"גיא, מתי אתה בא אלינו?" רז נשמע הפעם כמה במיוחד. פעם אחרונה שהתראינו הייתה במפגש המשפחתי הגדול בשבועות. "אבל אל תיסע דרך עפולה, נפלו שם טילים גדולים". נכון. אין ברירה. צריך לנסוע דרך טבריה. ואם כבר מגיעים לטבריה אז הגיוני גם לעבור בדרך את חיפה.

7:59
דממה של שבת מסביב, ושמים מעוננים מעל. אני מתחבר לכביש 5 ונוסע מערבה. על מחלף מורשה רכב משטרתי. אחריו תקוע על חומת ההפרדה רכב שכל הפרונט שלו מרוסק. בשעות האלה של שבת בבוקר נמצאים על הכביש שני סוגים של נהגים - השרוטים שמבלים משישי בלילה עד שבת בבוקר, והשרוטים שקמים מוקדם בשבת בבוקר בשביל לנסוע לטייל. באמת מעניין לאיזו קבוצה משתייך הרכב המעוך.
באזור רשפון נצפית תת קבוצה של שרוטי מטיילי השבת - רוכבי אופני הכביש. הם רוכבים בשוליים, סימן לאותת ולעבור למסלול הכי שמאלי. אפילו מערבולת אוויר של רכב פרטי שחולף ליד רוכב יכולה לטלטל אותו ולגרום לאסון. התנועה דלילה, והנופים חולפים במהירות - הגשרים של נתניה (פסיכודליים פחות מאשר בלילה), בית הפנקייק שהפך לאחרונה לקומפלקס כעור, החולות של קיסריה...
מול ג'סר א-זרקא מתחיל רכס הכרמל. "בן יפה נולד על כתף הכרמל" כתב אהוד מנור על הנקודה הזאת. כביש החוף הוא אחד הכבישים המרכזיים במדינה, וכראוי הוא מקושט בקטע הזה בעבודת טלאי אספלט מרשימה. האם "החברה הלאומית לדרכים" רעננה את שורותיה בבוגרי בצלאל? מגדל אשכול מתנוסס מרחוק. ממחלף עתלית מתחיל הקטע היפה של הכביש -גבעות כורכר מסביב, הכרמל מתחיל לסגור מימין, והים התיכון סוגר משמאל, תכול-ירקרק מתמיד.

8:59
חוף הכרמל. כמות המכוניות בחניונים מעידה שנסראללה לא מפחיד את החיפאים, ועל הטיילת נראים מתרוצצים צועדי השחר ואוכלי ארוחת הבוקר מול הגלים. אני נזכר שפסטיבל הפיסול בחול אמור היה להתקיים בימים אלה. מדרום למגדלי מרידיאן יש מתחם שאמור היה להיות הרחבה לקטסטרופה הסביבתית שכבר קיימת שם. יש בו התחלות של עמודים עם כותרת מדורגת שמישהו חשב שיהיה משעשע למקם עליהם מעין תחתיות של עציצים, ומישהו אחר חשב שיהיה עוד יותר משעשע למקם ביניהם את פסלי החול. המראה ממרפסת התצפית מספק את האתנחתא הקומית (יש ש"ג שמונע ממבקרים להיכנס כי בימים אלה אסור להתקהל) - מאחורי יער העמודים מזדקר ארמון חול ראוותני. בתור פרס ניחומים ערמו גם כמה פסלי חול ממש על החוף, אלא נראה שבשל שביזות המלחמה הם הזדקנו בטרם עת - זוג אוהבים שעבר "קפד ראשו", פיל שאיבד את חדקו ומשהו שנראה כמו איך שדן חלוץ רוצה לראות את נסראללה כמה שיותר מהר. החובש פותח את תחנת העזרה הראשונה לעוד יום שבת שגרתי של מלחמה. במים אין כמעט אנשים, והמעט שהעזו להיכנס זוכים לאזהרה עדינה מהמציל. הים סוער היום - האפיק הפרסי מושיט בימים אלה יד רחבה לא רק לטרוריסטים מצפון אלא גם לזרימות המערביות מהים התיכון. מי שנהנה מהעניין הם הגולשים, שהים היום כולו שלהם.
אני יוצא מכביש החופים לכביש הראשי בצומת של מסעדת מקסים. 21 אנשים נרצחו כאן בפיגוע אחד, יותר ממספר האנשים שמצאו את מותם מרקטות החזבאללה בשבועיים וחצי של מלחמה.

9:57
מתחת ל"ביצים של גוּראל" נמצאת אחת האנדרטאות המרגשות בישראל. בשנת 1999 נמצאה במצולות הים התיכון הצוללת "דקר", וגשר הפיקוד שלה נמשה מן המים והוצב בחזית מוזיאון ההעפלה וחיל הים. קל לפספס את האתר כשמגיעים מדרום - רמפה מכוערת מסתירה את המקום. אבל עכשיו הכביש ריק מתנועה ואפשר לעצור בתחנת אוטובוס ולרדת להתרשם. כשאני מתקרב, מתברר שחלונות אולם הכניסה למוזיאון מנופצים. באחת הזכוכיות המוטלות על הרצפה משתקף גשר הפיקוד. על הדלת שלט "סגור לרגל המצב הביטחוני". אני נזכר שדיווחו על רקטה שנפלה לא רחוק.

בפינת שדרות בן גוריון שני חזיונות פסטורליים. למרגלות ממגורת דגון להקת יונים משוטטת באמצע הצומת המרומזר ומלקטת גרעינים באין מפריע. מבט ימינה מגלה את אחד המראות המתחרה עם אתרים אחרים בחיפה ובירושלים על תואר "המראה האורבני הכי יפה בישראל" - הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית ומעליו הגנים הבהאים ומקדש הבאב. חוץ מזה העיר התחתית עוברת שדרוג תשתיות, ורחוב העצמאות נראה כעת כמו אחרי הפצצה גם בלי עזרה של רקטות. אחר כך אני נפרד מגשר פז הישן שעובר תהליך פירוק. דווקא יצא טוב - הרכבת ממילא לא נוסעת במקטע הזה עכשיו, ואפשר לרסק לגשר את הצורה בנחת. הגשר החדש משמר את מלבני הבטון על הדֶק, ששודרגו בתבליטים צבעוניים חינניים. אף פעם לא שמעתי כזה שקט בכביש הראשי שמחבר את חיפה למפרץ.

10:40
עכשיו צריך לנסוע את כל כביש 77 מזרחה. תנועה ערה יחסית דווקא בכיוון ההפוך. הצפונים נוסעים לשאוף אוויר צח במרכז? מסביב המרחבים החקלאיים של הגליל התחתון. זוהי שעתה היפה של הכותנה, שפורחת עכשיו בצהוב עדין. בפניה ללביא אני מאתר שדה נגיש ועוצר לביקור. בעצם זאת לא אמורה להיות אטרקציה יוצאת דופן - כל בוקר בדרך לעבודה אני עובר ליד שדה הכותנה הכי אורבני של גושדן - צמוד לאזור התעשייה קריית אריה (ומככב באחד הקולאז'ים כאן). תמיד ביקרתי את הכותנה במצב צמרירי, וזאת פעם ראשונה שאני מסתכל לפרח הצהבהב ישר בעיניים. וזה הפרח הכי שווה בעיר בעונה הזאת. חוץ מזה שהוא מרשים במצבו הרענן, הוא מפתיע בתהליך ההתייבשות כשהוא משנה צבע לאדום, שלא לדבר על הפרי שגדל בתוך מעטפת עלים מחודדים שכאלה. חוץ מהמגניבוּת של השיח, יש את השמות של הזנים שנשמעים כמו שמות של גורים של כלבים - "אקלה" ו"פימה" (האמת היא שהיום מגדלים בעיקר פימה). בסוף הקיץ ילבשו השדות שמלות צחורות ויבלעו תחת סכיני הקטפות. כשה"בּאלות" הלבנות יתחילו להופיע בצדי הדרכים יהא זה סימן שהגשם הראשון מתקרב, וצריך להתחיל להיכנס לכוננות שיטפונות.
אבל עכשיו עדיין שיא הקיץ ואני מרוכז בצילומי הפרחים. מצדי שהחזבאלון ישיר לי עכשיו "צנח לו זְלזָל" - כשאני בטרנס של צילום פרחים אין דבר שיזיז אותי.

11:30
בצומת פוריה נפתח הנוף לכינרת ורמת הגולן, ומצפון - מרבדי שדות בין כפר חיטים וארבל והפלטה הענקית שמאחוריה מסתתר מצוק הארבל. המים הכחלחלים של הכינרת יוצרים אפקט מקרר רק מלראות אותם, והשדרה שמתפתלת למטה מזמינה במיוחד, אלא שהיום אין הרבה קופצים. ב"מצפה עדי" אבני זיכרון לעדי אביטן ועומר סואעד שנחטפו ללבנון. עדי בן העיר טבריה, ועומר יליד הכפר סלאמה. הם נחטפו יחד עם בני אברהם ע"י חזבאללה באוקטובר 2000, והמצפה הוקם כאשר טרם נודע מה עלה בגורלם. בעקבות הבאתם לקבורה בראשית 2004 התווספו שלטים מעודכנים על אבני הזיכרון במצפה. המדרון שבין טבריה תחתית לעילית מתמלא, וראשי הבניינים כבר מבצבצים בנוף על רקע הכינרת. את הסטטיות הויזואלית מפר בחור צעיר שיצא לסיבוב ריצה למרגלות המצפה.
ברחובות שמתפתלים לכיוון הכינרת שלטי הכוונה למלונות. בצדם האחורי כותרת "התיירות טובה לישראל". הם מתחלפים אחר כך בשלטי רחוב "טבריה חזקה" מטעם עיריית טבריה. האזור התיירותי של העיר בקרבת המלונות הגדולים נטוש לחלוטין. אני חונה ליד המרכז המסחרי והולך לכיוון רציפי הסירות. אני משפשף את העיניים כי אי אפשר להאמין - סוף שבוע של חופש גדול, ואזור הטיילת נראה כמו בסרטי אפוקליפסה או מסעות בזמן שבהם מקפיאים את האנשים אי שם ומה שנשאר בחוץ זה רק הדומם. המושג "אין אפילו כלב בחוץ" מקבל משמעות מילולית. רציפי הסירות ריקים, כמה עופות מים נחים עליהם בעצלתיים וצופים במים החלקים כמו מראה. ואז הפתעה - אבא ובן רוחצים בעדינות מכונית עם קנקן פלסטיק בצורת כד עתיק. מאחוריהם "מסעדת ארזי הלבנון. מבחר מאכלים לבנונים אסליים, סלטים מיוחדים וטריים". לא קשה לנחש מה הסיפור שעומד מאחורי הבעלים, אבל הוא נראה מיואש מכדי לשוחח. אכן צד"לניק לשעבר, בעל המסעדה, שידעה ימים יפים עד שהתחיל ה"בלגאן בלגאן".
ביציאה מהעיר פיצוציה אחת פתוחה עם גלגלים מתנפחים צבעוניים שתלויים בחוץ. אני לא עוצר, כבר צהרים ואני רוצה להגיע לקיבוץ. אני מסתכל על החופים שעוברים בסך. "זה לא כל כך נעים לראות חוף גיא סגור". כיסאות כחולים מסודרים על הדשא הירוק שורות שורות מתחת לשמשיות צהובות לבנות, ופריחה אדומה ברקע. כל כך צבעוני ויפה, וכל כך ריק ועצוב. צינור מזרים מים בטוש לבריכת המשחקים שכאילו עוד רגע ירוצו אליה אלף ילדים.
אבל מול חמי טבריה העיר מתעוררת לחיים: בחוף הפתוח אני סופר חמישה אנשים. אחד מהם מסיים את השחייה ומתארגן לתזוזה. שמואל משיכון ב'. "אני כבר לא יכול להיות במקלט. הריח נורא - ריח של נעליים, ריח של ילדים שלא התאפקו ועשו צרכים במכנסיים. אז אני לא במקלט. יושב בבית ויורד לכינרת. לפני יומיים נכנסתי למים, הגיעה המשטרה. השוטר אמר שאם אני לא יוצא מהמים הוא פותח לי תיק." אפילו את רגעי ההתרעננות בכינרת מקלקלים לו. פיקוד העורף אוסר להתקהל במימי הכינרת, גם אם מתקהלים בהם לבד עם הבּוּרים.
"אח... טבריה טבריה, אם היית צפת" כתב ניסים אלוני לגששים. עכשיו צפת היא בגדר מהפח אל הפחת, ראש העירייה באמת במקלט, וצופר ההרגעה לא מקולקל. לפי סיפורי שמואל, החזבאללה ירה לטבריה גם טילי "קרקע אוויר מים". הוא עצמו ראה מטח של כמה מהם נופל ישר לתוך הכינרת. חשבתי על זה לרגע וזה רעיון מעניין - הרקטות הרי פגעו במים, ואת המים האלה שואבים ומזרימים במוביל הארצי לברזים של תושבי המרכז והדרום, וככה גם הם יכולים לטעום את טעמן של הקטיושות.
שמואל כבר שבועיים לא עובד, כמו כל מי שמקום עבודתו בעיר. הוא מספר את זה כאילו הוא מתאר סצינה מקומדיה שהגיבור שלה הוא מישהו אחר. "איך אתה כזה אופטימי?" "יש ברירה?". מחייך, ונפרד לשלום. אחר כך מגיע אופיר. "קניתי קופסאות טונה במיוחד לחתולים. בגלל שאין מתרחצים כאן, אין שאריות אוכל והחתולים רעבים". אופיר פותח את קופסאות הטונה, מצרף לחם, וקורא לי לבוא אחריו לצלם את החתולים מסתערים. עוברות כמה דקות ואף חתול לא נראה בסביבה. גיל מתקשר מהקיבוץ לשאול מה קורה אתי. "אפילו החתולים ברחו מטבריה" אני מעדכן.

12:30
מאז שהתחילה המלחמה החיים בדגניה א' מלחיצים. הדי הנפילות מטבריה נשמעים היטב בקיבוץ. פעילויות החופש של הילדים בוטלו ברובן, ורוב ימי השבוע הם מטפסים על הקירות בבתי הילדים. מדי פעם הם נקראים לבילויים במרכז הארץ באדיבות חברה או ארגון כזה או אחר. היישוב נמצא מחוץ לקו העימות, המפעל מתפקד כרגיל והעובדים חייבים להגיע לעבודה. כמה ממשפחות העובדים שגרים בטבריה משוכנים עתה בקיבוץ. אחד העובדים גר בכרמיאל. אשתו כרעה ללדת כשהתחילה המלחמה, וילדה לבסוף בבית חולים פורייה.
רז רק בן שבע, אבל הוא מנהל את העניינים בבית של בת דודה שלי הגר: השבוע הגיע טכנאי גז. במסגרת ההפרטה מפרידים את בלוני הגז כך שלכל יחידת דיור יהיה בלון משלה. רז פיקח על העבודה ומסכם: "הטכנאי גמר לעבוד, וראה שהוא לא מצליח להדליק אש בכיריים. אז הלכתי אליו והסברתי לו שהוא לא פתח את הברז שעל הבלון. איזה מן בעל מקצוע זה?" אחר כך אנחנו יוצאים לשביל לארגן מקפצה לאוטו-שלט-רחוק.
בום. בום ועוד בום. ועוד בום. עמומים, אבל לא מותירים ספק.
"קדימה לחדר המוגן!!!" רז מושך אותי אליו לחדר, סוגר את כל החלונות ונועל את הדלת. "יש לנו שני חדרים מוגנים בבית וזה אחד מהם". אחרי שהרוחות נרגעות הוא מראה לי את החידושים בחדר. משהו חסר שם: "מה עם ניב, הוא לא ישן בלול בחדר אתך?" "כן, הוא ישן בלול, עם התרנגולות". אין כמו הומור של ילדים, ועד שיהיו לי משלי, האחיינים והבני בני דודים הם סידור מצוין, שלא לדבר על צבירת ה"טאץ'" החיוני... "גיא, איך מגיעים לצבא?" רז תוהה. "כשמגיעים לגיל שמונה עשרה ומסיימים כיתה י"ב מגיעים לשירות בצבא". "אני לא רוצה להיות בן שמונה עשרה".

15:00
שי הבכורה מגיעה עם אורחת מכפר תבור. "מתי הולכים לירדן?" לרז תשובה נחרצת: "יש קטיושות ואנחנו לא יורדים לשום מקום. חד וחלק!". אבל הדיון לא נמשך יותר מעשר שניות, ותוך דקה כולם בכוננות בגדי ים בחוץ. "אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה", כתבה נעמי שמר על מחוזותיה. כשאנחנו יורדים לאפיק הירדן מתברר שאנחנו ממש לא לבד שם. המים נעימים וצל האקליפטוסים הופך את המקום הזה לאי של שלווה ושפיות. מבחינתי זה מקום מפלט עכשיו בדיוק כמו בכל יום שגרתי של חיים במרכז הארץ.
אנחנו שבים הביתה והיום עוד ארוך. מזג האוויר מפתיע. את עומס החום המעיק ששורר בדרך כלל בעמק הירדן מחליף היום אוויר נעים. "גיא, בוא, נוסעים באופניים. אני בתְלָת ואתה באופניים של אימא". כשרוכבים על האופניים של הגר בקיבוץ אפשר לרכוב יחף בלי קסדה, ולא צריך להסתכל כל הזמן אחורה כמו ברחוב גיסין שמא איזה אידיוט עומד לדרוס אותי. לפני אי אלו חופשים גדולים סובבתי כאן בעצמי את סיבובי הפדלים הראשונים שלי, וכשרז לא לוקח אותי לטיול אופניים שי לוקחת אותי לתחרות רולרבליידס, ככה שכל פעם כשאני מבקר בקיבוץ זה לחזור להיות ילד (טוב, בעצם זה די המצב בשגרה, רק שכאן יש לזה תירוץ מוצלח).
לפנות ערב דודה עמליה מזמינה לארוחת טרום ארוחת ערב. בטלוויזיה מופיע נסראללה ופוצח בנאום ארוך ומשעמם. האמת, הוא נראה כבר שבוז לגמרי, חיוור, קורא מהדף, ונדמה שאפילו רז לא מתרשם במיוחד מה"שקע ותקע" שמופיע מולו. הטלוויזיה פועלת שעות נוספות, כמו בהרבה בתים בישראל, יורקת שיאי חרטה תקשורתיים שטרם נראו. כבר ביום השני למלחמה החלטתי לוותר, מלבד השידורים החוזרים של הסרט "שיער" בכיכובה של יונית לוי.

21:00
לא קל לסיים את הביקור בקיבוץ. רז עצוב וניב בוכה, ואני כבר חושב על שבוע העבודה שמתחיל מחר. בעלייה מכינרת לאלומות יש שיר קבוע שמתנגן לי בראש - "פרח הלילך", מלווה בתחושת תוגה. הנוף הקסום של האורות שמקיפים את דרום הכינרת שהולכים ומתרחקים עד שנעלמים, הם מאז ומתמיד צבת בלב. אולי בגלל שהסצינה הזאת תמיד סימלה את המעבר מחופש לחול. בכביש 77 מערבה אני נוסע לאט, יש כאן עבודות להכפלת הכביש. חרמש דקיק של ראשית חודש אב נוחת בדיוק בקצה הכביש ומושך אותי עד צומת גולני.
מצומת יגור אני עולה לכרמל הקריר. מגדל אשכול מואר בצורת מגן דוד. אחרי שאוהבי ישראל פרצו לכמה מאתרי האינטרנט של האוניברסיטה, זו משיבה מלחמה. התחנה הבאה בית אורן. ידידי המסווג ש' ערוך ומוכן לשיחת העדכון השבועית על הסיורים בצפון. מהשיחה עולה שיש כמה יתרונות למציאוּת הקטיושות. ש' גילה למשל שצלילי האזעקות הם בגדר הצלצול הגואל מדיונים משמימים. אולי גם משפחות מתאחדות בעקבות הנהירה ההמונית מהצפון לדרום? אנחנו מהרהרים אודות תושבי הצפון הרחוק שהמציאות כפתה עליהם לפזז לצלילי מָקַרֶנָה ב"קָייטָמָאק" בניצנים, בעוד שתושבי חיפה נאלצים להישאר לעבוד במציאות הלא ברורה. בסופו של דבר אנחנו מסכמים שכנראה עדיף להיות בדיונים משמימים בחיפה מאשר לפזז לצלילי מָקַרֶנָה ב"קָייטָמָאק".
כשמתקרבת השעה אחת בלילה מתברר שאני רצוּץ מכדי לנהוג למרכז, ואני מתרסק על הספה בסלון.

7:06
אור מציף את החדר, מלווה בצלילים מוזרים. אני מתעורר ומגלה שהצלילים העולים והיורדים הם לא חלום. את האזעקות מחיפה שומעים כאן מצוין. אחרי דקותיים הסירנות נרגעות, והשקט הפסטורלי חוזר. עוד מקום שאם לא מסתכלים בשעון והתאריכון אי אפשר לדעת אם זה יום ראשון או שבת, חול או מועד. סיפרתי אחר כך לבועז שגר בחיפה על חווית היקיצה בעזרת אזעקות. הוא כבר רגיל - היום הוא התעורר מהאזעקה של שבע, לחץ על snooze וחזר לישון, והתעורר עם האזעקה של שמונה וחצי.

בדרך מבית אורן לפתח תקווה מודיעים לי שקורס שהייתי אמור לתת השבוע לא יתקיים כי חלק ניכר מהמשתתפים גויס בצווי 8. הנה ההשפעה הכלכלית של המלחמה מכה בעקיפין גם בי.
כמעט שעתיים נמשכת הנסיעה, עם עומס תנועה רצוף מבית ינאי ועד גלילות. המלחמה בצפון תסתיים בקרוב, אבל מלחמת איכות החיים במרכז הארץ רק הולכת ומתעצמת מיום ליום, בלי אף סיכוי להפסקת אש.