידי כוחות ההצלה. עכשיו נשארו כמה לימונים צהובים על רקע הפיח והעיסה שהייתה פעם ארגזי פלסטיק. "העיר נטושה לגמרי. אין כסף בעיר. הבנקים סגורים, הכספומטים ריקים. הייתי צריך להלוות כסף מחברים. אין יוצא ואין בא, אין הסעות, אין אוטובוסים. אנשים יושבים במקלטים בלי מזגנים. כמה זמן עוד אפשר לשבת שם אחד בתוך השני? אני בבית, כבר עשרה ימים לא ראיתי ילדים ואנשים מחייכים".
בום.
הפעם זה היה באמת קרוב - להקת ציפורים מתעופפת וחלון ראווה, אחד שעוד נותר שלם, מזדעזע מהדף. "גיא, סע, סע הביתה. זה רציני". רק מלשמוע את זה התחלתי לפחד והמשכתי לנסוע. הסיכון המחושב מקבל עכשיו זווית אחרת. גם כן מהנדס. שכחתי לקחת בחשבון שהחזבאללה יודעים לכוון, ונהריה קטנה, כולה 10 קמ"ר. וכשפגיעה של קטיושה יכולה לגרום נזק בשטח של דונם, היחס של אחד לרבבה כבר נשמע די רע. סיימתי את השיחה עם חגי אובד עצות. איזה חוסר אונים. למי שנמצא כאן בחוץ או במקלט, ואפילו למי שרוצה לעזור כאן. פתאום כל כך ברור למה ברירת המחדל השפויה היא לדלג דרומה. אבל אני מרגיש צורך להמשיך להסתובב, לפני שאני עושה אחורה פנה הביתה. אני עובר ליד עוד אתר פגוע. שני חבר'ה עם אפודים צהובים עומדים ושומרים על החנויות מביזה. אני עוצר לידם, מה להגיד? מה זה "כל הכבוד" למי שמחרף את נפשו כאן בחוץ כדי לשמור על רכוש אחרים? הם דווקא שמחים על היחס, משתוקקים לשוחח. באופן מפתיע במצב רוח מרומם. שני חבר'ה מכפרים בסביבה, שגאים בעבודה שהם עושים. עובר מולנו פראמדיק צעיר בריצה. הוא שמע את נפילת הקטיושה ושואל אם יש לנו מושג איפה הייתה הנפילה. כנראה שאף אחד לא התקשר למוקדי ההצלה, כי הנפילה הייתה ברחוב שבו אין עכשיו אנשים.
המראות של הרחובות הריקים בלתי נתפסים. האמר צבאי נעמד לידי. ברקע קולות רמקולים שקוראים להיכנס למקלטים. באחד הצמתים הראשיים הנטושים אני לא מאמין למראה עיניי – פועל ניקיון מטאטא את הרחוב. חגי אמר שאנחנו נמצאים במצב מצחיק. מצחיק מקברי, גרוטסקי. בדרך ליציאה מהעיר לכיוון כביש 4 אני רואה מכונית משטרה. נוסע אחריה. פתאום נראית תכונה - רכבי כיבוי והצלה, מכוניות משטרה ואנשי צבא, ממהרים לחצר פנימית של בית שבו הייתה נפילה.
פתאום אני תופס את עצמי - באתי לחוש את המצב, לנסות להבין מה עובר על מי שגר בצפון, ניסיתי לבקר את חגי, ונפלתי בפח הריגושים. נסראללה ארגן לישראלים חווית אקסטרים אולטימטיבית. לא צריך לנסוע לנפאל לקפוץ באנג'י, לא צריך לעשות בייס-ג'אמפ מארובות, בואו לנהריה. רולטה רוסית? הנה זה כאן. לרדוף אחרי שיטפונות? OUT, לרדוף אחרי קטיושות IN. כמה קל להיסחף, בלי להרגיש, למלכודת האדרנלין. אני נעשה צמא בן רגע. חיסלתי היום כמות מים גדולה מהמתוכנן והבקבוקים ריקים. אני כבר על כביש 4 דרומה, העיקר להתרחק כמה שיותר מהר. ביציאה מהעיר מרכול "סברי ובניו" פתוח לעסקים. באופן מפתיע, יותר מחמש מכוניות עומדות בחוץ. בפנים על מסך פלזמה ענק משדר ערוץ 10 סרטון מהבית שנפגע קודם בנהריה. צילום מחורבן "באדיבות הדור השלישי". בקושי אפשר לזהות דמות אדם מחזיקה בידיים משהו שנראה כמו חתיכות ברזל, וברקע מטרטרים השדרים והפרשנים. מישהו הגיע רכוב על אופני הרים לקנות שתייה, ואני מצטייד בהשלמת נוזלים משלי. גם כאן יותר משתעשעים מזה שהגעתי מהמרכז לבקר בצפון מאשר רואים בזה אקט של תמיכה. "סע, סע הביתה, מה יש לך לחפש כאן".

18:30
הדריכות יורדת ככל שאני נוסע דרומה על כביש 70. המוני דוכנים לצד הדרך מציעים מכל טוב האדמה, וערמות התירס והמלונים נראים מפתים במיוחד, אבל אני כבר בשוונג להמשיך דרומה. אני חושב על מי שנשאר בצפון. הספיקה לי חצי שעה של אירוע קטיושות בשביל להבין מה שאלף ערוצי טלוויזיה בחיים לא יצליחו להעביר. או אולי אני חושב שאני מבין? איך אפשר לדמיין בכלל מה עובר על מי שנמצא כבר עשרה ימים רצופים במצב הזה? ומה עם תושבי שדרות, שחודשים שומעים את קולות הנפץ ותוהים אם מתישהו יגיע תורם, ואין מושיע? תחושת חוסר היכולת לעזור שם מתסכלת. חגי אמר לי בסוף "לא צריך שיבואו, אבל שירימו טלפון. בהתחלה הטלפון לא הפסיק לצלצל. אתמול, הטלפון היחיד שהיה זה הטלפון שלך בערב".

01:00
אחרי ביקור אצל חברים ברמת השופט ובאביחיל אני נוסע בכביש החוף דרומה. מכל צד מגיחות ועוקפות אותי מכוניות במהירות של 130 – 140 קמ"ש. אני כבר לא יודע מה יותר מסוכן, לנהוג ביום ששי בלילה באזור תל אביב או לגור בנהריה כשנופלות קטיושות. דבר אחד ברור, מלחמה היא לא שיער בלונד של יונית לוי מתנופף ברוח.