"אנחנו בדרך לצפון". את ה-SMS הזה אני רואה אחרי הצהרים, אחרי שמצאתי סוף סוף את הטלפון ששכחתי אמש באוטו. ואני בכלל בדרך לרכיבת הבין ערביים לתל אביב. אתמול שוחחו אתי עדו ועמית על האפשרות לנסוע לנהריה היום, ומסתבר שהם לקחו את העניינים ברצינות. אני מתקשר מיד. "איפה אתם?" "בדיוק יוצאים מרעננה". "יופי, תעברו דרכי". הם גם הספיקו לקנות צ'וּפּרים וערכות יצירה לילדים, וצידה לדרך בשבילנו – פקאצה עם גבינה וטיל אנטי פאסטי.

אני ספקן לגבי המבצע הזה, כי הגעה לכמה שעות בודדות בערב נראית לי יותר כמו נסיעה תיירותית בשבילנו מאשר הבאת תועלת לנהריינים שנותרו במקלטים. אבל אפילו הסקרנות לראות באמת מה קורה במחילות הת קרקעיות של נהריה היא סיבה מספקת לנסוע, לאור הדיווחים הסותרים שמביאה התקשורת.

בדרך אנחנו עוצרים להתחזק בבריכות הדגים של מעין צבי. על דרך העפר תנועה ערה של הנוסעים לחוף הים לעת שקיעה. יש כאן בריכות מוקפות צמחיה שעתידות להפוך לשמורת טבע. מראה פסטורלי, עם נוף כרמל כרקע ראוי מאחור. הבוקר נפלו הרבה טילים גדולים בחיפה, למרבה המזל לא היו פגיעות בנפש. חגי מעדכן אותנו בטלפון על מצב האזעקות כרגע בנהריה. אנחנו נוסעים צפונה באיגוף מזרחי מרשים דרך יוקנעם ומשגב, ועוצרים לתצפית שקיעה מהרכס של קורנית. אוויר קריר מקבל את פנינו. הקריות, המפרץ והכרמל פרוסים מתחתנו.

אנחנו מגיעים לנהריה כשכבר די חשוך, ולפני החבירה עם חגי מחפשים מקלט שבו נפתח את הסיור. הרחובות ריקים ורוב הבתים חשוכים. נוסעים ברחוב המקביל לחוף, ומגיעים לאחד המקלטים. בפנים הפתעה לטובה - הרצפה כאן מצוחצחת יותר מאשר הרצפה אצלי בבית.
את פנינו מקבל רפי. הוא יושב על מזרון, מפצח גרעינים וצופה בערוץ 2. ליד הטלוויזיה יש סוני פלייסטיישן, ובירכתי האולם התת קרקעי שולחן עמוס כל טוב. אתו במקלט עוד משפחה – כמה ילדים ומבוגרים במצב של חצי שינה. רפי שמח שהגענו, וניכר שחסרה לו בעיקר החברה. הוא קצת עייף, כי כמעט חודש שהוא מסתובב – שבוע באזור ירושלים, שבוע באזור אשקלון, שבוע באזור תל אביב, אז הוא חזר לנוח בנהריה. בתל אביב עצמה לא היה חדר אחד פנוי אפילו במלונות המצ'וקמקים של דרום רחוב הירקון. במשך השבוע יש הסעות באוטובוסים לפעילויות במרכז – שפיים, סופרלנד, צריך רק להירשם ולנסוע. האספקה למקלטים סדירה. המזגנים הותקנו כבר בכל המקלטים הציבוריים, ואת אלה שנשארו התחילו להתקין גם במקלטים בבתים משותפים.
אחרי עשר דקות של שיחה נדמה כאילו תושבי נהריה הגיעו לעידן תור הזהב. "אז רפי, עושה רושם שבסך הכל אתם לא כל כך מסכנים כאן". "אתם רוצים לראות מסכנים, סעו למרכז". "איפה, באזור של שדרות הגעתון?" "לא, במרכז, באזור תל אביב".

אבל המציאות לא באמת ורודה לכולם. רפי בעצמו מספר שאת האירוח במלונות הוא מימן בעצמו, ומי שאין לו יכולת כלכלית לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. יש גם את אלה שאין להם חברים ומשפחה במקומות אחרים בארץ, או שמחוברים פחות למידע על פעילויות, למשל הצד"לניקים שגרים בנהריה, שכניו למגורים ולמקלט. ככה זה עם מצבי משבר, הם מקצינים את המצב, ומי שסובל בשגרה יסבול עוד יותר. וכנגד כל אחד שנפגע מהמצב יש גם את מי שנהנה. העצמאים בצפון סובלים, החנויות והמלונות בתל אביב פורחים. והחברות הסלולריות מבסוטות כי כולם סובלים ומדברים, וכן הלאה.
ומציאות הטילים נמשכת. חגי סיפר לפני יומיים על חזיון הפגיעה הישירה של טיל במכונית. אתמול רפי יצא עם הבן שלו לעשות קניות בסופר ליד. כשהיו בדרכם עם העגלה לכיוון המקלט נפלה הקטיושה הראשונה בים. הם עזבו הכל ורצו מהר לאחד המבנים. הקטיושות המשיכו ליפול לא רחוק. אם שומעים שריקות, אלה הטילים שעוברים מעל נהריה בדרך לחיפה.
אנחנו חוזרים לאוטו ומביאים כמה ערכות יצירה לבנות במקלט. "אבל אם אתם באמת רוצים לעשות מצווה, לכו לבקר במקלט לא רחוק מכאן, שבו יושבים מבוגרים בעלי שיתוק מוחין".

אנחנו פוגשים את חגי במקלט באחת השכונות הצפוניות של העיר. הילדים כבר שמעו שיש הפעלות, ולמרות השעה המאוחרת הם מתלהבים. כאן משפחה נהריינית ותיקה ומשפחה צד"לניקית פחות ותיקה יושבות יחד במקלט. צחוק הגורל. הילדים משחקים יחד, בשגרה לומדים יחד. הערב שקט, כולם כמהים לשאוף קצת אוויר צח, אפילו שהוא חם ולח, ומיד פורסים שמיכה בחוץ על המדרכה. צבעי הגואש נשפכים כמים והפלסטלינה נמעכת בחדווה. את ההצגה גונבות שתי הבנות בקצוות הגיל – ארז הקטנה, שנולדה כבר כאן אחרי שהצד"לניקים הגיעו לישראל, והסבתא, שבשקט בשקט כשכולם מועכים ומקשקשים הצליחה ליצור מה"בצק שמתקשה אחרי 24 שעות" צורות משמעותיות. נחש, פטריות, וגולת הכותרת – "ג'רן ת'ום" - כלי לכתישת שום, שהיא מעניקה לי כמזכרת.

ניידת של המשמר האזרחי נעצרת לידינו. הניידת תרומת הסוכנות היהודית, ושתי החיילות שיוצאות ממנה עם השוטר תרומת קורס חובשים. הם מתעניינים לשלום הנוכחים, ואחד הילדים מתעניין לראות אותן עם כומתה. הילדים רוצים שנשאר לישון אתם. עושה רושם שאם משהו חסר לילדים, זה בעיקר תעסוקה וחברה. בעצם זה בדיוק מה שחסר לכל הילדים בארץ בתקופת החופש הגדול, אלא שאלה שנשארו כאן נאלצים להשתעמם במעבה האדמה. נראה שהילדים מוטרדים מהמציאות המלחמתית פחות מאשר המבוגרים, אולי בגלל שהמושגים היחסיים של סכנה עוד לא מגובשים אצלם.

חגי רוכב על אופניים ומוביל אותנו למקלט של קן הנוער העובד והלומד. בכניסה שלט "קן נהריה אימפריה כי רעבים זה אנחנו". המצב במקלט הזה פחות מעודד. יושבים כאן בעלי שיתוק המוחין, אנשים בגילאי 25 עד 50. כאן לא חסרה אספקה, אבל אנחנו לא מוצאים שולחן עמוס כל טוב, ואת כל דברי המתיקה שהבאנו איתנו אנחנו משאירים כאן. הנוכחים אסירי תודה. חלקם בוהים ב"כוכב נולד", חלקם נמים, ואחד מהם מעודכן להפליא במציאות הפוליטית שמסביב. עולים שמות של מנהיגים "אהובים" שפוגשים עכשיו זה את זה בשמיים – חומייני, ערפאת. האם תצא מהמקלט הזה בשורה גם לגבי נסראללה? ובאותה נשימה נשאלת השאלה "מתי תגמר המלחמה?" ומישהו עונה "עוד שלושה שבועות". ציפי לבני באקסטרים-קלוז-אפ מסתכלת אלינו ממוסף "7 ימים" ומושכת בכתפיה.

את סיבוב המקלטים אנחנו חותמים במקלט 515. הילדים הכינו שלט ברוכים הבאים מפואר, וכתבו במפורש "אין כניסה לנסראללה". הם כבר בדרך לישון, ואנחנו משאירים להם בלוק ציור, צבעים וערכת יצירה למחר. בדרך החוצה מהעיר חגי עושה לנו סיור קצרצר באזור שבו כמה בתים ספגו פגיעות ישירות. ליד כל אחד מהם מוצב שומר. בשבוע הראשון הגיעו לנהריה צדיקים שניצלו את המצב כדי לפרוץ לבתים וכלי רכב. כעת יש שמירה, וניידות משטרה עורכות פטרולים בעיר, שבתיה ריקים מתושבים.
קרוב לשדרות הגעתון ניצב מגדל המים הגדול ששופץ לפני כמה שנים והפך לגלריה. בראשו סלוגן - "נהריה - לאוהבים את החיים".
אני שמח שעשינו את המבצע הזה, למרות שלא נשארנו זמן ארוך יותר עם הילדים. כל מי שפגשנו שמח על עצם הביקור והחברה, ובכך שכרנו.

בדרך דרומה אנחנו עוצרים ליד השלט ל"שבי ציון". בגרסה האנגלית כתוב "שוה זיון". עמית טוען שצריך להנציח את השלט, כי בעקבות רפורמת תעתוק השמות הוא יוחלף כנראה בגרסה קצת יותר נאמנה למקור. מתי ישובו לצפון שבי ציון?

הפסקת האש ממשמשת ובאה, ולא ברור איזה מן שקט היא תביא. בינתיים, ערב שקט עבר על תושבי הצפון.