מחשבות בימי קורונה #5

הפרקים הקודמים: קורונה 4 (1 באפריל), קורונה 3 (28 במרץ) , קורונה 2 (20 במרץ), קורונה 1 (11 במרץ).

עירייה זה לא רק איסוף זבל

ביום שישי האחרון, בתחילתו של סוף השבוע של המועד בחול של פסח, הרגשתי פעם ראשונה תחושת "אוקיי, הבנתי. מה הלאה?". אני עובד עירייה בחופשה כפויה ואף אחד לא טורח לספר לנו מתי נשוב לעבוד. מישהו שכח אולי שתפקיד העירייה זה לא רק לפנות זבל. יש עוד הרבה עניינים שוטפים, ולא פחות חשוב מזה, "בניין הכוח", תרתי משמע. בינתיים בזמן שיזמים וקבלנים ממשיכים בשלהם, שומרי הסף מצווים לשבת בבית.

שעתו היפה של טמטום ההמונים

חשבתי שהאטת הקורונה תהיה הזדמנות לאנשים להתעמק, אבל בכל הנוגע למה שקורה בפייסבוק ובמיוחד במה ששולחים בווטסאפ – שטויות מהמכנה המשותף הנמוך ביותר – הרי שבשורה גדולה אין כאן.

התכנסות משפחתית כברירת מחדל

כשלאנשים קשה, בין אם מסיבות אישיות ובין אם מסיבות ברמה ארצית או עולמית, ברירת המחדל שלהם היא להתכנס לתא המשפחתי ולהתחזק איתו. זה אולי מובן, אבל התוצאה היא שזה גורם לאנשים להתכנס לתוך עצמם ולשכוח שכדאי שישמיעו את קולם. גם בשגרה, בעלי משפחות נוטים להימנע ממאבקים. זה יוצר מצב פרדוקסלי, כי מצופה דווקא ממי שאמור לדאוג לעתיד ילדיו, לצאת ולהיאבק על כל דבר שמשפיע על אורח החיים.

מסימום העם להרדמה מלאה

בהינתן טמטום ההמונים, הרי שהשלטונות מנצלים את המצב עד תום. אם בבחירות סיממו את העם בסיסמאות חלולות ואמירות חסרות שחר, הרי שעכשיו הגיעה שעת ההרדמה המלאה. השיטה פשוטה – מצב חירום, אנחנו "יודעים" מה צריך לעשות ואנחנו פוקדים "מה לעשות". אתם עכשיו אסירים בידינו בבתיכם שלכם. כמה סמלית לסתימת הפיות היא פקודת המסכות על האף והפה.

לעצור רגע וליצור רוגע

אני רואה יותר ויותר מכרים שמנצלים את ההזדמנות לעבוד יותר. בין אם מעבידים אותם ובין אם מנצלים זמן "פנוי". אמנם זו מצווה להתפרנס בימים אלה, אבל בהינתן שכל העולם בעצירה, לא ברורה לי הלהיטות לייצר, במקום למשל לעצור רגע, וליצור רוגע. לנצל את ההזדמנות המיוחדת שיש עכשיו. בתור התחלה לשאול – בשביל מה ובשביל מי אנחנו מייצרים, ואיזה טוב זה עושה – אם בכלל – לעולם. אחרת העבודה היא מפלט השקר, עוד שקר פנימי, שניזון מתרבות השקר שהפכה פה לשגרה.

לצאת למסע בעקבות מסע

אני מוצא את עצמי בימים אלה מייצר חומרים המעובדים מחוויות טיולים שלי. זה לא חדש, זה קרה כשטיול פיזי בהודו ובנפאל התחלף במסע מול המחשב לכתיבת הספר "הודו ונפאל", וחזר אחר כך בכתיבת "יומן סין". ממליץ לכולכם לצאת למסע כורסה / יומן / מחשב משלכם. לא בעקבות טיול של מישהו אחר, אלא בעקבות טיול שלכם. התבוננו בתמונות, קראו את יומן הטיול, הכינו אלבום, סיכום, פוסט. בשבילכם, לא בשביל אחרים.

זום לעזאזל

מישהו באמת חושב שמפגשי הזום עם המלבנים הקטנים עושים משהו טוב יותר מאשר שיחת טלפון קולית בה מרוכזים היטב בקולו של הדובר בצד השני? האם אין זו עוד גושפנקא להתמכרות לתקשורת אמצעית קיצונית? זה הגיוני כשמדובר במפגש עיוני, אבל את התועלת החברתית אני מתקשה לראות כאן. אין אף תחליף ראוי למפגש פנים מול פנים. את הנזק של הוראת הריחוק החברתי הזה עוד נראה בהמשך, ומחירו יהיה כבד.

המגמה חשובה, לא האבסולוטי

על בעיית העדר הנתונים והנתונים המיותרים שדוחפים לנו לפרצוף כבר דיברתי. הפעם נדגיש את חשיבות המגמה. כמו בכל דבר בחיים, המגמה חשובה לא פחות מהמצב ברגע נתון. המצב יכול להיות X, אבל מה שמשנה זה מהו הווקטור, כי הוא זה שלפיו אמורות להתקבל החלטות. זה כבר כמה ימים שגם בישראל, כמו גם באיטליה ובמדינות נוספות באירופה, הולך וקטן קצב ההדבקה בווירוס. נכון, חלק מזה קשור בסגר והריחוק החברתי. אבל בד בבד אנחנו רואים קשר בין מספר הבדיקות באזורים מסוימים למספר החולים שמתגלים בהם, מה שמאושש את ההערכות שמספר החולים או מי שנחשפו לוירוס, גבוה הרבה יותר – מה שמעמיד את הנתונים האבסולוטיים על כמויות חולים כלא רלוונטיים. אז מה באמת עם הגדלת כמות הבדיקות?

שעת המבחן של המגזר החרדי

התפרצות מוגברת של קורונה במוקדי מגורים המתאפיינים באוכלוסיה חרדית היא עובדה שדשים בה מספיק, ואולם לא ברורה ההפתעה – כמה מהר שכחו כאן שרק לפני שנה ארעה התפרצות חצבת משמעותית, בעיקר במוקדים חרדיים. חצבת היא מחלה שיש לה חיסון, מה שמעיד על העדר התחסנות בקהילות בהן היא התפרצה.
הנה מתברר כי צפיפות ובורות זה שילוב לא מוצלח במיוחד בכל הנוגע לבריאות. מצב הקורונה הוא הזדמנות להתעורר. שלושה גורמים כאן צריכים להסיק מסקנות משמעותיות – הדרגים הפוליטיים, ההנהגה החרדית והציבור החרדי.
הדרגים הפוליטיים צריכים להבין, שלהתרפסות בפני המגזר החרדי יש השלכות קטלניות, תרתי משמע. בתור התחלה, יש לחייב לימודי ליבה וחיבור לנעשה במאה ה-21 בעולם בכל המגזר החרדי. ההנהגה החרדית נושאת באחריות משמעותית להעמדת הציבור החרדי ושאר תושבי ישראל בסכנה. זוהי בגידה באמון הרב שנותן ציבור זה במנהיגיו. ולבסוף, הציבור החרדי – יש לקוות שפוקח עיניו למתרחש מסביב. אין סתירה בין אמונה והלכה לבין אושיות חיים נורמליים במרחב הבריאה שבו כולנו חיים.

ערבות הדדית – סימן חיובי?

השכם וערב אנו מתבשרים על פעולתם של ארגוני סיוע ועזרה הדדית. עם כל ההערכה לתפקודם, הרי שאין זה מעיד על מצב תקין, אלא על שלטון מרכזי קלוקל. במצב המתבקש, במיוחד בעת חירום, המדינה דואגת לאזרחיה ומספקת את רשת ההגנה הסוציאלית. זוכרים שפעם חילקו כאן לכל האוכלוסיה מסכות אב"ך? היום אפילו חתיכת בד אומרים לנו להכין לבד. כלל אצבע: ככל שבמרחב מסוים פועלים יותר ארגוני סיוע, כך המצב ברמת המדינה עלוב יותר. ע"ע אינספור הארגונים הבלתי ממשלתיים (NGOs) שמטפלים באוכלוסיות באפריקה.

הנהגה של פחדנים

כתבתי כאן על שיטת ה"הפחד ומשול". אבל מתברר שהפוסל במומו פוסל. כשאמר אבינו מלכנו מושיענו "הם מפחדים", התכוון בעצם לעצמו. משקשק ממשפט, ירא מדעת הקהל, ובעיקר פוחד לקבל החלטות אמיצות, ובמיוחד עכשיו. מי שמתיימר להיות גאון בכלכלה מתעלם מכך שישראל נשענת במידה רבה על תחום השירותים. מי שאוהב להראות גרפים ומספרים מתעלם מהמספרים האמיתיים שכבר עכשיו מאפשרים להתוות מדיניות זהירה בעניין הווירוס ולשחרר את המשק לפעילות. מצד שני הוא מוקף עדה של פחדנים לא פחות, בורים חסרי חוט שדרה שמפחדים מהצל של עצמם ומחפים על כך בחנופה למשיח שקר. אלטרנטיבות מכל קצוות הקשת הפוליטית לא קיימות והבזיונות בתחום זה רק ממשיכים. ישראל בשפל מנהיגות שלא היה כדוגמתו וזה כולל את סיפורי התנ"ך. אם יש משהו שעם ישראל צריך ללמוד ממשבר הקורונה, זה שאף אחד לא יצילנו מעצמנו. אם מיטב המוחות והכוחות ימשיכו לעשות לביתם ולסטרטאפם, ישראל כטיטניק תמשיך אל המצולות.

כתיבת תגובה