"קרית שמונה הרוסה לגמרי". את המשפט הזה שמעתי בשבוע האחרון מכמה וכמה אנשים. עכשיו יש הפסקת אש (משום מה קשה לי להגות את המשפט "המלחמה נגמרה"), ואפשר לבדוק ה"כצעקתה".

היעד הפעם רחוק, עומס חום כבד בפתח, ולכן היציאה מוקדמת. מאוד - ארבע ושלושים - השעה שלא ברור אם היא שארית של הלילה שלפני או ההתחלה של היום הבא. אחרי שעה של נסיעה מצטרפת אלי נעמה.

השמש עולה היום לאט – הלחות עדיין רובצת בין ההרים, וכשהיא מתחילה להתפוגג, מתגלים מדרונות זהובים משובצים גושים ירוקים.
במדרונות המזרחיים של הר כנען נוסף גוון חדש לנוף – כתמים שחורים נראים בבירור מרחוק. אחרי ראש פינה אני נזכר שדיווחו על פגיעה קשה ביער ביריה, ואנחנו עושים מערבה-פנה ומטפסים בכביש הצר שמוביל ישר אל תוך היער. ריח אורנים וירוק בעיניים מלווים אותנו כשאנחנו מטפסים מעלה. על שום מה המהומה? באחת מדרכי היער נפתחת תצפית על עמק קטנטן בו שוכן ציון רבי יונתן בן עוזיאל המוקף בוסתנים. בימים טובים יש הבאים לכאן כדי לבקש סיוע בשידוכים, אם כי מנסיון אישי אני יכול להעיד שצדיקנו יכול להתאמץ קצת יותר.

אנחנו ממשיכים בדרך היער, להוטים לראות היכן להטו הרוחות. בסופו של דבר, באחד מעיקולי הדרך, מתגלה ואדי שעלה באש.
"אח! אין כמו ריח של שריפה על הבוקר!" גורסת נעמה בפרפראזה על המשפט ההוא מ"אפוקליפסה עכשיו" ויוצאת מהאוטו לרחרח מסביב. ככה זה כשעושים עבודת מאסטר באוניברסיטה על נזקי שריפות.
מסביב אדמה חרוכה, אבל השריפה לא הייתה בעוצמה חזקה. עצים ושיחים שרדו, ורק שינו את צבעם – גזעים הפכו לשחורים, ועלים הפכו מירוק לצהבהב – חום. ניגוד צבעים מופלא. האורנים השרופים על המדרון שמעלינו זוהרים באדום לאור הזריחה ונדמה כאילו הם עומדים בשלכת. והמעין שבתחתית הואדי נותר ירוק, כאילו יד האלוהים שמרה עליו. האמת היא שזאת לא הייתה ממש יד האלוהים. הסלעים מסביב מנוקדים בורוד – שאריות החומר שהמטירו כאן מטוסי הכיבוי.

כביש 886 יפהפה כתמיד, לוקח אותנו דרך רמת עלמה, הירידה הארוכה לנחל דישון היבש עכשיו, דרך רמות נפתלי וצומת ישע, חזרה לעמק. כאן כבר עקבות השריפות נראים בבירור. כתמים חומים נראים בתור יער האורנים על המדרון התלול של רכס רמים, ושדרות אקליפטוסים שנחרכו באש בעמק. אבל הפתעה – סביב הקנים השרופים מבצבצים כבר גבעולים רעננים.

אנחנו באים בשערי קרית שמונה בתשע. תנועה דלילה ברחוב הראשי, ונראה שאנחנו לא היחידים שבאו להתרשם מתוצאות המלחמה. תוך כדי נסיעה איטית אני מבקש מנעמה להרכיש מטרות. המשימה אינה פשוטה – מרכז קרית שמונה, כמו אזור התחנה המרכזית בפתח תקווה וכמו דרום תל אביב, נראה כמו אחרי הפצצה גם בלי קטיושות.

על הגדר של בית החייל מישהו תלה שלט "התעוררו! – לחזור בתשובה". על חלק מהבניינים יש מעין קישוטים גיאומטריים. אחד מהם הוא איקס גדול בתוך עיגול, ממש ציון מטרה, אבל החזבאלונים פספסו כאן. בסופו של דבר אנחנו פוגשים מרכז מסחרי שספג פגיעה ישירה. שבר יפה בקיר ובעיקר הרבה נזק קוסמטי – חלונות שהיו ואינם, הרבה פיח, שלטים מכווצ'צ'ים. הנזקים לבתים שנפגעו דומים. מי שמסתובב ברחובות קרית שמונה לא יראה קרית שמונה "הרוסה לגמרי" וגם לא "הרוסה". הפגיעות הן מסוג מעצבן. במקרה הטוב מעיפות רעפים, עושות חורים בקירות, גומרות על הטיח ודופקות את הסלון החדש והפלאזמה. במקרה הרע המבנה יוכרז כמסוכן. הנזקים הנקודתיים לדומם יתוקנו, אבל הנזקים האמיתיים כאן הם חיי האדם שאבדו, ערעור השגרה והנזק הנפשי למי שהיה צריך לחיות בתקופה הקשה הזאת.

במטולה כבר ברור שזהו היום של "תיירי הקטיושות". משפחות עולות לרגל להר צפיה להביט פנימה לתוך שדה הקרב. בקעת "אל מרג'" משתרעת צפונה, בתי כפר כלא ודיר מימס ניצבים ממול, ורכס הבופור תוחם את קו האופק. ברך הליטני נמצאת בסך הכל ארבעה קילומטרים וחצי מכאן. רעש של טנק נשמע מרחוק, מזכרת לשאון מלחמה.

לקראת השעה שתים עשרה החניון בבית הקברות בכפר גלעדי מלא לגמרי. עשרות מתגודדים ליד גדר בית הקברות במקום בו קטלה קטיושה אחת 12 חיילי מילואים שהתגודדו כאן. המראה מסביב עדיין מזכיר את הרגע הנורא – האספלט שחור ומפוזרים עליו חלקים של מה שהיה פעם כלי רכב שנפגעו אף הם מהרקטה. ליד הבור שנוצר אולתר גלעד לזכר ההרוגים.

אנחנו חוזרים לרכס, ומגיעים למנרה. הקיבוץ שוכן בנקודה יוצאת דופן – בצדו האחד גדר הגבול ומעבר לה ה"גליל" הלבנוני ובצדו השני אחד הקטעים התלולים ביותר של מצוק רמים. הפרש הגובה בין מרפסת התצפית לעמק החולה הוא 750 מטרים. כאן בדיוק עובר הרכבל, וכאן בדיוק בערו השריפות בעוצמות הגבוהות ביותר. מבט מטה למדרון התלול מגלה שמחלק מהעצים נותר רק הגזע. השריפה הגיעה ממש עד מרפסת המסעדה על הצוק, וניצלה בזכות חברי הקיבוץ ומטוסי הכיבוי, שהמטירו כאן כמות אדירה של חומר כיבוי – שני עמודי הרכבל העליונים הפכו מאפורים לורודים, וחלונות המסעדה עוטרו בגווני ורוד בסגנון אקספרסיוניסטי. אחד מחברי מנרה מספר שתקופת המלחמה הייתה בלתי נסבלת בעיקר בגלל רעש התותחים של צה"ל שהלמו ללא הרף. עוד הוא מספר, שאחד מחברי הקיבוץ עוסק כבר זמן רב בזמנו החופשי בטיפוח שתילים של עצי אלון – ה-עץ של החורש הטבעי בישראל. כיום כבר מונה המשתלה שלו אלפי שתילים, שבוודאי ימצא להם עתה שימוש... על הכביש שממערב למנרה וצמוד לגדר התלתלית של הגבול עומדים עשרות סקרנים. אני מצלם כתב טלוויזיה זר מצלם את תיירי המלחמה מצלמים את הכפרים בלבנון.

באחת מסוללות התותחים יושבים חיילים סדירים לסייסטת צהרים ומזמינים אותנו להצטרף. הקייטרינג יגיע רק בערב, ובינתיים עסוקים בבישול טונה בשמן על ידי הדלקת נייר מגולגל שנדחף לתוך הקופסה. אחלא רעיון בישוּלִי לעת מסע. אנחנו מכבדים אותם בעוגיות ומדברים על המלחמה. כולם חדורי מוטיבציה, וניכרת גאווה על התפקיד שאותו הם ממלאים. חברים שלי שחזרו השבוע מהמילואים סיפרו גם הם על מוטיבציה גבוהה, על מודיעין מצויין, ועל דרג מנהל שסרס את המומנטום של הלוחמה ומנע מהכוחות לעשות כראוי את עבודתם. גם לחזבאללה היה מודיעין מצויין. שלוש היחידות שלו, המסומנות "1", "2" ו-"10" עשו שירות מעולה לנסראללה וחייליו. אין אזרח במדינה שלא מרים גבה לנוכח ההתנהלות המזעזעת של התקשורת הישראלית במלחמה הזאת.

סמוך לגבול נראים עדיין כוחות של צה"ל במן המתנה לגרוע שמקווים שלא יגיע. נהגים רבים עוצרים בצד ובודקים את הצמיגים. לא מבינים מה מקור הרעש המוזר שנשמע כשנוסעים בכביש הצפון. מראה הטנקים שחונים בצד מספק את ההסבר. משפחות עוברות בסך, וילדים מצטלמים על רקע הטנקים. למרגלות הטנקים מרבדי המטעים. ערמות ארגזים נישאות לשמים ממתינות לקוטפים. תפוחים, שזיפים, נקטרינות, אגסים בגדלים אדירים. והנה מטע קיוי – פעם ראשונה שאני רואה קיוי בהתהוותו. גדל במן אשכולות כאלה על שיח שמזכיר קצת גפן. תמיד אני תוהה איך יתכן שהפירות האלה מתכווצים לעשירית מגודלם כשהם מגיעים לסוּפּר שאני רגיל לקנות בו.

אחרי בלוג המלחמה הראשון קיבלתי בין השאר אימייל משוש ברוך, תושבת קיבוץ ברעם: "בפעם הבאה שאתה ליד ברעם תן בבקשה צלצול ואם אהיה בבית אשמח להזמין אותך לכוס תה ירוק...". על הזמנות כאלה לא מוותרים, והנה אנחנו בדרך לברעם. שוש מגיעה לבריכה עם הנכדים ואנחנו נפגשים לשלום לבבי. בחוץ חם ומעיק, מעבר לבריכה נפתח הנוף להרי הלבנון, והמים הכחולים והילדים שקופצים למים הם מראה סוריאליסטי משהו במציאות החמה שמסביב.

מעניין מתי ישובו תיירי הצימרים לצפון. עם כל הסימפטיה, אף פעם לא הבנתי את ההצדקה לשלם עבור חדר אירוח בארץ מחיר גבוה יותר מאשר של צימרים באלפים של שוויץ בשיא העונה.
בגן הלאומי ברעם אנחנו מבקרים בבית הכנסת העתיק. חזית בית הכנסת שהשתמרה היא מהייפות שבבתי הכנסת העתיקים בארץ. הייתי כאן כבר לפני המון שנים, ואז לא שמתי לב שאנחנו מוקפים בהריסות בתי הכפר העתיק בירעם, ושהכנסייה של הכפר עדיין עומדת על תילה. בשטח הגן עצים ששרדו מבוסתני הכפר לשעבר, ומשפחות עורכות פיקניק תחתיהם. מכבדים אותנו בזרעי תורמוס מומלחים. מתברר שאלה משפחות עקורי הכפר, שגרות עכשיו בחיפה. מוזר לראות אותם עושים פיקניק ליד חורבות הכפר שבו התגוררו אבות המשפחה. אחד הזקנים מקונן על מר גורלם. כיצד יתכן שבמשך שנים המדינה מנהלת סחבת בנוגע להחזרתם לכפר מולדתם? כאילו יש תשובה פשוטה לסוגיה, שהיא משל לבעייתיות והשבריריות של הדמוגרפיה בישראל.

את הסיור הצפוני אנחנו חותמים במגדל התצפית של הר שפרה. נוף גלילי ירוק מלוא העין מסביב, ויער ברעם ממתין הרחק למטה לטיול קסום של יום חורף. ענן בודד פורץ את האינברסיה בקצפת מרשימה, מרמז על מה שהולך להתרחש כאן מחר.

אפשר עתה לסכם את היום הארוך. שוב, ממבט בלתי אמצעי, הדברים נראים הרבה יותר ורודים (תרתי משמע היכן שעברו מטוסי הכיבוי) ממה שמראה התשקורת. השריפות לא הגיעו לדרגות גבוהות, והיערות שנשרפו הם ברובם יערות נטועים עצי מחט, שעצם נטיעתם ממילא שנויה במחלוקת. האקליפטוסים רגילים לשריפות, ומתחדשים גם על ידי הצמחת ייחורים חדשים. שריפות הן זרז להתחדשות, וכבר בחורף הקרוב יצבעו המדרונות בירוק.
מישהו אמר לי שמלחמות בכלל הן עת להתחדשות. יזרום כסף לשיקום, שיפוצניקים יעבדו, המרכז המסחרי בקרית שמונה יקבל מתיחת פנים. אם כי בסופו של דבר, מחיר קצת גבוה מדי למתיחת פנים.